כללי

בכירים ברש"פ: ספק אם פנייה לאו"ם תועיל לעניין הפלסטיני

 

מאת ל. ברקן*

 

הפלסטינים מציבים את ספטמבר 2011 כמועד לכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית. ההכנות לכך נעשות בזירה הפנימית ובזירה החיצונית. בזירה הפנימית – סיום התוכנית הדו-שנתית של ראש ממשלת הרש"פ, סלאם פיאד, לבניית מוסדות המדינה; בזירה החיצונית – הכנות לפנייה לאו"ם כדי להשיג את תמיכת מדינות העולם בהכרה במדינה פלסטינית, נוכח הקיפאון במו"מ עם ישראל. יצוין כי חודש ספטמבר נקבע גם ע"י מנהיגי המערב כמועד הרצוי לכינונה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, בעקבות משא ומתן בין הצדדים.

 

בפנייתם לאו"ם, שואפים הפלסטינים להשיג אחת משתי החלטות: קבלת המדינה הפלסטינית בגבולות 1967 כחברה באו"ם באמצעות הצבעה במועצת הביטחון, ואם צעד זה לא יצליח – הכרה במדינה הפלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם. נראה כי הפלסטינים מבינים שלא ישיגו החלטה של מועצת הביטחון בשל הווטו האמריקאי הצפוי, אך הם סבורים כי יצליחו לגייס רוב של שני שלישים מקולות העצרת הכללית למען ההחלטה השנייה.

 

על רקע זה, נשמעה לאחרונה ביקורת פנים-פלסטינית על הפעילות ותוצאותיה בשתי הזירות. מבחינת הפעילות בשטח, טענו בכירים וכלכלנים פלסטינים, כי הרש"פ אינה מוכנה להפוך למדינה, בהיותה תלויה בכלכלה הישראלית ובסיוע חיצוני מאסיבי, ובעוד פיאד מכריז על משבר כלכלי קשה ברש"פ. סלאם פיאד טען בתגובה, כי אין כל קשר בין המשבר הכלכלי לבין מוכנות למדינה, וכי הגורם המעכב את הקמתה – בנוסף לכיבוש הישראלי – הוא הסכסוך הפנים פלסטיני. לדבריו, מדינה פלסטינית לא תקום, כל עוד הסכם הפיוס בין הפת"ח לחמאס לא ייצא לפועל.

 

במישור הדיפלומטי, הודו בכירים ובעלי טורים כי הפלסטינים ייכשלו בפנייתם למועצת הביטחון, וכי האופציה השנייה – פנייה לעצרת הכללית – לא תשנה במאום את המצב בשטח. סלאם פיאד אמר כי הפלסטינים כבר הכריזו על מדינתם ב-1988 ואין להם שום צורך בהכרזה נוספת כזו; שליח פלסטין לאו"ם לשעבר, נאצר אל-קדוה, טען כי פנייה חפוזה לאו"ם בספטמבר הקרוב תיכשל; בכיר הפת"ח נביל עמרו קרא ללכת לאו"ם רק עם ערבויות כתובות ממדינות אירופה; והשר לשעבר ברש"פ, זיאד אבו זיאד, קרא לסגת מהפנייה לאו"ם אם הדבר כרוך בעימות עם ארה"ב.

 

להלן מבחר התבטאויות של סלאם פיאד ושל בכירים אחרים, בעלי טורים וכלכלנים בנושא זה.

 

סלאם פיאד: אין סיכוי להתקבל לאו"ם; אין תועלת בהכרזה על מדינה

ראש ממשלת הרש"פ, סלאם פיאד, השיק בקיץ 2009 את התוכנית 'פלסטין: סיום הכיבוש והקמת המדינה העצמאית', שמטרתה לבנות בתוך שנתיים תשתית מוסדית, מנהלתית וחברתית המספיקה לקיומה של מדינה פלסטינית עצמאית. פיאד סבר כי בניית המדינה בשטח תסייע לקידום התהליך המדיני מול ישראל, באמצעות הוכחה לעולם ולישראל כי הפלסטינים מסוגלים לנהל את מדינתם. הוא קיווה כי כאשר יסתיים התהליך המדיני בהצלחה, לפלסטינים כבר תהיה מדינה מוכנה.[1] בשנתיים אלו פעל פיאד באופן נמרץ לבניית מוסדות המדינה העתידית, לחיזוק הכלכלה הפלסטינית, למשיכת משקיעים ולצמצום ההסתמכות על סיוע חיצוני, כל זאת ללא קשר למתרחש במישור המדיני. כעת, בהתקרב המועד המתוכנן לסיום התוכנית, ועל רקע כוונתה של הרש"פ לפנות לאו"ם, פיאד חוזר ומדגיש את מטרותיה המקוריות של תוכניתו. לדבריו, הפלסטינים לא יצליחו להתקבל לאו"ם והכרזה על מדינה בעצרת הכללית לא תביא לשום שינוי בשטח. יחד עם זאת, הוא איננו שולל לחלוטין את הפנייה לעצרת הכללית, כאמצעי להשגת תמיכה נרחבת ביותר בעניין הפלסטיני, וכחלק מאסטרטגיה כוללת לקידום עניינם של הפלסטינים בזירה הבין-לאומית.

 

א. וטו אמריקאי ימנע קבלה לאו"ם

במסיבת עיתונאים (6.7.2011) הסביר פיאד כי הנושא של ספטמבר 2011 התייחס במקור לתוכניתו לבניית מוסדות המדינה, שמטרתה ללוות את התהליכים המדיניים להשגת מדינה, ורק לאחר מכן החלו הפלסטינים לדבר על פנייה לאו"ם כדי לקבל אליו את מדינת פלסטין: "עם כל הצניעות, אני הייתי הראשון שדיבר על ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות... לפי התוכנית שלי, שנועדה להגיע למוכנות למדינת פלסטין תוך שנתיים... ולהפוך את מדינת פלסטין לעובדה שאין להתעלם ממנה. קיווינו שהתהליך המדיני ישלים את סיום הכיבוש במועד הזה, ושאם [בכל זאת] הכיבוש לא יסתיים עד אז, אז ההישג בפני עצמו יפעיל לחץ אדיר על התהליך המדיני כדי להשיג את הנדרש. אנו הראשונים שדיברנו על התפיסה הזאת..."[2]

 

במסיבת עיתונאים ברמאללה, כשבועיים קודם לכן (21.6.2011), טען פיאד כי הניסיון להשיג החלטה של מועצת הביטחון לקבלת מדינת פלסטין לאו"ם צפוי להיכשל בשל וטו אמריקאי, ולכן יש לבצע הערכת מצב מחודשת: "כאשר הוצעו האופציות [הדיפלומטיות], נקודת המוצא שלהן הייתה, שאנו מסוגלים ללכת לאו"ם ולהשיג בו חברות. [כעת] ברור לגמרי שהדבר דורש המלצה של מועצת הביטחון – כלומר, שלא תהיה התנגדות של אף מדינה בעלת זכות וטו במועצה, ושיהיו לנו תשעה קולות תומכים. וכאשר יש לנו עמדה המבוססת על הבנה [מסוימת], ובהמשך מתברר שההבנה הזאת אינה נכונה, אל לנו לדבוק באותה עמדה, אלא עלינו לעיין בנושא ולבדוק מה משמעות הפנייה לאו"ם. בוודאי, נפנה אל האו"ם ואנו מצפים להכרות נוספות במדינת פלסטין...

 

האם הגענו לנקודה שבה הקהילה הבין-לאומית מוכנה לאזור חלציה [ולשאת] בעצמה, ישירות, באחריות לסיום הכיבוש, או לא? אם התשובה חיובית, אז בואו נתקדם בלי היסוס. אך אם התשובה שלילית, בואו נעצור כדי לעיין ולהעריך את הכלים שלנו, במיוחד לאור האופציות שעשויים להציע לנו בניו-יורק... טרם הגענו אל הנקודה שבה רק בהסתמך על כך שענייננו צודק, העולם [יהיה] מוכן לעשות את המתחייב – החלטה במועצת הביטחון לפי סעיף שבע [של אמנת האו"ם] למען סיום הכיבוש... מי שחושב שהגענו אל הנקודה הזאת חי באשליות..."[3]

 

ב. הכרזה על מדינה לא תחולל שינוי בשטח

פיאד טען כי הכרזה חפוזה על מדינה פלסטינית בעצרת הכללית – הצעד הבא לאחר הכישלון הצפוי במועצת הביטחון – לא תביא לשינוי בשטח, וכי הפלסטינים אינם זקוקים להכרזות כאלה: "עלינו לדעת מה נגשים בסוף. אם הנושא הוא הכרזה – אז הנשיא המנוח אבו עמאר [יאסר ערפאת] הכריז על כך באוקטובר 1988. ואם אנו רוצים לחדש את ההכרזה, אז עדיף שנסתנן אל העיר העתיקה בירושלים ונכריז עליה משם, וזה ייצור רושם טוב יותר. [כבר] יש לנו הכרזה, ולכן הנושא אינו ההכרזה על המדינה אלא המדינה [עצמה]. לכן, בואו נסלק את כל התירוצים ונשלים את מוכנותנו, שעזה היא חלק ממנה. בלתי אפשרי שתהיה מדינה בלי עזה."[4]

 

בראיון לסוכנות הידיעות Associated Press התייחס פיאד (28.6.2011) לשאלה האם יהיה שינוי בשטח בעקבות הכרה במדינה הפלסטינית: "התשובה שלי היא לא, אלא אם כן ישראל תהיה חלק מהקונצנזוס הזה. מבחינתי העניין הוא סיום הכיבוש הישראלי."[5]

 

ג. לאחד את אירופה סביב העניין הפלסטיני

במסיבת העיתונאים ב-6.7.2011, טען פיאד כי אף על פי שהחלטה בעצרת הכללית לא תביא לשינוי בשטח, יש להמשיך בפעילות זו כחלק מאסטרטגיה שמטרתה להשיג תמיכה דיפלומטית עולמית בפלסטינים, במיוחד תמיכה של אירופה: "אנו צריכים להיות ברורים עם האנשים: אם אנו מדברים על העצרת הכללית של האו"ם, אז ההשפעה [של ההחלטה] לא תהיה מכרעת בטווח הקצר. המצב בשטח ביום שאחרי ספטמבר לא ישתפר, מכיוון שהכוח הכובש ימשיך לכבוש... עלינו להסתכל על ספטמבר לפי הנתונים הקיימים, כגורם שננסה להפיק ממנו תועלת ככל שניתן, כך שיסייע עוד יותר למאמץ הדיפלומטי, כפעילות אסטרטגית ולא כתמרון. חייבים לפתח את המאמצים לבנאם את העניין הפלסטיני, מכיוון שהשארת העניינים לישראל ככוח כובש לא תיתן לנו דבר שנסכים לו. אינני אומר שנוותר על המו"מ, אך עלינו להיות מציאותיים – שהרי מו"מ בלי מקור סמכות לא יוביל אותנו לתוצאה, ולכן עלינו לדחוף את המאבק הדיפלומטי ולבנאם את העניין הפלסטיני בצורה יעילה.

 

בואו נהיה מציאותיים: החלטות מועצת הביטחון לא בוצעו [עד עתה], ועל אחת כמה וכמה החלטות העצרת הכללית של האו"ם. לכן יש לבדוק מה יכול להגדיל את כוחנו באופן אסטרטגי... עלינו לחשוב כיצד הפעילות הזאת יכולה להשפיע בתוך האיחוד האירופי. חשוב שננסה ככל הניתן שהפעילות שלנו תשאיר את האיחוד האירופי מאוחד לגבי העניין הפלסטיני, ותבטיח לנו 27 קולות בעצרת הכללית של האו"ם, לא שנלך [לאו"ם] ומבין 27 מדינות [האיחוד] יהיו תומכים, נמנעים, מתנגדים ונעדרים. [כבר] הצלחנו שתהיה להם עמדה מאוחדת בדצמבר 2009[6]...

 

אינני זקוק להחלטה שלא אפיק ממנה תועלת בהמשך, אלא [אני זקוק] לשותפים. אני מסתכל על נושא ספטמבר מנקודת מבט אסטרטגית במאת האחוזים. עלינו להציג את העניין שלנו לפי ההגדרות האלה... כשאני אומר ששום דבר דרמטי לא יקרה, אינני מזלזל. אני הראשון מבין אלו שקוראים לפעול, וזו צריכה להיות פעילות אסטרטגית ביחד עִם העָם."[7]

 

ד. המשבר הכלכלי איננו מונע הקמת מדינה

במסיבת עיתונאים ב-3.7.2011 שבה הודיע כי הרש"פ תשלם לעובדיה רק מחצית משכרם החודשי בשל הגירעון התקציבי שלה, שלדבריו נגרם בשל קבלת סכומי כסף נמוכים מהצפוי מהמדינות התורמות לרש"פ, טען פיאד שהמשבר הכלכלי אינו קשור למוכנותה של הרש"פ להקמת מדינה ולפנייה לאו"ם: "הקשיים הכלכליים שאיתם מתמודדת כעת הרשות הלאומית אין פירושם שהיא אינה מוכנה להקמת המדינה לפי תוכנית הממשלה 'סיום הכיבוש והקמת המדינה העצמאית'. יש מי שאומר: אם הרשות אינה מסוגלת לשלם לעובדיה משכורת, כיצד היא תהיה מוכנה להקים מדינה? זה לא נכון. יש מדינות קיימות, כולל מדינות מתועשות שכולם יודעים מי הן, הסובלות מקשיים כספיים גדולים. עמנו החליט לפנות לאו"ם והוא ימשיך בהכנותיו לכינון המדינה הפלסטינית."[8]

 

ה. לא תהיה מדינה ללא אחדות; לבודד את ישראל

בזירה הפנימית, עוסקים הפלסטינים בהסכם הפיוס בין הפת"ח לחמאס שנחתם בתחילת מאי 2011, ואשר יישומו מתעכב בשל אי-הסכמה על זהותו של ראש ממשלת המעבר. בהקשר זה הזהיר פיאד כי לא תהיה מדינה פלסטינית ללא אחדות פלסטינית אמיתית: "כל מה שאומרים על ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות [להכרה במדינה] הוא תיאורטי, ויישאר כזה, עד שכולם, ובראש ובראשונה הקהילה הבין-לאומית, יבינו שיש אחדות פלסטינית ושהמדינה הפלסטינית תקום על כל השטחים הפלסטיניים הכבושים משנת 1967 – הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים. ככל שאנו מתקרבים אל ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות, המצב נהיה קשה יותר ותיאורטי יותר [אם הדבר נעשה] בלי השבת אחדות המולדת. עלינו להמשיך לפעול כדי לדחוק את ישראל לפינה ולבודדה, ולגרום למדינות נוספות להכיר במדינה הפלסטינית העתידית ובזכויות הפלסטיניות [שיושבו] באמצעות סיום הכיבוש... העם הפלסטיני אינו [מצפה] להכרזות פה ושם על מדינה. אנו חותרים ומתעקשים על הכרזה על מדינה אמיתית, ריבונית ועצמאית."[9]

 

פיאד שב והסביר כי הפלסטינים שואפים לבודד את ישראל כל עוד זו אינה פועלת לסיום הכיבוש: "בהתנהלות הדיפלומטית ניסינו בהתמדה, באמצעות המגעים [שניהלנו] ובאמצעות תוכניותינו, להדגיש כי כל עוד לכיבוש הזה אין סוף, אנו משתמשים [בצעדים אלו] כמנוף וכגורם מסייע למאמץ הדיפלומטי לדחוק את ישראל לפינה. זה מה שצריך להנחות את הפעילות הדיפלומטית, כלומר להמשיך ליזום, ואם ישראל תסכים ותפעל ברצינות למילוי ההתחייבויות, אז נקבל זאת בברכה, ואם לא – היא תבודד... מטרתנו ההולכת וגוברת צריכה להיות בידוד הולך וגובר של כל ממשלה ישראלית, כל עוד היא אינה משתפת פעולה לקראת סיום הכיבוש."[10]

 

שליח פלסטין לשעבר באו"ם נאצר אל-קדוה: לא להוליך שולל את העם

שליח פלסטין לשעבר באו"ם, נאצר אל-קדוה, קרא להנהגה הפלסטינית שלא להוליך שולל את העם הפלסטיני לגבי האפשרויות להתקבל לאו"ם בספטמבר הקרוב, והדגיש כי רק פעילות קבועה וממושכת תאפשר הכרה במדינה הפלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם, ואולי אף קבלתה לאו"ם באמצעות מועצת הביטחון: "בלתי אפשרי להשיג חברות של פלסטין באו"ם, מכיוון שהדבר מצריך החלטה של מועצת [הביטחון]. האמנה ברורה ולא ניתן לעקוף את מועצת הביטחון, [שם הפלסטינים] ייתקלו בהתנגדות אמריקאית. ואולי המצב יהיה עוד יותר גרוע, משום שאיש אינו מבטיח מה יהיו עמדותיהן של המדינות האחרות לגבי הפעילות הזאת... עלינו להיות כנים עם העם הפלסטיני לגבי מה אפשרי ומה בלתי אפשרי. חברות של מדינת פלסטין באו"ם בלתי אפשרית. הפעילות באו"ם אינה פעילות מזדמנת ואינה תחליף להסדר באמצעות מו"מ. צריכה להיות באו"ם פעילות דיפלומטית יעילה, קבועה ולוחצת, מאבק יומיומי ומצטבר ועימות דיפלומטי קבוע עם הצד האחר, כדי להגיע לעצמאות. [העצמאות] לא תושג בעצרת הכללית, אך [למרות זאת] יש לפעול... כדי להשיג החלטה [בעצרת הכללית שבעקבותיה] יתייחסו [אלינו כאל] מדינה פלסטינית. זו תהיה התחלה של פעילות נוספת בחזית הבין-לאומית, ואולי זה יוביל [לבסוף] להשגת חברות [באמצעות מועצת הביטחון]."[11]

 

בכיר הפת"ח נביל עמרו: לדחות את הפנייה לאו"ם בשנה

בכיר הפת"ח, נביל עמר, קרא ללכת לאו"ם רק עם הבטחות כתובות ממדינות אירופה לתמוך בהצבעה: "אני מבֵּין אלו הקוראים לשקול ולחשב בצורה הדקדקנית ביותר, משום שמטרת ההליכה לאו"ם אינה רק להשיג יתרונות לעניין הפלסטיני. צריכות להיות ערבויות מהמדינות האיכותיות, כלומר [מדינות] מערב אירופה, שהן יצביעו בעדנו, וזאת באמצעות הסכמים כתובים ולא רק הבטחות של [מדינות] מערב אירופה. ואם לא, יש לחפש אחר אמצעי אחר, או לפחות לדחות את העניין. יש לחשוב מחדש ולקבל את ההחלטה המתאימה – אם ההליכה לאו"ם לא תביא להתקדמות איכותית, יש צורך ללמוד חלופות אחרות. על אש"ף ללכת לאו"ם כשהוא חמוש בהסכמים שיובילו להפקת תועלת מהליכה לאו"ם, שאם לא כן, ייפתחו בפנינו שערים חדשים ומסוכנים."[12]

 

לקראת ישיבה של המועצה המרכזית של אש"ף שתדון בפנייה לאו"ם (צפויה להתכנס היום, 27.7.2011), קרא עמרו לדחות את הפנייה לאו"ם בשנה והודה כי הפלסטינים עלו על עץ גבוה, מבלי להבטיח לעצמם ירידה בטוחה ממנו: "אני אישית אציע [בישיבה] לדחות את תיק האו"ם בשנה נוספת כדי שנוכל להתכונן בצורה טובה יותר ממה שנעשה עד כה... מבלי לזנוח את הצורך לפעול כדי להכשיר דרכים טובות יותר לחידוש המו"מ לפי האינטרס הפלסטיני... יש בקרב הפלסטינים הרפתקנות [מיותרת] והערכה שגויה של התגובות [לפנייה לאו"ם]... אני מצפה למערכה דיפלומטית שבה נפסיד [גורמים] רבים שיש לנו קשר חיוני איתם. הרעיון לפנות לאו"ם היה בעבר רעיון מעולה משום שהיה פעולה קלה, וההצבעה הייתה תמיד לטובתנו. ואילו כעת אנו [עומדים] מול האפשרות שנפסיד כמה קולות איכותיים. העולם לא יסתכל על מספר המצביעים [בעדנו] אלא מי הצביע. האמריקאים אינם מסתירים את עמדותיהם ואף לא את האיום בסנקציות, לא [רק] עלינו אלא אף על מי שיצביעו לטובתנו. ייתכן שזה עניין לא-מוסרי מבחינה חיצונית, אך במהות הוא יגרום לנו נזקים... יש עלייה פלסטינית אל העץ הגבוה ביותר ואין ערבויות לירידה בטוחה מהעץ הזה."[13]

 

השר לשעבר ברש"פ זיאד אבו זיאד: קריאת תגר מיותרת על ארה"ב

השר לשעבר ברש"פ, זיאד אבו זיאד, טען במאמר ביומון אל-קדס, כי מה שהחל כתוכנית של סלאם פיאד לבניית מוסדות המדינה עד קיץ 2011, הפך לפנייה לאו"ם בנושא הכרה במדינה הפלסטינית, תוך קריאת תגר מיותרת על ארה"ב ונשיאה. הוא קרא לתאם כל פעילות דיפלומטית עם ארה"ב – או לוותר עליה: "סלאם פיאד היה הראשון שדיבר על בניית המדינה תוך שנתיים ועל קביעת ספטמבר 2011 כמועד למילוי ההתחייבות [הזאת]. דיבור זה שאב את השראתו מהנאום של [נשיא ארה"ב ברק] אובמה בשנת 2009, שבו הביע תקווה לראות מדינה פלסטינית חברה באו"ם בעוד שנתיים. סלאם פיאד החל לדבר ולפעול לבניית מדינת המוסדות והעולם החל לדבר על 'התוכנית של סלאם פיאד'. אנשים שלא היו רחוקים ממעגל קבלת ההחלטות, הסתכלו בסוג של לעג וחוסר אכפתיות על התוכנית של בניית המדינה ועל קביעת ספטמבר 2011 כמועד למילוי ההתחייבות.

 

וכך, בעוד [פיאד] המשיך בתוכניתו, גילו [אנשים] אלו כי העולם מסתכל ברצינות על 'התוכנית של סלאם פיאד', ופתאום הם שינו את טעמם והחלו לדבר על ספטמבר כעל מועד מילוי ההתחייבות באמצעות פנייה אל העצרת הכללית ובקשת חברות בה. הנושא הפך מתוכנית של בניית מוסדות המדינה, או מדינת המוסדות, ומדרישה מהנשיא אובמה לקיים את הבטחתו ולהגשים את חלומו, לקריאת תגר על הנשיא אובמה בזירה שבה כל קלפי המשחק נמצאים ברשותו.

 

בעיצומו של המפנה הפנימי הפלסטיני הזה, פעלה ישראל בזריזות, תוך ניצול השיקולים הפנימיים של אמריקה והעובדה שהיא ניצבת בפני בחירות לנשיאות, לסנאט ולבית התחתון בשנה הבאה, והידידים התומכים [שלנו] הפכו ליועצים ולאחר מכן למתנגדים. במקום שישראל תסבול מהבידוד הבין-לאומי שלה בשל סירובה להקפיא את [הבנייה] בהתנחלויות ולהיכנס למו"מ רציני, הגענו אנו אל פתחו של בידוד בין-לאומי. [עכשיו] אנו מחפשים מוצא [ממצב זה], מבלי להכיר בכך שאין תועלת בכניסה לעימות עם אמריקה במסדרונות האו"ם...

 

החלטות העצרת הכללית הן החלטות בעלות ערך מוראלי, אך לא ניתן לבצען בכוח, כמו למשל החלטה 194 המאשרת את זכות השיבה והפיצויים של הפליטים...

 

ברמה הפוליטית הבין-לאומית, עלינו להכיר בכך שכל פעילות דיפלומטית באו"ם צריכה להיות מתואמת עם הממשל האמריקאי. אם איננו מוכנים או מסוגלים [לבצע] תיאום כזה, עלינו לוותר על רעיון הפעילות הדיפלומטית ולהחליפו בפעילות עממית או במאבק על צורותיו השונות, הרחק מהדיפלומטיה וממדרונותיה החלקלקים, ואז מי שיבחר את המסלול הזה ישא באחריות עליו ועל תוצאותיו."[14]

 

בעלי טורים: אין תועלת בהכרזה; דרושה אסטרטגיה חדשה

א. בעל טור: באמצעות האינתיפאדות השגנו יותר

בעל טור ביומון הרש"פ אל-איאם, חמאדה פראענה, טען כי הפלסטינים יצליחו להשיג החלטה בין-לאומית המכירה במדינה הפלסטינית, אך ייכשלו בניסיונם לקבל את המדינה הפלסטינית לאו"ם: "הפעילות המרכזית של ההנהגה הפלסטינית מתמקדת בספטמבר הקרוב כמועד למילוי ההתחייבויות - הכרה במדינה הפלסטינית ובגבולותיה וקבלתה לאו"ם כחברה פעילה... [בעוד] דרכה של [המשימה] הראשונה כבר הוכשרה [וצפוי] שנשיג מספר הולם [של קולות] להכרה במדינה בגבולותיה לפי ה-4 ביוני 1967, דרכה של השנייה חסומה ע"י הווטו [האמריקאי]; מכיוון שהקבלה דורשת החלטה של מועצת הביטחון, אשר תלויה בהחלטה של אמריקה, וזו מסרבת מראש לקבל את מדינת פלסטין כחברה פעילה באו"ם."

 

לדבריו, גם אם הפלסטינים יצליחו להתקבל לאו"ם כמדינה, הדבר לא ישנה את המצב בשטח והמדינה תישאר כבושה, כמו הגולן הסורי הכבוש ע"י ישראל: "אם נניח לצורך הוויכוח ששתי המשימות [קרי: הכרה במדינה וקבלתה לאו"ם] יצליחו, התוצאה היא שתהיה לנו מדינה פלסטינית כבושה ומשוללת ריבונות. מצב זה קיים אצל סוריה... שלה יש אדמה כבושה מאז 1967, והיא אינה מסוגלת לשחרר את אדמותיה בגולן מהכיבוש הישראלי... אם ההנהגה הפלסטינית תצליח להעביר את ההכרה ואת הקבלה לאו"ם, האם פלסטין תהפוך למדינה כבושה ע"י מדינה אחרת? זהו המצב במקרה הטוב ביותר, כלומר ההחלטות וההגדרות ישתנו אך המצב הפלסטיני, תחת הנעליים הצבאיות של הכיבוש ותחת החלטותיו ומהלכיו, לא ישתנה.

 

בניסיונות שבהם השיג אש"ף רווחים פוליטיים, בין אם בהסכם אוסלו – הנסיגה ההדרגתית הישראלית מהערים הפלסטיניות, [ברצועת] עזה ו[אזור] יריחו תחילה, והולדת הרשות הפלסטינית כהקדמה למדינה; ובין אם בנסיגה הישראלית החד-צדדית מרצועת עזה, [הרווחים לא הושגו] אלא כתוצאה מהאינתיפאדה העממית האזרחית בשנת 1987 וכתוצאה מהאינתיפאדה החמושה השנייה בשנת 2000. פירוש הדבר שהמעשה בשטח הוא הבסיס, וההחלטות שמתקבלות על השולחן הן רק תוצאה של המעשה בשטח."[15]

 

במאמר אחר הזהיר פראענה כי ללא יישום הסכם הפיוס, הפלסטינים לא יוכלו לנצח את ישראל בזירה הבין-לאומית: "המצב הפלסטיני נמצא במשבר כולל, והמשך הפילוג הופך אותו לקשה עוד יותר ומעניק מתנה למפעל הכיבוש הממשיך את עליונותו וגאוותו. במצב המשברי הזה העם הפלסטיני לא יתקדם אפילו צעד אחד בדרך לניצחון, לבידוד הכיבוש ולכיתורו מול הקהילה הבין-לאומית."[16]

 

ב. פרשן פוליטי: לחזק את העמידה האיתנה ואת ההתנגדות

הפרשן הפוליטי האני אל-מצרי קרא במאמר ביומון הרש"פ אל-איאם להפעיל אסטרטגיה חדשה המבוססת על אחדות פלסטינית, התנגדות כוללת ופעילות דיפלומטית בין-לאומית נגד ישראל, שהפנייה לאו"ם היא רק חלק ממנה: "הכיבוש הכבד על אדמת פלסטין וההפרה של מאזן הכוחות הם המונעים את הקמת המדינה בפועל ואת הגשמת שאר הזכויות הפלסטיניות. בלי אסטרטגיה פלסטינית חדשה, שתוכל לאחד את כל הפלסטינים ולתעל את יכולותיהם, מאמציהם, פלגיהם והיצירתיות שלהם לאפיק אחד, לא יהיה ניתן להשיג את החירות, השיבה והעצמאות ולא משנה כמה זמן יעבור וכמה הקורבנות יהיו יקרים. הפנייה לאו"ם חשובה רק אם תהיה חלק מהאסטרטגיה החדשה ולא תהיה בעצמה האסטרטגיה. המדינה הפלסטינית לא תקום באו"ם, אלא על אדמת פלסטין, ומה שימנע ממנה להשיג חברות מלאה בארגון הבין-לאומי הוא הווטו האמריקאי שיישלף נגדה במועצת הביטחון...

 

האם אנו רוצים להישאר לנצח בשלב המעבר שהסתיים בשנת 1999, כלומר תחת רחמי הסכם אוסלו והתחייבויותיו הביטחוניות, הפוליטיות והכלכליות? או האם הגיע הזמן להכריז על סיום שלב והתחלת שלב חדש; שלב שיחל בהכרזה על סיום שלב המעבר, הפסקת מילוי ההתחייבויות ושינוי הנתיב הפוליטי? [נתיב זה] יסתמך קודם כול על הימור של הפלסטינים על עצמם, על איחוד עמם בתוך המולדת ומחוצה לה, על חיזוק עמידתו האיתנה של העם ופתיחה בהתנגדות כוללת, על השבת הסיוע הערבי לעניין הפלסטיני שהפך לאפשרי לאחר האביב הערבי, ועל פתיחה בפעילות פוליטית פעילה ברמה העולמית עד שנגיע למצב שבו הכיבוש יעלה לישראל ביוקר ואז היא תחשוב על נסיגה ועל חתימה על הסכם שלום".[17]

 

כלכלנים ובעלי טורים: איך תקום מדינה כשהכלכלה רעועה?

האני אל-מצרי קרא להנהגה הפלסטינית להפסיק לנהוג בצביעות כשהיא מכריזה שהיא מוכנה למדינה, אך במקביל מזהירה כי לא תוכל לשאת את הפסקת העברת המיסים מישראל ואת הפסקת הסיוע מהמערב: "על הרשות לחשוב אלף פעם לפני שתרכיב ממשלת הסכמה לאומית, כל עוד יש אפשרות רצינית שישראל תפסיק להעביר את המיסים שהיא אוספת ושארה"ב, ואולי גם כמה מדינות אירופה, יפסיקו לסייע לרשות. מדוע הרשות אינה מתכוננת לאפשרות הזאת? במיוחד [לאור העובדה] שהמו"מ תקוע מאז סוף 2008 ושאובמה נסוג מהבטחותיו בנושא הקפאת ההתנחלויות ובנושא הקמת מדינה בספטמבר השנה. ואם הרשות אינה יכולה לשאת את הפסקת הסיוע והפסקת העברת המיסים, כיצד היא מכריזה, באמצעות עדויות [של דו"חות] בין-לאומיים, שהיא כבר מוכנה להקמת המדינה, שהכלכלה הפלסטינית פורחת וששיעור הצמיחה שלה עולה?"[18]

 

במאמר בסוכנות הידיעות הפלסטינית מען טען מנכ"ל מחלקת היחסים הבין-לאומיים באש"ף, סלימאן אל-וערי, כי בעקבות הפסקת העברת הכנסות המיסים מישראל לרש"פ בתחילת מאי השנה, עקב הסכם הפיוס בין הפת"ח לחמאס, "החלו התהיות – האם אנו מוכנים למעשה להכרזת המדינה, כפי שהכריז ד"ר סלאם פיאד לפני שבוע? האם השלמנו את בניית המוסדות ויש לנו את היסודות העיקריים של מדינה, שהראשון מביניהם הוא כלכלה לאומית ומקורות מימון מספיקים? בהמשך התברר כי איננו מוכנים, כאשר ד"ר פיאד הודיע שהכלכלה הפלסטינית סובלת ממשבר גדול, שהמשכורות לא ישולמו עד שישראל תעביר את הכנסות המיסים ושההחלטה העושקת הזאת פוגעת במגזר גדול של החברה הפלסטינית ולא רק בפקידים.

 

היציבות הכלכלית היא זו שיוצרת את היציבות הפוליטית ומסייעת לה, והיסודות העיקריים של כל מדינה חייבים להסתמך על מקורות מימון יציבים כדי [להבטיח] פעילות מתמדת של מוסדותיה. אם אין מקורות קבועים, קשה להמשיך בפרויקט המדינה, שהרי בניית המבנים המנהלתיים והביטחוניים של הרשות הלאומית על יסודות מדעיים ומקצועיים אינה מספיקה [בפני עצמה], בלי קיומם של מקורות מימון ברורים ומכניסים, שבאים ממיזמי השקעות וייצור שמהם מפיקים תועלת כל בני העם הפלסטיני ואשר מספקים הזדמנויות עבודה רבות. אין זה מספיק שכספי התורמים והסיוע מועברים אל התשתית בלבד, שכן רפורמה כלכלית היא תנאי בסיסי ולבנה יסודית בתוכנית בניית המדינה."[19]

 

הכלכלן הפלסטיני עמר שעבאן, ראש המרכז למחקרים אסטרטגיים בעזה Palthink, אמר כי "המספרים [שפיאד הציג על גירעון תקציבי] סותרים את הדיבור המתמשך על מוכנותה של הרשות להכרזת מדינה. פיאד שולט במספרים ויכול לשים אותם בהקשרים שונים. אמינות המידע והמספרים קשורה לתזמון, ופרסום המידע הזה עכשיו מעלה שאלה חשובה: מדוע כעת? כיצד פיאד, ועימו מוסדות בין-לאומיים, מפרסמים דוחות אופטימיים, ואז הם לפתע אומרים שאין יכולת לשלם משכורות?" שעבאן גם הטיל ספק בהכרזתו של פיאד שהרש"פ לא תזדקק עוד לסיוע בשנת 2013: "ב-13 באפריל [2011] הוא ביקש מהמדינות התורמות חמישה מיליארדי דולרים עד 2013, ועכשיו הוא אומר שהוא לא יזדקק לסיוע."[20]

 

* ל. ברקן חוקרת את הזירה הפלסטינית