המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מנהיגות ערביי ישראל חותרת אל מרכז ההנהגה הפלסטינית
16/8/2011

 

מנהיגות ערביי ישראל חותרת אל מרכז ההנהגה הפלסטינית

 

מאת ל. ברקן*

 

הקדמה

נוכח חולשתה של ההנהגה הפלסטינית מאז מותו של יאסר ערפאת (2004) והמשבר המדיני שבו היא נתונה בשנים האחרונות (המבוי הסתום בתהליך המדיני, הפילוג הפנים-פלסטיני הנמשך על אף החתימה על הסכם הפיוס והאשמת ההנהגה הפלסטינית בוויתורים עפ"י ערוץ אל-ג'זירה) – חותרת כעת מנהיגותם של ערביי ישראל ("הפלסטינים של ה'פנים'" או "הפלסטינים של 48", עפ"י הגדרתם ע"י מנהיגותם) להחזיר את הציבור הערבי הישראלי לחיק העם הפלסטיני, ובמיוחד לחזור בעצמה אל רמת ההנהגה הלאומית הפלסטינית. תהליך זה מתרחש תוך קריאת תגר מצידה על הנהגת הרשות הפלסטינית בשל הוויתורים כביכול בתהליך המו"מ

 

דוגמאות לכך ניתן למצוא בהתבטאויות של אישי ציבור ערבים-ישראלים, במאמרים שפרסמו, ובאירועים שארגנו או שנכחו בהם בשנה האחרונה. רק לאחרונה השתתפו חברי הכנסת מוחמד ברכה (מסיעת חד"ש) וטלב אל-צאנע (מסיעת רע"ם-תע"ל) בישיבת המועצה המרכזית של אש"ף (רמאללה, 28.7.11) שעסקה בפניית הפלסטינים לאו"ם כדי להשיג הכרה במדינה הפלסטינית בגבולות 1967. בנאומו בכינוס הביע ברכה תמיכה במהלך זה ומתח ביקורת על "האפליה הגזענית" נגד הערבים בישראל, וזכה לשבחים של יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, על "עמדותיו המוצקות, הפעילות והחיוביות כלפי העניין הלאומי".[1]

 

בעצרת באום אל-פחם בנובמבר 2010, לרגל יום השנה למותו של יאסר ערפאת, שאורגנה ע"י מפלגת בל"ד, הדגישו המשתתפים את מעמדם של ערביי ישראל כחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני ו"כמאגר אסטרטגי" של המפעל הפלסטיני, מתחו ביקורת על התנהלותה המדינית והביטחונית של הרשות הפלסטינית ופיזרו שבחים ל"מנהיג הגיבור השהיד יאסר ערפאת".[2] בעקבות ההכרזה על חידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בספטמבר 2010, השמיעו חברי מפלגות ותנועות ערביות שונות בארץ עמדות דומות. הם הציגו את דעותיהם לגבי הסוגיות השונות של הסדר הקבע, דרשו לסגת מהמו"מ במצב הנוכחי וקראו תגר על המשך קיומה של הרשות הפלסטינית.[3] באוגוסט 2010, קראה חברת הכנסת חנין זועבי ממפלגת בל"ד "לבנות מחדש את אש"ף, כך שיכלול אותנו כמקור סמכות בכל הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי. אנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, ועל כן, אנו חלק בלתי נפרד ממקור הסמכות הלאומי הכללי."[4] גם בקרב הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, שאינו לוקח חלק במשחק הדמוקרטי בישראל, חלה התפתחות דומה: מתנועה שהתמקדה בנושא השמירה על ירושלים, היא הפכה לתנועה בעלת שיח אידיאולוגי ופוליטי רחב יותר העוסק בעניין הפלסטיני כולו, תוך הזדהות עם תנועת החמאס ומתיחת ביקורת על הרש"פ.[5]

 

תהליך זה, שבו ההנהגה הערבית בארץ חותרת לחזור – וגם להחזיר את ציבורה – לחיק העם הפלסטיני והנהגתו כפלג שווה בין שווים, לאחר שבשלבים היסטוריים שונים לאחר 1948 נגזר על ציבור זה מעמד שולי, והוא אפילו נחשב כציבור שלם של משתפי פעולה עם ישראל – נמצא עתה בשלב ראשוני. אולם אם יקבל ביטוי מעשי, למשל אם ציבור זה ישתתף בבחירות הבאות למועצה הלאומית הפלסטינית, יכול הדבר לחולל שינוי במהותו ובכיוונו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מדיון שמוקדו, עדיין, בשטחים הכבושים משנת 1967, אל דיון שחוזר לנקודת המוצא של הסכסוך – שנת 1948, על כל המשתמע מכך.

 

יצוין כי מבחינה פוליטית ופורמאלית המנהיגות הערבית-ישראלית מצהירה שהיא חותרת להקמת שתי מדינות, פלסטין וישראל, על פי גבולות 1967, יחד עם דרישה להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. אך אם יתפסו ערביי ישראל מקום מרכזי בהנהגת העם הפלסטיני בכללותו, – גם אם יתרחש הדבר לצד היותם מנהיגי ציבור וחברי כנסת של מדינת ישראל – יעבור מוקדו הגיאוגרפי של הסכסוך אל גבולות 1948.

 

 מסמך זה מחולק לשני חלקים: הראשון מתמקד בתגובות של מנהיגים בציבור הערבי-ישראלי לפרסום המסמכים הנוגעים למשא-ומתן הישראלי-פלסטיני בערוץ הטלוויזיה הקטרי אל-ג'זירה בינואר 2011, וכולל התבטאויות מתוך עצרת שהתקיימה בבאקה אל-ר'רביה באותו חודש, וכן מאמר של חברת הכנסת חנין זועבי באותו עניין; והשני מביא תרגומים של קטעי ראיונות, מאמרים והרצאות של חברי כנסת ערבים העוסקים במו"מ בין הרש"פ לישראל; בהשפעת המהפכות בעולם הערבי על יחסי ישראל-ערב; במחאתם של ערביי ישראל על היחס שאותו הם מכנים "גזעני"; באירועי הנכבה והמאבק בין הנרטיב הישראלי לפלסטיני; ועוד.

 

כנס באקה אל-ר'רביה: ביקורת על ויתורי הרש"פ במו"מ עם ישראל

ב-29.1.2011 התקיימה בבאקה אל-ר'רביה "עצרת העקרונות האיתנים הפלסטיניים" בהשתתפות אישי ציבור ערבים-ישראלים – חברי המפלגות הערביות בישראל וראשי התנועה האסלאמית בישראל. הדוברים בעצרת מתחו ביקורת על הוויתורים שעשתה, לטענתם, הרשות הפלסטינית במהלך המשא ומתן ועל הפיכת המשא ומתן לדרך חיים בלעדית של ההנהגה הפלסטינית תוך ויתור על ההתנגדות. דובר אחד אף הביע תמיכה בהפעלת התנגדות – בדומה להתנגדות שאותה מבצעת החמאס – לצד ניהול המשא ומתן. הם קראו להתפטרות ההנהגה הפלסטינית הנוכחית והדגישו כי ישראל לא תוכל לשרש מאדמתם את ערביי ישראל, המגנים על זכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב למולדתם, וכי הם מסרבים להיות "סחורה עוברת לסוחר" במשא ומתן.

 

בעצרת נכחו גם חברי הכנסת חנין זועבי וג'מאל זחאלקה ממפלגת בל"ד – שלא נאמו – ונעדרו אישי ציבור הידועים בתמיכתם ביו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס.

 

מזכ"ל בל"ד, עווד עבד אל-פתאח, הסביר: "המטרה של האספה העממית הזאת, שכותרתה 'שמירה על העקרונות האיתנים הלאומיים הפלסטיניים' ואשר כוללת את רוב הכוחות הלאומיים והאסלאמיים [בישראל], היא ליצור דעת קהל פלסטינית מאוחדת הלוחצת על ההנהגה הפלסטינית ומונעת ממנה להמשיך את סדרת הוויתורים; לעמוד בפני דרך ההסדר והמו"מ הנצחית; ולפתוח את הדרך בפני [פעילות של] התנועה הלאומית הפלסטינית [ויצירת] מקור סמכות לאומי מאוחד. האספה הזאת ב'פנים' [קרי, בישראל] מתקיימת מנקודת הנחה שאנו, ערביי ה'פנים', מהווים חלק מהעם הפלסטיני. ענייננו מונח על שולחן המו"מ בלי ששואלים אותנו או מאמצים את דעתנו, על אף שיש לנו מנהיגים ונציגים פוליטיים."

 

להלן קטעים מן הדברים שנאמרו בעצרת.[6]

 

א. אין הסדר ללא התנגדות

יו"ר מפלגת בל"ד, ואצל טה, אחד הדוברים בעצרת, מתח ביקורת על כך שבמשך שני עשורים של מו"מ עם ישראל, שהפך לדרך חייה הבלעדית תוך ביטול אופציית ההתנגדות, ויתרה הרש"פ על עקרונות המהפכה הפלסטינית. טה קרא לשלב בין ההתנגדות לכיבוש לבין מו"מ הדבק בעקרונות הפלסטיניים ואמר: "המו"מ החל, ומה הוא הניב לאחר כמעט שני עשורים? יש [גורמים ברש"פ] המכנים זאת פגישות לפטפוט [עם הישראלים], [אך אחרים] מכנים זאת הפקרה וּויתור גדול מהצד הפלסטיני [לטובת] הצד הישראלי. המידע שאל-ג'זירה חשף במסמכים אינו חדש, לפחות בשבילי... הסכנה היא שיש מנהיגים שעומדים ומגנים על המסמכים שנחשפו, ומסוכן עוד יותר שחלק מהמנהיגים אומרים שאלה פגישות לפטפוט עם הישראלים. אם כך – מדוע זה נקרא מו"מ? האם כדי לפטפט על עניינינו הגורליים? ומדוע מקצים בכירים לניהול המו"מ? לא ראיתי הנהגה אחת בעולם המקצה מנהיגים מיוחדים למו"מ פרט להנהגת העם הפלסטיני. בְּכיר הנושאים ונותנים [צאא'ב עריקאת] הוא מי שכתב את הספר: "החיים הם מו"מ" [בשנת 2008]. הוא מאמין שהחיים הם למעשה מו"מ ומקח וממכר...

 

השיטה של 'החיים הם מו"מ' משרתת את מי שרצה ורוצה להפוך את המו"מ למטרה [בפני עצמה] ולפגישות לפטפוט, שבהן הפלסטינים מוותרים פעם אחר פעם... אינני מכיר מהפכה שנשאה ונתנה במשך עשרים שנה פרט למהפכה שלנו, בשל מנהיגיה הוותרניים. באופן בסיסי אנו מטילים את האחריות לכישלון המו"מ וההגעה להסדר על הצד הישראלי, משום שמן ההתחלה הוא הציג אסטרטגיה להכשלתו, מן ההתחלה הוא בונה, מתיישב כקולוניאליסט, נוהג באלימות, הורג ומכריז על מלחמות במקומות שונים – בעזה, בלבנון ובמולדת הערבית... הצד הפלסטיני התמהמה זמן רב עד שקיבל החלטה להפסיק את המו"מ כל עוד [הבנייה] בהתנחלויות קיימת. זוהי עמדה שאין בה כל רע, אך היא [באה] באיחור רב..."

 

טה הזהיר מפני הדרך שבה ישראל מנהלת את המו"מ: "ישראל רוצה באמצעות דיפלומטיה וקביעת עובדות בשטח להגשים את רצונה ומטרותיה, ואנו בבל"ד הזהרנו מכך. אמרנו שעמנו הפלסטיני מקבל עמדות שאיש אינו [מקבל]. בעת הנסיגה החד-צדדית מעזה אמרנו שהם יצורו עליה לאחר הנסיגה מכיוון שיחשיבו אותה לאדמת אויב, ושהם יעמיקו את ההתנחלות בגדה המערבית, וכך קרה. עלינו לדעת שהישראלים מנהלים מו"מ לפי אסטרטגיה מיוחדת ועל סמך העיקרון: מה ששלי – שלי, ומה ששלך – הוא שלי ושלך...

 

אנו אומרים לאחים בפת"ח, שמי שחושב שההתנגדות היא מכשול בדרך להסדר – טועה, משום שאין הסדר שניתן להגיע אליו בלי התנגדות. אנו פונים לאחינו בצד האחר, בחמאס, ואומרים להם שהמו"מ אינו מכשול בפני ההתנגדות לכיבוש, כל עוד הוא דבק בעקרונות האיתנים ומאמין בהתנגדות ובזכויות העם הפלסטיני..."

 

ב. ירושלים ואל-אקצא – הקדש מוסלמי שאין לוותר עליו

הדוברים בעצרת התייחסו לסוגיות השונות של הסדר הקבע, כפי שתוארו ע"י אל-ג'זירה, וביניהן ירושלים, זכות השיבה של הפליטים וקביעת הגבולות. ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, חמאד אבו דעאבס, הדגיש כי פרשת המסמכים חשפה את סירובה של האומה האסלאמית לוותר על ירושלים ועל מסגד אל-אקצא, וזיכה את ערוץ אל-ג'זירה מאשמת המזימה שהרש"פ טפלה עליו: "תגובתה של ההנהגה הפלסטינית על המידע החדש-ישן בנוגע לוויתורים שלה בשולחן המו"מ, שנחשפו במסמכים החדשים, הייתה שהחשיפה הזאת היא מזימה של ערוץ אל-ג'זירה. אנו טוענים שזוהי אינה מזימה של הערוץ – זה לא הדבר החשוב – זהו עניין של אומה... המסרבת כולה להפקיר גרגר אדמה אחד בירושלים ובאל-אקצא; [אומה] הרואה בשני אלה מבצר וציון דרך [מרכזי], מבחינה תרבותית והיסטורית, השייכים לכל האומה, בהיותם הקדש מוסלמי שאסור לאיש לוותר בו ולוּ על עשירית גרגר. זוהי תנועה של אומה... שאומרת השכם והערב: אנו מסרבים שיכתיבו לנו תכתיבים בשעת חולשתנו, התפוררותנו או התפלגותנו..."

 

ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ראא'ד צלאח, תבע להביא לסיום הכיבוש הישראלי בירושלים: "הקיום הישראלי בירושלים הוא קיום בטל [ומתבסס על] כיבוש, ולעולם לא תהיה לו זכות ולוּ על אבן [אחת] בירושלים הכבושה ועל גרגר אדמה [אחד] במסגד אל-אקצא. מהו הפתרון הצודק לבעיית ירושלים הכבושה? ישנו רק פתרון אחד, והוא הסתלקותו של הכיבוש הישראלי..."

 

ג. אף פליט לא יוותר על זכותו לשוב למולדתו

הדוברים בעצרת הדגישו כי להנהגה הפלסטינית אסור לוותר על זכותם של הפליטים הפלסטינים לשוב למולדתם. חמאד אבו דעאבס טען כי אילו נערך משאל עם, אף פליט לא היה מוותר על זכותו: "הפליטים הפלסטינים, ששילמו מחיר כבד... הוגלו בכפייה, עזבו בכפייה את הערים, הכפרים והבתים, וזאת לאחר שפלסטינים [אחרים] נהרגו, נפגעו, עונו והוגלו – לאף מנהיג פלסטיני אסור במשיכת קולמוס לוותר על זכותם. אסור לו להפקיר את זכותו של ולוּ פליט אחד שרוצה לשוב למולדתו. גם לו היה נערך משאל עם של כל הפליטים בכל מקומות הימצאותם, איש מהם לא היה מוותר... על זכותו לשוב למולדתו. אנו שומעים [במסמכים שפורסמו] על אלף, חמשת אלפים ועשרת אלפים פליטים שיחזרו במשך עשר שנים – לא אל מקום הולדתם, אלא למדינה הפלסטינית העתידית המחולקת. הדברים האלה אינם מקובלים על הפלסטיני שלא הוגלה, אז כיצד הם יהיו מקובלים על זה שהוגלה, המחזיק במפתח ביתו כבר יותר משישים שנה ואינו מפקיר אותו?..."

 

ראא'ד צלאח תיאר את ערביי ישראל כמגנים על זכות השיבה של הפליטים לבתיהם: "מי אנחנו? מה מאפיין אותנו?... אנו, השומרים על זכות הפליטים, על זכות השיבה; אנו, הזרועים כאן בגליל, במשולש, בנגב, בכרמל, בערי החוף – עכו, חיפה, לוד ורמלה... באוויר המאובק הזה, שבו התפשט ערפל הפוגע בראייה, אנו אומרים בראייה בהירה לגמרי מעצרת העקרונות: הוי הפליטים הפלסטינים בכל מקום, אנו כאן מחכים לכם... מחכים ל[הגשמת] זכות השיבה, אם ירצה אללה... אנו, השומרים על הזכות האסלאמית הערבית הפלסטינית בירושלים הכבושה ובמקומות הקדושים האסלאמיים והנוצריים שלה, ובראשם מסגד אל-אקצא הכבוש..."

 

ד. התנגדות מוחלטת לחילופי שטחים עם ישראל

הדוברים הביעו התנגדות נחרצת לחילופי אוכלוסין בין המתנחלים לערביי ישראל והדגישו כי לאיש אין זכות לנהל מו"מ בשם ערביי ישראל וכי איש לא יוכל לגרשם מאדמתם. ראא'ד צלאח אמר: "קיומנו בבאקה אל-ר'רביה הוא חלק בלתי נפרד מקיומנו באום אל-פחם, נצרת, עכו, חיפה, יפו ורהט... ומי שאינו אוהב זאת – שיגרש אותנו. זהו המסר שנמשיך לאמץ היום ומחר, ואותו נוריש לילדינו ולנכדינו... לא נפלנו מכוכב [אחר] לאדמה הזאת... כמו שאף עריץ אינו יכול להזיז את אדמתנו, כך הוא אינו יכול לגרשנו ממנה. כוח קיומנו הוא כוח קיומה של אדמתנו. אנו אומרים לכל העריצים: לימדו לקח ממי שקדם לכם בעבר. כמה עריצים ניסו לגרשנו מאדמתנו? כל העריצים הסתלקו ואנו נשארנו באדמתנו, בבתינו, במקומותינו הקדושים. הוי, העריצים הישראלים... אתם תלכו ואנו נישאר כאן באדמתנו... אנו נשארים כל עוד יישארו הקורנית והזיתים..."

 

ואצל טה הדגיש את קשרם העמוק של הפלסטינים לכל שטחי 1948 ו-1967: "הנכבה הפלסטינית שהחלה בשנת 1948 נמשכת... לפעמים באמצעות אלימות נגד עמנו, לפעמים באמצעות מעשי טבח – החל בכפר קאסם ועבור במעשי הטבח ב'פנים' [קרי: בשטחי 1948], בארצות הפזורה הפלסטינית, בעזה ובגדה, אפילו לפני 1967." לדבריו, המולדת הפלסטינית, שאותה כבשו "הכנופיות הציוניות" ושממנה רוקנו את תושביה, וכן השטחים הפלסטיניים הכבושים משנת 1967, "נמצאים בליבם של כל הפלסטינים למרות הכיבוש. הכיבוש לא הצליח ולא יצליח להוציא את המולדת הזאת מתוכנו. חירותו ועצמאותו של העם הפלסטיני הן החלום של כולנו, על אף שמנסים למנוע מאיתנו את החלום הזה ולסלף אותו... מבאקה אל-ר'רביה, [שאותה ישראל] שמה לה למטרה, אנו מכריזים שלשוּם צד פלסטיני או ישראלי אין זכות להציע את עניין חילופי [האוכלוסין] במסגרת משוואת [חילופי שטחים] עם המתנחלים. אנו נשארים כאן, על אדמתנו. עמדנו איתן ונמשיך לעמוד איתן, ומול התעוררות העמים יפלו כל המזימות."

 

חמאד אבו דעאבס אמר: "המדיניות של חילופי אוכלוסין והוצאת התושבים הערבים בארץ הזאת מכפריהם ועריהם היא דבר מסוכן ובלתי מקובל. אנו, ב'פנים' הפלסטיני, איננו מסכימים להפוך לחלק מהעסקה, לחלק מהמכירה הפומבית בין ציפי לבני לבין הנושא ונותן הפלסטיני...". באותה רוח אמר רג'א אר'באריה, ראש תנועת בני הכפר: "אנו חיים במולדתנו ועל אדמתנו. אנו נגן על הישארותנו בה בכל הדרכים והאמצעים, ומי שמנסה לפגוע בקיומנו יתחרט... איננו נגד היהודים, אלא אנו מתנגדים לריבונות הציונית על פלסטין..."

 

מוחמד כנעאן מהמפלגה הלאומית הערבית הדגיש כי לאיש אין זכות לנהל מו"מ בשם ערביי ישראל: "די לפריצות, לוויתורים, לנפילה, לבגידה בדמם של השהידים והאסירים האמיצים ושל מי שהקריב את דמו במאבק של העם הפלסטיני... לרש"פ אין זכות לשאת ולתת בשמנו, ערביי ה'פנים'. לא נרשה לעבאס וחבורתו לשאת ולתת במקום העם הזה העומד איתן על אדמתו יותר משישים שנה..."[7]

 

מחמוד מואסי, מזכ"ל המפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע), אמר: "איננו סחורה שאפשר להתמקח עליה. אנו אנשי האדמה והמולדת... לאיש אין זכות לדבר בשם הפלסטינים של ה'פנים'. יש להם גוף מייצג שמדבר בשמם [קרי: ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל]. הפלסטינים של ה'פנים' נשארים באדמתם, הנכבה לא תקרה שנית."[8]

 

ה. התיאום הביטחוני עם ישראל – חרפה

חמאד אבו דעאבס מתח ביקורת על התיאום הביטחוני בין הרש"פ לישראל: "התיאום הביטחוני [בין הרש"פ לישראל], ההתנקשות במנהיגים, ההתפארות [של הרש"פ] במעצר אלפי [פלסטינים] – זוהי חרפה, שערורייה וקלון. אסור למוסלמי או ערבי להפקיר את דם אחיו הערבי והמוסלמי כדי להשביע את רצונו של הזר, יהיה אשר יהיה. אם אין מנוס מתיאום ביטחוני, הוא צריך להיות בין הפלסטינים בחלקי מולדתם [השונים] על מנת שיגנו על עצמם מפני התוכניות הישראליות. האם ראיתם מנהיג אמריקאי או אירופאי כלשהו המפקיר את דם עמו כדי לרצות עם אחר?... לא ראינו דבר כזה, אלא בתיקי התיאום הביטחוני בין הרשות לישראל..."

 

ו. הפלסטינים זקוקים להנהגה חדשה

הדוברים בעצרת קראו להתפטרותה של הרש"פ, לקיום בחירות בקרב העם הפלסטיני בכל העולם ולארגון מחדש של אש"ף שיכלול את כל הפלגים הפלסטיניים. חמאד אבו דעאבס אמר: "מי שאינו יכול לשאת בנטל של העניין [הפלסטיני] ואינו מצליח להגשים דבר – יש לסלוח לו ועליו לעזוב את המגרש ולפנותו לדורות הבאים, שהם באים ומתקדמים לעבר הוכחת הזכות הערבית, הפלסטינית והאסלאמית על האדמה הקדושה הזאת..."

 

מזכ"ל מפלגת בל"ד, עווד עבד אל-פתאח, אמר: "לאור מאזן הכוחות הנוכחי המופר לטובת ישראל, ולאור חולשתה ותשישותה של ההנהגה הפלסטינית, אנו מאמינים שההנהגה הזאת אינה יכולה להיות מופקדת לא רק על ענייני הפליטים, ירושלים והגבולות, אלא גם על העניינים הקטנים ביותר שלנו. אנו מסרבים להיות נושא למקח וממכר על השולחן המתנדנד של המו"מ. אנו קוראים... לבני עמנו ולכוחותיו החיים לפעול ולהשיק יוזמות חדשות ומשפיעות כדי לעורר את עמנו, ולשאוב השראה מהניסיונות המהפכניים בתוניסיה ובמצרים בעימות עם הדיכוי, הכיבוש והמפעל הקולוניאליסטי."

 

ראא'ד צלאח קרא לקיים בחירות פלסטיניות בכל רחבי העולם: "אני אומר לכל עמנו הפלסטיני, שכדי לצעוד קדימה יש לפתוח את הדלת בפני כל פלסטיני בכל העולם, בלי להתחשב במקום הימצאותו, ולקיים בחירות פלסטיניות הכוללות את כל הפלסטינים בעולם כדי לבחור את הנהגתם, שתעמוד מול קריאת התגר הישראלית והאמריקאית, והיא תנצח אם ירצה אללה."

 

ואצל טה קרא לבנות מחדש את אש"ף עם כל הפלגים: "מכאן, מבאקה אל-ר'רביה, אנו קוראים לעמנו לאחדות, לסיום הפילוג ולבנייה מחדש של אש"ף על בסיס איתן שיכלול את כל הפלגים תוך בניית מקור סמכות אמיתי לעמנו ולמולדתנו..."

 

מוחמד כנעאן תהה מדוע אין מכבדים את בחירת הפלסטינים בחמאס: "אובמה אומר שלעם המצרי יש זכות להחליט, אך מה עם העם הפלסטיני שהחליט בעבר, ומדוע אין מכבדים את החלטתו כאשר הוא בחר הנהגה חלופית?..."[9]

 

חה"כ חנין זועבי: אוסלו והמו"מ הסיטו את המאבק הפלסטיני ממסלולו

ביקורת כלפי הרש"פ הביעה גם חברת הכנסת מטעם בל"ד, חנין זועבי. במאמרה, שהתפרסם בשבועון כל אל-ערב בעקבות פרסום המסמכים בערוץ אל-ג'זירה,[10] טענה זועבי כי הסכם אוסלו והמו"מ שבא בעקבותיו הפכו למקור הסמכות העליון של ההנהגה הפלסטינית ובכך הסיטו את המאבק הפלסטיני ממסלולו. היא כתבה: "[הסכם] אוסלו... ביסס את עיקרון 'המדינה' ולא 'הצדק'. ההיגיון הזה הצליח, בהדרגה ולאחר תקופה מסוימת, להוליד מסלול של מו"מ המנותק לגמרי מהזכויות ההיסטוריות מחד גיסא ומהלגיטימיות של ההחלטות הבין-לאומית מאידך גיסא. מסלול המו"מ הזה היטה לגמרי את מסלול המאבק של העם הפלסטיני… במקום שהמו"מ יהפוך לאמצעי לחיים וחירות, הוא הפך לחיים בשלמותם. המשמעות של 'החיים הם מו"מ' (רמז לספר של צאא'ב עריקאת) היא שהמאבק הפלסטיני נשען על בכיר הנושאים ונותנים במקום על בכיר הנאבקים, ושהמאבק שואב סמכות מהיגיון המו"מ ומטרותיו ולא להיפך...

 

כאשר ההנהגה הפלסטינית מפקפקת ביכולתה להמשיך את המאבק ומאבדת את המימד האסטרטגי הערבי, עמה נשאר המלאי האסטרטגי הגדול ביותר. אך 'החיים הם מו"מ' הופך את העם לנטל, למקור של 'אנדרלמוסיה ביטחונית', כפי שאמר 'בכיר הנושאים ונותנים'."

 

זועבי מתחה ביקורת על תגובתה של ההנהגה הפלסטינית לחשיפת המסמכים ועל הפניית האצבע המאשימה כלפי אל-ג'זירה במקום להתמקד בסכנה הנשקפת לפלסטינים: "הדיון שאותו פתחו המסמכים, וחשוב מזה – שאותו הם סגרו, מצביע למרבה הצער לא רק על מצבה הרע של הרש"פ, אלא גם על המצב הפלסטיני הרע באופן כללי. הבעיה עם הרש"פ היא לא רק בתוכן המסמכים, אלא גם בפעילותה לייצר דעת קהל פלסטינית שרואה במסכמים האלה רק 'מזימה' מטעם אל-ג'זירה שמטרתה לחסל את הרש"פ... הטרגדיה הפלסטינית היא בתגובה הרפה למסמכים, בפחד לצאת לרחוב, ובחוסר [ההבנה] הפוליטית שחשיפת המסמכים מצריכה תכנון לקראת שלב חדש בהיסטוריה של המאבק הפלסטיני.

 

העם הפלסטיני היה צריך לצאת לרחוב, אך לא נגד או בעד אל-ג'זירה, שכן אל-ג'זירה אינו עניין פוליטי... הפת"ח, החמאס ומי שביניהן היו צריכים לצאת לרחוב יחדיו: [הפת"ח] – כדי להגיב על האשמתה בוויתור [על העקרונות הפלסטינים] וכדי להדגיש שהיא אינה מוותרת על העקרונות, והחמאס ואחרים – כמחאה נגד הוויתור או הסיכוי לוויתור. אך הפת"ח לא יצאה כדי להדגיש את העקרונות, ויותר מזה – היו שיצאו כדי להסתער ולתקוף את צוות אל-ג'זירה. גם החמאס ואחרים לא יצאו מכיוון שהרש"פ מדכאת אותם... לא כדי להגן על 'המשטר' – שהרי אין משטר ואין מדינה, אלא כדי להגן על האפשרות לשוב למו"מ.

 

אם המסמכים לא הצליחו לשכנע מישהו שהעקרונות הפלסטיניים והעם הפלסטיני כולו נמצאים בסכנה, אז התגובה על המסמכים צריכה לשכנע אותו בכך. העיסוק באל-ג'זירה, בקטר, בגורם המדליף, וכיצד, ומדוע, ומדוע כעת, במקום העיסוק בשיח' ג'ראח, בהר הבית, בעזה, במצור וב'פנים', צריך לשכנע אותו בכך. הפחד מהירידה לרחוב והשתיקה העממית הרועמת והמבישה בעקבות ה'סיכוי' לוויתורים צריכים לשכנע אותו בכך. [גם] אם הרש"פ תינצל מאשמת המסמכים, היא לא תוכל להינצל מאשמת התגובה על המסמכים... ביומיים הראשונים [לאחר הפרסום] הרש"פ הגיבה בצורה הטובה ביותר, כאשר יצאו עשרות הצהרות ותגובות רשמיות שאף אחת מהן לא הכחישה את נכונות הדברים שהופיעו במסמכים... ורק לאחר שלושה ימים נקבעה אסטרטגיית התגובה: הכחשה..."

 

זועבי המשיכה וטענה כי חשיפת הוויתורים הפלסטיניים במו"מ יגבירו את מודעותו של העם הפלסטיני למהלכים המדיניים ואת דרישתו להפוך את המאבק למקור הסמכות העליון במקום המו"מ: "[למרות הכחשת הרש"פ,] העובדה היא שבתקופת אולמרט, שאליה מתייחסים המסמכים, ההתנחלות באזורים מסוימים בגדה המערבית ובירושלים הייתה במלוא תנופתה, והנושא ונותן הפלסטיני שתק והתעלם מכך. ההסבר [לכך, שמופיע] במסמכים, הוא שיש הסכם על הכרה בכך שההתנחלויות בירושלים יהיו חלק מישראל, וגושי ההתנחלויות [בגדה] יוחלפו [בתמורה] לתילי חול בנגב. [בנוסף,] העובדה היא שמנהיגי הרש"פ הביעו בצורות שונות את אי-סירובם למושג המדינה היהודית והחשיבו זאת לעניין פנימי ישראלי, וחלקם הכירו בה כך באופן ברור, ובמיוחד ביוזמת ז'נבה.

 

העובדות הידועות תומכות בכוח במה שהיה מוסתר במסמכים. הכול הפך גלוי, והדבר יוביל בהכרח להשגחה עממית פלסטינית על כל צעד שיינקט במו"מ ישיר, ולכך שעמנו הפלסטיני... ידגיש שהחיים תחת הכיבוש הם מאבק למען החירות, ושהמו"מ צריך לשאוב את הסמכות מן המאבק ומטרותיו, [ולא ההיפך]."

 

חברי כנסת על המו"מ, המהפכות בעולם הערבי, הנכבה ומצבם של ערביי ישראל

להלן תרגום קטעים מתוך ראיונות, הרצאות ומאמרים מהתקופה האחרונה של חברי הכנסת חנין זועבי (בל"ד), טלב אל-צאנע, אחמד אל-טיבי ומסעוד ר'נאים (רע"ם-תע"ל) על מגוון נושאים המעסיקים את הזירה הערבית בכלל, את הזירה הפלסטינית בפרט ואת הציבור הערבי בישראל והנהגתו.

 

א.  ח"כ חנין זועבי: הערבים לא יגבו את שתה"פ בין הרש"פ לישראל

בראיון ליומון הקטרי אל-ראיה ב-19.3.2011 [11] טענה חנין זועבי כי ישראל מפחדת מנפילת הדיקטטורים הערבים שסייעו לה ושתקו על מדיניותה נגד הפלסטינים, והעריכה שמדינות ערב  שלאחר המהפכות לא יתייחסו עוד לישראל בתור ידידה ולאיראן בתור אויבת, דבר שיצמצם את הסיכויים לפתיחת מלחמה נגד איראן. זועבי הזהירה את הרשות הפלסטינית מפני המשך המשא-ומתן עם ישראל בנסיבות הנוכחיות והדגישה כי הערבים לא יגבו עוד את הרש"פ בשיתוף הפעולה שלה עם ישראל. היא הסבירה כי מטרת הקשר בין ערביי ישראל לבין העולם הערבי היא לחזק את זהותם ומאבקם של ערביי ישראל; להוות מחסום בפני הנורמליזציה של העולם הערבי עם ישראל; ולהעביר לערבים מסר שלא יהיה פתרון לעניין הפלסטיני ללא ערביי ישראל, והאשימה את השלטון והחברה בישראל בגזענות כלפי הערבים.

להלן תרגום קטעים מן הראיון:

 

ישראל מפחדת מנפילת המשטרים הדיקטטוריים

"ש: כיצד את רואה את המציאות הישראלית לאור ההתקוממויות הרצופות בעולם הערבי?

ת: ברור שחלק גדול מהאסטרטגיה של ישראל התבסס על חולשת העולם הערבי ועל נטרול מדינות ערב מלמלא תפקיד ממשי בסכסוך הפלסטיני-ישראלי... דבר שגרם לה תמיד להביע שביעות רצון מהמשטרים הערביים ולעיתים קרובות [אף] לחלק את העולם הערבי לשני צירים: ציר הרשע והציר הטוב, כך שרוב מדינות ערב נכללו בציר הטוב לישראל.

כעת, נוכח רצף המהפכות בעולם הערבי, השתנה המצב לחלוטין מבחינת ישראל ואנו מזהים בניתוחים הישראליים ובכנסת תסכול מוחלט וחשש... ישראל מבינה ש[כעת כל] האפשרויות פתוחות ושאין לה שליטה עליהן כפי שהייתה לה [בעבר]... ניתן להבחין בדאגה ובחוסר שקט מצד ישראל בשל נפילת משטרו של מובארכ, שהיה בעל ברית אסטרטגי שלה באזור. הקשר שלה עם מצרים בתקופתו חרג בהרבה מעבר למה שהתחייב מהסכם קמפ-דיוויד, עד כדי שיתוף פעולה [עימה] במצור על עזה ושתיקה [מצרית] משפילה נוכח פשעי הכיבוש... לכן, על אף שישראל הרגיעה את אזרחיה ש[מצרים] לא תיסוג מקמפ-דיוויד, [ברור לה ש]אין פירוש הדבר שהקשר [בינה לבין מצרים] לא ישתנה באופן שיהפוך על פיה את המדיניות כולה באזור...

 

ש: כיצד את מסבירה את תופעת התמיכה הישראלית בשליטים המודחים כפי שבאה לידי ביטוי תחילה בתוניסיה ובמצרים וכעת [גם] בלוב?

ת: אין זה סוד שישראל נשענת על משטרים דיקטטוריים אשר אינם מתחשבים ברצון העמים הערביים, שלא היו מאפשרים לישראל להפעיל את מדיניות הכיבוש. משטרים אלה שימשו כקציני ההגמוניה [של ארה"ב], מתוך רצון לרצותה... [הם] תמכו בישראל ושתקו נוכח מדיניותה הבלתי הומאנית נגד העם הפלסטיני, עד כדי תמיכה בפועל במצור על רצועת עזה, ולכן הישארות המשטרים הללו היא חלק מהאינטרס הישראלי. לו היה מדובר בהפיכת משטר דיקטטורי והחלפתו במשטר דיקטטורי אחר, ישראל לא הייתה פועלת כדי להציל את בן עלי, מובארכ וקדאפי ולהגן עליהם. ברור לה שמה שקורה כעת ישנה את מהלך העניינים באזור..."

 

המשטרים הערביים לאחר המהפכה לא יראו באיראן אויבת ובישראל ידידה

"ש: האם צפויה בקרוב מלחמה באזור?

ת: תרחיש המלחמה נגד איראן לאחר הדחת הנשיא מובארכ רחוק עכשיו יותר מכפי שהיה בעבר... לפני המהפכות רחשו המשטרים הערביים עוינות לאיראן, התיידדו עם ישראל וכרתו עמה ברית. אינני סבורה שהמשטרים הערביים שיקומו יקבלו את המשוואה הזו. הם לחלוטין לא יראו באיראן אויבת ובישראל ידידה..."

 

הערבים לא יגבו את שתה"פ של הרש"פ עם ישראל

"ש: כיצד את מפרשת את החשש הישראלי מפני פריצת אינתיפאדה שלישית?

ת: ישראל יודעת היטב מה היא עושה לפלסטינים. היא יודעת שהיא מדכאת אותם יותר ויותר מידי יום, ובעיקר בכל הקשור לייהוד ירושלים, שהיא כבר אינה אותה ירושלים שאנו מכירים. היא עכשיו למעשה שכונות מחולקות וקטנות שנבלעות בסביבה של שכונות יהודיות... ההתנחלויות גדלות, האלימות של המתנחלים גוברת, התסכול הפלסטיני גובר, הרשות מחשיבה את החמאס, ולא את ישראל, לאויב. הדיכוי של הביטחון הפלסטיני את עם הפלסטיני גדל... במקום שהרש"פ תוביל את המאבק נגד הכיבוש, היא הפכה לכלי בידי הכיבוש. היא עברה דרך ארוכה בשיתוף הפעולה ובתיאום הביטחוני עם ישראל, והשחיתות והעריצות של הרש"פ אין פחותות מאלו של המשטרים הערביים.

 

מבחינת השינוי באקלים הכללי בעולם הערבי – [המשמעות של] המהפכות בתוניסיה, במצרים, בלוב ובמקומות אחרים היא שאבק השריפה מוכן לפיצוץ וישראל מבינה שהמהפכות הללו ישפיעו על מורל הפלסטינים המתוסכלים. חלק מהשליטה הישראלית על ציר הסכסוך עם הפלסטינים נבע מהבנתה אל-נכון את המציאות של הרשות [הפלסטינית] ואת נכונותה להיות במצב של חולשה. כעת המדיניות של כולם עומדת להשתנות והגיבוי הערבי לשיתוף הפעולה עם ישראל ועם הכיבוש אינו קיים עוד, ואם הרשות [הפלסטינית] לא תבין זאת היא תתנדף ברוח..."

 

חזרה אל המו"מ עם ישראל – סכנה קטלנית

"ש: המו"מ הפלסטיני-ישראלי לאן?

ת: אני מקווה שהמילה מו"מ תימחק מהאג'נדה הפלסטינית והערבית כל עוד ישראל מתמידה במדיניותה, אחרת אף אחד מהבכירים הפלסטינים והערבים לא יבטיח את גורלו הפוליטי... החזרה אל המו"מ היא טעות וסכנה קטלנית נוכח מדיניותה של ממשלת נתניהו. הרש"פ כבר ביטלה את מחלקת המו"מ ואני מקווה שהיא תבטל את רעיון המו"מ כאסטרטגיה ולא כטקטיקה..."

 

השלטון והרחוב בישראל מאוחדים בגזענות כלפי הערבים

"ש: האם תיתכן אינתיפאדה של הרחוב הישראלי נגד השלטון בישראל דוגמת זו המתרחשת ברחוב הערבי?

ת: יש הבדל משמעותי בין הקשר שבין המשטר לאוכלוסייה (היהודית) בישראל, לבין הקשר שבין המשטרים הערביים לעמיהם. ראשית, המשטרים הערביים אינם מייצגים את עמיהם, בניגוד למשטר בישראל, שהוא משטר דמוקרטי עבור היהודים... [עם זאת], במדינות דמוקרטיות יש לפעמים ניגוד בין דעת הקהל לבין הממשלה הנבחרת באופן דמוקרטי... וזה מה שחסר בישראל, משום שהמשטר בה הוא משטר אידיאולוגי, כמעט טוטליטארי, במה שנוגע לערבים. יש בו הרמוניה מוחלטת בין הממשלה לבין האליטות, האוכלוסייה, האקדמיה ומערכת המשפט. כולם [חוזרים על אותם] דברים כמו תוכי... המדינה הישראלית עדיין רואה את עצמה כמפעל ציוני שטרם השלים את תפקידו... מדובר בחברה החיה במצב של 'גטו' תמידי שבאמצעותו היא שבה ומייצרת לגיטימציה למדיניותה ואפילו לפשעיה ולכן אין מה לדבר על מהפכה... החברה [הישראלית] אינה נעלה יותר מממשלתה ולא מוסרית יותר ממנה, אדרבא הממשלה ודעת הקהל מתחרות ביניהן בגזענות נגד הערבים, לפיכך הישראלים לא יתקוממו נגד ממשלתם..."

 

הקשר של ערביי ישראל עם העולם הערבי – מחסום בפני הנורמליזציה

"ש: מה השגתם מהקשר עם מדינות ערב?

ת: קשר זה הוא אינטרס פלסטיני ממעלה ראשונה. ישראל מנסה לפתות אותנו באמרה 'לאן תלכו, הים מאחוריכם, הגבול סגור והערבים לעולם לא יקבלו אתכם, ובסופו של דבר אתם תשובו אליי'... אנו מעוניינים לשבור את המשוואה הזו. הקשר עם העולם הערבי הוא קשר פוליטי ומוראלי, הוא מהווה מחסום בפני השחתת זהותנו ופגיעה בקיומנו ובלאומיותנו. קשר תרבותי [של העולם הערבי] עם מוסדות, יוצרים ואמנים [ערבים ישראלים] שאינם מעוניינים בתמיכת משרד התרבות הישראלי מהווה תמיכה בזהות הערבית. תמיכה בפרויקטים שלנו ובכלכלתנו, הנמצאת בשולי הכלכלה הישראלית, מהווה תמיכה בנו ובמאבקנו. עם זאת, עלינו להישמר מאוד מפני כל הסכנות אשר עלולות לתת לנורמליזציה 'לעבור' במסווה של הקשר [הזה]... [יתר על כן], אנו מעוניינים בקשר כמחסום בפני הנורמליזציה. לקשר יש מסר מדיני לפיו על העולם הערבי להבין כי לעולם לא יהיה פתרון לעניין הפלסטיני בנפרד מאיתנו [ערביי ישראל].

 

ש: מה דעתך על המוֹבּיליוּת הפוליטית בישראל?

ת: מאז שנת 2000 המוביליות הזו התבררה כהיסחפות לעבר הגזענות ואל רחוב ימני וגזעני יותר... [הישראלים] מאשימים את הזרם הלאומי הערבי בישראל (שאותו מייצגת בל"ד) שהוא מהווה סכנה אסטרטגית מבחינתם, משום שאינו מקבל את ישראל כמדינה יהודית... בשנות התשעים של המאה הקודמת קיבלו המפלגות הערביות בכנסת את [הסכם] אוסלו ואמרו: 'עלינו להיות ערים לעניינינו ולעצמנו כערבים ישראלים, ולכך שפתרון הבעיה הפלסטינית יסתיים ב[הקמת] מדינה [פלסטינית]'. אולם בל"ד, שנכנסה לכנסת לאחר אוסלו, הפכה את המשוואה ואמרה: 'איננו עניין פנימי ישראלי, אלא אנו חלק יסודי מהעם הפלסטיני והיחס שלנו לאזרחות מנוגד לישראליות, שכן הוא מבוסס על תפישה המתנגשת עם הציונות..."

 

הח"כים שהתחנפו בפני קדאפי, הם אלו המתחנפים לישראלים

"ש: אשתקד ביקרו בלוב רבים מחברי הכנסת ומהאישים הפוליטיים והדתיים מקרב ערביי פלסטין [בשטחי] 48', נפגשו עם קדאפי באוהלו, ודיברו הרבה בשבחו. כיצד אתם רואים את קדאפי היום?

ת: מי שנהגו בצביעות בפני קדאפי ונשאו בפניו נאום נלהב שבו תיארו אותו כמלך המלכים של הערבים ושל אפריקה, הם אותם האנשים הנוהגים בצביעות בכנסת, זוכים למקום של כבוד בתקשורת הערבית ואומרים עליהם שהם זוכים לשביעות רצונו של הממסד הישראלי. לנו בבל"ד אין קשר לחנופה הזו... לא כל ח"כ ערבי מייצג זרם, תכנית או רעיון פוליטי, ואין מאחורי כל ח"כ ערבי בסיס [תמיכה] ציבורי. הח"כים הערבים מייצגים את עצמם בלבד... אנא מכם אל תשימו את כולנו בסל אחד... בניגוד למפלגות הערביות האחרות בל"ד מציגה עצמה כזרם לאומי והיא ביקרה בלוב, בהזמנת קדאפי, בתוקף היותו ראש ועידת הפסגה הערבית ולא נשיא לוב. בהזמנה... נאמר שקדאפי רוצה להעביר לעולם הערבי מסר שאנו חלק אינטגראלי מהאומה הערבית."

 

ב. ח"כ טלב אל-צאנע: חוקי גרמניה הנאצית מאושרים בישראל

בהרצאה באוניברסיטה הערבית-אמריקאית בג'נין ב-[12]11.4.2011 האשים חבר הכנסת מסיעת רע"ם-תע"ל, טלב אל-צאנע, את ישראל בחקיקת "חוקי גרמניה הנאצית", כדוגמת החוק האוסר את ציון הנכבה, הדגיש כי ערביי ישראל לעולם לא ישכחו את הנכבה והזהיר כי ישראל לא תתחמק ממתן דין וחשבון על פשעי המלחמה שביצעה בעת הנכבה.

 

בהרצאתו, טען אל-צאנע כי המהפכות בעולם הערבי הן צעד בדרך לשחרור פלסטין מהכיבוש הישראלי, מכיוון שלדבריו, המשטרים הערביים הדיקטטוריים הם אשר דיכאו את עמיהם והותירו את פלסטין להתמודד לבדה עם הכיבוש האכזרי ביותר בעולם.

 

אל-צאנע מתח ביקורת קשה על "הגזענות כלפי הערבים בישראל והניסיון למחוק את הגרסה הפלסטינית לטובת הגרסה הציונית". הוא טען כי "חוקי גרמניה הנאצית מאושרים היום בישראל ברוב קולות, כמו חוק איסור ציון יום הנכבה ומחיקתו מתוכניות הלימודים. זוהי מדינה גזענית המקימה ערים מיוחדות ליהודים כמו הערים שהוקמו בדרום אפריקה לתושבים הלבנים בתקופת האפרטהייד." אל-צאנע הדגיש כי חוקים אלה אינם מפחידים את הפלסטינים בישראל והם יחלפו עם ההיסטוריה. לדבריו, "ביום הנכבה ביצעה ישראל פשעי מלחמה שבאו לידי ביטוי בהרג תינוקות ונשים, הריסת בתים על תושביהם וגירוש מאות אלפי פלסטינים. יבוא יום שבו ישראל תצטרך לתת דין וחשבון על פשעים אלה במסגרת הקהילה הבינלאומית, מכיוון שחוק ההתיישנות אינו חל על פשעי מלחמה... מנהיגי ישראל חיים באשליה אם הם סבורים שאנו נשכח את הטרגדיה שלנו. [טרגדיה] זו מושרשת בזיכרון של בנינו ובנותינו כיוון שהיא מייצגת עבורנו עיקר-אמונה העובר מדור לדור."

 

אל-צאנע הדגיש: "אנחנו נשארים על אדמתנו ודבקים בגרסה הפלסטינית שלנו. בשום אופן לא נכיר בחוקים הגזעניים של ישראל ובשום אופן לא נחליף טפח [אחד] מאדמתנו תמורת כל אדמה אחרת בעולם."

 

הים יבלע את מנהיגי ישראל הגזענים – לא את עזה

אל-צאנע בירך את הפלסטינים ברצועה על עמידתם האיתנה מול המצור שהוטל עליהם בארבע שנים האחרונות ואמר: "רצונם של בני העם הפלסטיני בעזה חזק יותר מהמצור העושק והתוקפני. יבוא היום שבו תועמד ישראל לדין בכל המסגרות הבינלאומיות בשל הסבל והעינויים של הילדים והנשים בעזה. בשום אופן לא יבוא היום שבו ישראל תתעורר ותגלה שהים בלע את עזה, כפי שאמר נשיא ישראל, שמעון פרס. ים זה עתיד לבלוע את מנהיגי ישראל הגזענים, כדוגמת ליברמן."

 

ג. ח"כ אחמד אל-טיבי: שום חוק גזעני לא יבטל את הגרסה הפלסטינית לנכבה

בראיון לרגל יום הנכבה ביומון הפלסטיני אל-קדס, ב-17.5.2011,[13] טען חבר הכנסת מסיעת רע"ם-תע"ל, אחמד אל-טיבי, כי ישראל נשטפת בגל של גזענות החותרת להגלות את התושבים הערבים, אך ציין כי העולם לא יאפשר לדבר לקרות וכי העם הפלסטיני לא יוכל להתקיים ללא ערביי ישראל. אל-טיבי התגאה בכך שהוא ועמיתיו בכנסת השתתפו בטקס החתימה על הפיוס הפנים-פלסטיני בקהיר, והביע תמיכה בפעילותה של הרש"פ להשגת הכרה במדינת פלסטין באו"ם.

להלן תרגום קטעים מן הראיון:

 

השתתפותנו באירועי הנכבה – הפרה מכוונת של החוקים הגזעניים

"ש: עברו 63 שנה מאז הנכבה. האם אנו נמצאים מול שלב חדש במסלול של העניין הפלסטיני, או שזהו המשך של הנכבות?

ת: הפלסטינים ציינו שלשום את יום השנה ה-63 לנכבה, והשתתפנו בפעילויות רבות בכל רחבי העולם כדי להציג את ענייננו. השתתפנו לפני כמה ימים בצעדת השיבה ה-14 אל הכפרים הפלסטיניים שהוגלו... וההשתתפות הפעם הייתה רחבה במיוחד בשל החוקים הגזעניים שחוקקו למניעת ציון יום הנכבה... התעקשנו להשתתף כדי לקרוא תגר על החוק הזה ואפילו כדי להפר אותו. שום חוק גזעני אינו יכול לבטל את הזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני או למחוק את הגרסה הפלסטינית. יש בישראל מי שרוצים לכפות על הפלסטיני בישראל לשמוח ביום הנכבה שלו, ואנו אומרים שאיש לא יכתיב לנו את רגשותינו ועמדותינו הלאומיות.

 

הגאות הגזענית בישראל מתרחבת והפשיזם מרים ראשו. בממשלת ישראל יש מפלגה גזענית פשיסטית, 'ישראל ביתנו' בהנהגת שר החוץ ליברמן, הדורשת בפועל להציע חילופי אוכלוסין, אך למעשה חותרת להגליית הפלסטינים. אנו אומרים כי לא נאפשר לנכבה לקרות שנית. המצב היום איננו מה שהיה בשנות הארבעים של המאה שעברה. העולם היום הוא כפר קטן ולא יאפשר למה שקרה ב-1948 לקרות שנית... עמדתנו הבסיסית היא לעמוד איתן ולהישאר [כאן]. [כבר] אמרנו בעבר: אנו בעלי הארץ המקוריים, עד כדי כך שצבע פנינו קיבל את צבע האדמה, ונישאר [כאן].

 

העם הפלסטיני לא יתקיים ללא ערביי ישראל

ש: מהו תפקידם של הפלסטינים של 48' בשלב הרגיש הזה בהיסטוריה של העולם הערבי?

ת: אנו, הפלסטינים של הפנים, מייצגים יותר ממיליון פלסטינים בתוך ישראל... המבנה של העם הפלסטיני דומה לזה של משולש...: הבסיס של המשולש משול לפלסטינים של הגדה והרצועה, הצלע הארוכה משולה לפלסטינים של התפוצות, ואילו הצלע הקצרה משולה לנו, ערביי 48'. נכון שאנו המעטים ביותר, אך המשולש לא יתקיים בלעדינו, כלומר – אנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, אנו נושאים את תקוותיו וחלומותיו. השתתפנו בהגשמת הפיוס [בין הפת"ח לחמאס] עם עמיתינו בכנסת ישראל, ביניהם טלב אל-צאנע, וישראל סערה בגלל זה. הימין פתח בהתקפה... עלינו ואיים בהרחקה [מן הכנסת] ובמשפט, ועם זאת אנו אומרים: כל זה לא ישנה את עמדתנו. הפיוס הפלסטיני בא כדי להפוך דף שחור בהיסטוריה של העניין הפלסטיני ובמסלולו של העם הזה.

 

המהפכות הערביות מסייעות לעניין הפלסטיני

ש: מהי ההשפעה של המהפכות העממיות והאינתיפאדות למען החירות והצדק שמתרחשות היום במפה הערבית, והאם המהפכות האלה ישרתו את העניין הפלסטיני או להיפך – יסיטו את תשומת הלב ממנו?

ת: ...הדמוקרטיה הערבית היא אויב של ההגמוניה הישראלית, והדיקטטורה הערבית היא חיל המילואים [של ההגמוניה הישראלית]. הדיקטטורה הזאת מקלה על הכיבוש [לאמץ את] המחשבה הפוליטית שהוא [מאמץ כעת] ואת הברבריות [שבה הוא נוהג]. לדעתי, המהפכות האלה מתוניסיה ועד מצרים הן לטובת האומה הערבית והעניין הפלסטיני...

 

ההצלחה באו"ם תהיה שלב חדש במאבק הפלסטיני

ש: ציון יום הנכבה היה השנה תחת הסיסמה 'מדינת פלסטין 2011'. כיצד התכוננתם למועד הזה, חודשים [ספורים] לפני כינוס העצרת הכללית של האו"ם?

ת: אין ספק שהוועידה הזאת [בעלת] חשיבות מיוחדת .... ההכנה למוסדות המדינה היא דבר יסודי, וזה מה שעשתה הרש"פ עד כה. ראש הממשלה סלאם פיאד היה שיטתי וסייע לעולם להבין שפלסטין מוכנה להיות חברה או"ם. זה מהווה את ציר הפעילות הפוליטית והדיפלומטית בשלב הבא, וזו תהיה התפתחות ברורה ומובנת. לדעתי זהו דבר הכרחי ואין מנוס ממנו, והוא יהיה סיוט עבור ישראל... אם ניתקל בווטו אמריקאי, נבקש כינוס של העצרת הכללית תחת הסעיף 'מתאחדים למען השלום'. יש בעצרת הכללית יותר מ-130 מדינות שמוכנות להכיר בפלסטין, וזה מה שיאפשר לה להיכנס כחברה מלאה, ויש לזה תוקף של החלטות מועצת הביטחון. זה יגדיל את הבידוד הפוליטי של ישראל ויחזק את העמדת הפלסטינית והעם הפלסטיני, ויפתח את האופק לשלב חדש במאבק הפלסטיני. נכון שהעם הפלסטיני אולי אינו העם הטוב ביותר, אך אין טוב ממנו בכל הקשור לזכויותיו שאותן הוא חייב להשיג..."

 

ד. ח"כ מסעוד ר'נאים: ישראל מסלפת את אירועי הנכבה מול התעוררות העולם הערבי

במאמר שפרסם ב-20.5.2011 (כמה ימים לאחר יום הנכבה) בשבועון כל אל-ערב, היוצא לאור בישראל,[14] טען חבר הכנסת מסיעת רע"ם-תע"ל, מסעוד ר'נאים, כי אירועי יום הנכבה, שבמסגרתם פרצו מאות פליטים פלסטינים תושבי סוריה את גדר הגבול בין סוריה לישראל, החזירו את הנכבה למודעותם של כל עמי ערב והאסלאם, וכי הם היו חלק מהמהפכות בעולם הערבי והתאפשרו בשל נפילתם של המשטרים התומכים בישראל. הוא כתב: "יום השנה ה-63 לנכבה של העם הפלסטיני ייכתב בהיסטוריה כיום שהפך את הנכבה מזיכרונות עצובים ומכאיבים ומבכי על מי ומה שאיבדנו, אל מנוף, להתעוררות מבין הריסותיה [של הנכבה], ואל חזרתה מעולם השכחה וההתעלמות, אל עולם הנוכחות החיה.

 

הבקעת הגבול בידי נכדיהם ובניהם של הפליטים שאולצו לעזוב את כפריהם ועריהם, הייתה הכרזת ניצחון של מוכה האסון על אסונו [והכרזתו] על חוסר האמון במי שהציבו עצמם כפרקליטים של עניינו. עניין הפליטים הפך מעניין של משטרים לעניינם של העמים הפלסטיניים [הכוונה לעמים הערביים]."

 

יום השנה הנוכחי לנכבה הושפע מאווירת המהפכות הערביות ואביב העמים הערביים. אדרבה – הוא המשך של אותה המהפכה ושימוש באותו הנשק; נשק האדם החמוש רק באמונתו, רצונו, עיקשותו ויכולתו לשנות ולנצח. האם יש דרך אחרת לפרש את... הבקעת הגבול הישראלי ברמת הגולן ע"י מאות אנשים, בלי שימוש בכדור אחד? [אכן], ידיהם הריקות היו חזקות מכל תותח או טנק. ישראל עם [כל] כוחותיה נראתה חלשה וחסרת תחבולות מול כוחם של האדם הערבי והעמים הערביים. התמוטטותם של המשטרים הערביים הדיקטטוריים, או לפחות חלקם, הייתה הגורם החשוב ביותר לקריסת מסך הברזל שהגביל את תנועת העמים ומנע מהם לנצל את יכולותיהם כדי לשנות את המצב הפוליטי באזור... המשטרים האלה היו, וחלקם עדיין, אחד מן הגורמים החשובים בהגנה על מדינת ישראל.

 

העניין הפלסטיני היה ויישאר עניינם של כל העמים הערביים והאסלאמיים. לאחר שנים שבהן צומצם לעניין של הפלסטינים בלבד, הגיע הזמן שישוב לחיקו הטבעי, חיקם של כל העמים הערביים והאסלאמיים..."

 

התנועה הציונית הגלתה את הפלסטינים כדי להשיג רוב יהודי

בהמשך מאמרו התייחס ר'נאים לספרון 'נכבה חרטה' שהתנועה 'אם תרצו' הפיצה לרגל יום הנכבה, שלטענתו מהווה חלק מניסיון ישראלי לסכל את ההתעוררות הפלסטינית והערבית סביב העניין הפלסטיני. לדבריו, ספרון זה הופך את האמת על פניה בהציגו את הערבים כאחראים לנכבה. ר'נאים סקר את הטענות המובאות בספרון והגיב עליהן.[15] הוא כתב: "ישראל מנסה לסכל את ההתעוררות הזאת ולהשיב על קריאת התגר בהכחשת הנכבה וזיוף ההיסטוריה, ובעיקר האשמת הקורבן. 'הערבים והפלסטינים הם אלה שגרמו לנכבה'. כלומר, אנו אלו שהתחלנו את המלחמה ורצינו להשמיד את היהודים ולזרוק אותם לים, אך כשלנו והפסדנו במלחמה. ככה טוענת התעמולה הציונית...

 

התגובה הציונית על קריאת התגר של הנכבה, התגלמה בספרון שאותו פרסמה התנועה הימנית הציונית 'אם תרצו' הקובע כי הנכבה של העם הפלסטיני היא 'נכבה חרטה', כלומר שקר... הספרון הזה, שמנסה להשיב על [טענת] הנכבה ואשר מסתמך על שקר וזיוף ההיסטוריה, מוכיח עד כמה ישראל מפחדת מהתמודדות עם האמת שלה. הנהגתה אינה אמיצה [דיה] כדי להודות באמת ולשאת באחריות למעשיה. אינני מתפלא על השקר והפברוק הזה, שהרי מאחורי מעשי הרצח, ההגליה וגרימת הנכבה של העם הפלסטיני... עמד שקר גדול יותר שעליו הסתמכה התנועה הציונית, שלפיו, הארץ הזאת ריקה ומחכה לעם היהודי שאין בבעלותו ארץ. אך כאשר הם באו, הם הופתעו [לגלות] שפלסטין מלאה בחיים ובאנשים, ממש סואנת מחיים. מה הם עשו? הם ביצעו טיהור אתני כדי לרוקן את הארץ מתושביה, כדי שתהיה מוכנה לקבל את פניו של היהודי שאין בבעלותו ארץ. הכחשת הנכבה והבריחה מאחריות הם בריחה של פחדנים. הם אסון למייצרי הנכבה, והם ניצחון למוכי האסון."

 

*ל. ברקן חוקרת את הזירה הפלסטינית במכון ממרי



[1] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 28.7.11; www.alarab.net, 27.7.11

[6] כל הדברים שנאמרו בעצרת מצוטטים מהאתר www.arabs48.com מיום 29.1.2011, אלא אם צוין אחרת.

[7] כל אל-ערב (ישראל), 4.2.2011

[8] כל אל-ערב (ישראל), 4.2.2011

[9] כל אל-ערב (ישראל), 4.2.2011

[10] כל אל-ערב (ישראל), 28.1.2011

[11] אל-ראיה (קטר), 19.3.2011

 [12]ו,www.maannews.net, 11.4.2011

[13] אל-קדס (ירושלים), 17.5.2011

[14] כל אל-ערב (ישראל), 20.5.2011

[15] ראוי לציין כי ר'נאים בסקירתו אינו מדייק בסדר הפרקים שהוא מונה ובציטוטים שהוא מביא.

תגיות