בעל טור בחמאס: נישא וניתן עם ישראל על הסתלקותה הבטוחה מפלסטין,

ונכיר בה רק אם תקום מחוץ לגבולות פלסטין

בעל טור ביומון "פלסטין" המזוהה עם החמאס, מצטפא אל-צואף, פרסם שני מאמרים הדנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאמרו ב-4.6.2011, טען אל-צואף כי המשא ומתן היחיד שיכול להתנהל בין חמאס לישראל, הוא על סידורי יציאתם של "היהודים הישראלים" מכל פלסטין, והקמת מדינתם במקום אחר. במאמרו ב-6.6.2011 טען כי אירועי יום הנכבה (15.5.2011) ויום הנכסה (5.6.2011), וכן המהפכות בעולם הערבי, הפכו את שנת 2011 לשנה הפותחת שלב היסטורי חדש, שיסתיים בעוד כחמש עשרה שנה, עם שחרור פלסטין וסיום הכיבוש הציוני. לדבריו, הסכסוך עם הכיבוש הציוני עתיד להפוך לסכסוך דתי-אסלאמי, ועל הפלסטינים לדחות כל יוזמת שלום שתחלק את פלסטין לשתי מדינות ולהמתין בסבלנות לסופו של הכיבוש ולהשבת פלסטין לבעליה החוקיים.

להלן תרגום קטעים מן המאמרים.

חמאס תכיר בישראל שתקום מחוץ לפלסטין

במאמרו ב-4.6.2011 כתב אל-צואף: "אל תתפלאו אם תשמעו יום אחד שמתנהל משא ומתן ישיר בין תנועת החמאס, כנציגת העם הפלסטיני, לבין הכיבוש הישראלי. המקום שבו המו"מ מתקיים או האנשים שמנהלים אותו אינם חשובים. מה שחשוב הוא מטרת המו"מ. [יודגש כי] אין פירוש הדבר שמתקיים [כעת] מו"מ כלשהו בין חמאס ל'ישראל', ישיר או חשאי... [עם זאת], חמאס איננה פוסלת מו"מ עם 'ישראל', אלא האיסור נובע ממטרת המו"מ. שהרי יש מי שנשא ונתן עם 'ישראל' וממשיך לחלום על המו"מ, במטרה לחלק את פלסטין בין הפלסטינים – בעלי הארץ, ההיסטוריה והגיאוגרפיה – לבין הכובש הגוזל, שרוצה לתפוס את מקומם.

המו"מ של חמאס עם 'ישראל' – לו התקיים – היה שונה מהמו"מ של עבאס למשל, שהודיע בתשובתו ליוזמה הצרפתית [לקיים ועידת שלום בפריז לקראת פתיחת מו"מ] שבחירתו הראשונה היא המו"מ, בחירתו השנייה היא המו"מ ובחירתו השלישית היא המו"מ. הוא טרם למד שבחירה זו כושלת, משום שהמו"מ הזה מבוסס על יסודות בלתי קבילים על העם הפלסטיני. המו"מ הזה, שאותו ניהל, נכשל לגמרי, ולמרות זאת הוא ממשיך לדבוק בו ולחתור אליו.

בנוגע לצורת המו"מ הישיר שיכול להתנהל בין חמאס ל'ישראל': איננו סבורים שהמו"מ הזה יכול להיות למען הכרה ב'ישראל', ולא למען חילופי שטחים עימה, או למען הוויתור על הזכויות והעקרונות האיתנים בשביל הכרה במדינה הפלסטינית או [קבלת] אישור לפנות אל האו"ם, או למען חלוקת פלסטין. חמאס יכולה לשאת ולתת עם 'ישראל' על עניין אחד בלבד: יציאתו של הכיבוש מפלסטין וארגון יציאה בטוחה של 'ישראל' [מפלסטין], ואנו מתכוונים [ליציאה] מכל פלסטין ולא לגבולות 67' או המעשיות וההבלים האחרים שמסתובבים מידי פעם בין נושאים ונותנים פלסטינים וישראלים או נציגיהם האמריקאים, האירופאים והערבים...

זהו המו"מ שאינו פסול בעיני החמאס. העם הפלסטיני אינו מחשיבו לחרפה. אם 'ישראל' תסכים לעיקרון הסתלקותה מפלסטין ותרצה מישהו לדון עימו בהבטחת ההסתלקות הזאת, אנו סבורים שחמאס תיענה לכך ותהיה הראויה ביותר למלא תפקיד זה, משום שהיא אינה נסוגה מעמדותיה או הבטחותיה והיא איתנה כמו הר. ואם 'ישראל' לא תבוא מרצונה אל חמאס ותבקש מו"מ מן הסוג הזה, אז היא תבוא למרות רצונה. הימים יהיו עדים לדברינו. ולכן, אל תבזבזו את הזמן, שהרי ניתן לחשוב ולגבש תוכניות ליציאה מפלסטין – הכוונה ליציאה בטוחה שתשמור על כבוד האדם. בהמשך, היהודים הישראלים ילכו לכל מקום שיחפצו, שם יקימו להם מדינה. אם אכן תהיה להם מדינה, אסור שתבוא על חשבון עמים אחרים כפי שהיה עם העם הפלסטיני – אז חמאס תכיר ב'ישראל'."[1]

2011 – תחילת הסוף של הכיבוש הציוני

במאמרו ב-6.6.2011, למחרת אירועי יום הנכסה, כתב אל-צואף: "הדף של הנכסה, כמו זה של הנכבה, נסגר לעולם. כפי שב-15 למאי [2011] הפכנו את דף הנכבה ופתחנו מחדש את דף השיבה, כך הפכנו אתמול את [דף] הנכסה ופתחנו את דף האצילות, הכבוד והרמת הראש. באמצעות דפים חדשים אלה התחלנו לבנות שלב חדש בעל כלים ומטרות שונים.

מה שקרה היום, שהיה חזרה על מה שקרה ב-15 למאי, הוא מסר חד המדגיש למי שרוצה לבסס את יסודותיו על אדמת פלסטין, שהעם הפלסטיני שבר מזמן את מחסום הפחד והיום חיזק את עמדתו. גם העמים הערביים שברו את מחסום הפחד. אביב המהפכות הערביות לא יעצור בגבולותיהן של המדינות שבהן סערו המהפכות. הסיבה לנשיבת הרוחות האלה – פלסטין והכיבוש הישראלי – עודה קיימת. שאם לא כן, לא היינו רואים את התנועה לעבר הגבולות עם פלסטין הכבושה, כדי לתמוך בעם הפלסטיני ולהשתתף עימו בהגשמת מטרותיו.

הכיבוש הישראלי נמצא במצב של חרדה ושל כוננות חסרת תקדים על הגבולות המפרידים בין פלסטין הכבושה לסביבה הערבית, אף על פי שיש כמה משטרים שממשיכים לספק הגנה לכובש הזה. העמים [במדינות אלו] מזהירים את המשטרים האלה באומרם: אם תמשיכו [באותה הדרך], לא תתחמקו מרוחות השינוי שיפגעו בכם ויסערו עליכם. את המסר הזה הבין הכובש עוד לפני המשטרים האלה, ולכן התחיל לחשוש לעתידו. ואכן כמה מחקרים מצביעים על התרבות בקשותיהם של המתנחלים בישות [קרי: ישראל] לדרכונים זרים בנוסף לדרכונם מן הישות, בהמתנה לרגע האמת [שעתיד] להגיע, ושאליו הם צריכים להתכונן.

מה שקורה בשטח, בפלסטין ובסביבתנו הערבית, מצביע על כך ששנת 2011 אינה [שנה רגילה] כשאר השנים. זו שנה שמציבה את הבסיס למה [שיבוא] אחריה. בשנה הזאת הונחה הלבנה הראשונה לסופו של הכיבוש בפלסטין; השנה הזאת חונכת את שלב השחרור וסיום הגזל של פלסטין. סופו המוחלט של הכיבוש יהיה בעוד לא יותר מחמש עשרה שנה. אין זה זמן ארוך אך הוא מחייב סבלנות ועמידה איתנה ובמקביל עבודה רצופה, [הקרבת] קורבנות ואי-הסתמכות על הבטחות.

עניין זה מחזיר אותנו אל מצב הפחד ואל אזהרתם של גורמים רבים, מפני הפיכת הסכסוך עם הכיבוש הציוני לסכסוך דתי. אלה שהזהירו מפני השינוי הזה מבינים שהוא [עתיד] לבוא ושהוא זה שיכריע את הסכסוך, אך הם מנסים לדחות את הרגע ההיסטורי הזה שבו ייגמר הכיבוש ופלסטין תשוחרר. שהרי, שחרור פלסטין מהכיבושים הקודמים לא הוכרע אלא מנקודת המוצא האסלאמית והדתית.

מי שמציע היום פתרונות, ועידות ותוכניות שלום על בסיס חלוקת פלסטין בין מדינה יהודית ו[מדינה] פלסטינית כדי לדלג מעל האמת [שעתידה] לבוא, מנסה להעניק לגיטימיות למי שאין לו אותה. התוכניות האלה לא ינחלו הצלחה כל עוד נדבק בזכויותינו ובאמונתנו שהכיבוש הזה בר-חלוף ושזהו עניין של זמן. את זה צריכים להבין אלה המתנשמים בכבדות [בעודם רצים] אחרי ועידות השלום הכוזב, שלא יתגשם משום שהוא שלום מזויף. השלום האמיתי הוא שיבת הזכויות אל בעליהן ושיבת פלסטין אל בעליה החוקיים, ולכן אלה המתנשמים בכבדות [בריצתם] אחרי ועידת פריז נדרשים לחשוב [היטב] ולא למהר להסכים ולרוץ אחרי מקסם שווא.  עליהם לחכות מעט ולא להיחפז. עליהם לעמוד בראש חוצות כדי לצפות בסופו של הכיבוש."[2]