"דרושה נכונות ערבית לחיות עם שרון"

במאמר ביומון הירושלמי אל-קדס[1] טוען אמיר טאהרי כי אין צורך לפחד מממשלה ישראלית בראשות אריאל שרון נוכח השינויים המהותיים שחלו בחברה ישראלית ובדעת הקהל הבינלאומית ביחס לסוגייה הפלסטינית. להלן קטעים ממאמרו:

"האם הפלסטינים והערבים צריכים לפחוד מממשלה ששרון עומד בראשה? לא. כמובן שכאשר אנו בוחנים את מקומו בהיסטוריה יש לקחת בחשבון  את עברו, ובמיוחד את תפקידו בטבח סברא ושתילא. אבל, כאשר הדבר קשור למדיניות המעשית, יש להעריך כל ממשלה ששרון עומד בראשה על בסיס המציאות ולא על בסיס מחשבות דמיוניות. יתכן ששרון ימצא עצמו נאלץ לאשרר הסכם שלום עם הפלסטינים. אפשרות זו אינה דמיונית אם ניקח בחשבון את העובדה שמנהיג הליכוד לשעבר, מנחם בגין, אשרר את הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית - מצרים.

החששות מפני האפשרות ששרון יגרום לפריצת מלחמה אזורית אינן יותר מאשר חלק ממסע הפחדה של מחנה ברק, מכיוון שכל ניסיון לעורר מלחמה באזור המזרח התיכון יסתיים בכישלון עקב התנגדות בתוך ישראל ומחוצה לה.

בניגוד לתחזיות הרווחות, יתכן שתהיה בהופעת שרון כמנהיג חדש לישראל יותר מתועלת, ויש לכך מספר גורמים:

* אל לנו לשכוח כי ההסכם שמציע ברק אינו מתנה, אע"פ שהוא עטוף בעטיפה בוהקת כדי ליצור רושם כזה. הצעת ברק או הנוסחה המשופרת של ביל קלינטון מהווים הרבה פחות ממה שחשב עליו ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, לפני שנרצח… אין בקרב הפלסטינים רצון לסכן את עתידם בכך שישאירו פוליטיקאי ישראלי בשלטון. כאשר העניין קשור לפוליטיקה, עדיף תמיד לחכות בספקנות.

* נראה כי שרון הפך לקלף האחרון בידם של היהודים הקיצוניים המתנגדים לכל שלום עם הפלסטינים. כאשר הקלף האחרון הזה ישחק תפקיד, כצפוי, יבינו הקיצוניים הממשיכים לשגות עדיין בחלום "ארץ ישראל השלמה" כי הם אינם יכולים להכתיב את ההיסטוריה בדרך שהם רוצים. הם גם יבינו שראוי להם להגיע לשלום יציב עם שכניהם או שיעמידו את עתיד מדינתם בסכנה לטווח ארוך. אין בהיסטוריה ולו דוגמה אחת של מדינה, אפילו גדולה יותר מישראל, אשר הצליחה להמשיך [להתקיים] בצל בדידות, איבה ומתיחות עם המדינות השכנות. ואולי הערובה היחידה לכך שישראל תחיה בשלום, טמונה בהשגת שלום מתקבל על הדעת עם הפלסטינים.

* אנו צריכים לזכור שממשלת שרון אינה יכולה לפעול בחלל ריק, מאחר שעליה לקחת בחשבון את הקונטקסט הבינלאומי ובמיוחד את העמדות שארה"ב נוקטת. חלק מהערבים עדיין חושבים שישראל " מכתיבה" את מדיניות ארה"ב באזור המזה"ת. גם אם נניח שדברים אלו היו נכונים בעבר, למרות שהדבר שנוי במחלוקת, הרי שהאמת היא שאין למדיניותה של ארה"ב כיום שום קשר למדיניותה בעבר.

 בשנת 1967 ריכזה ארה"ב את מאמציה הדיפלומטים במניעת אזכור [המונח] עם הפלסטיני במסמכים של האו"ם ובמיוחד בהחלטה 242. כמו כן, אסור היה לדבר בוושינגטון על "מדינה פלסטינית" ולרמוז על אפשרות של הסכמה ישראלית לריבונות פלסטינית על חלקים בעלי רוב ערבי בירושלים הכבושה. בנוסף, ערפאת נחשב לטרוריסט, ונאסר עליו להיכנס לארה"ב אפילו כדי להיות נוכח באספה הכללית של האו"ם. עכשיו הכל השתנה. ערפאת הפך להיות אחד מהמנהיגים הזרים אשר נפגשו פעמים רבות עם קלינטון… קלינטון, הידוע בתמיכתו בישראל, אמר במהלך מפגש עם הקהילה היהודית האמריקאית: "בעבר לא היתה זו הארץ המובטחת לפי התביעות הציוניות, היא צריכה להיחשב מולדת לשני עמים ולשתי מדינות."

שינויים אלו חלו כתוצאה ממאבקו של העם הפלסטיני, במיוחד באינתיפאדה של שנות השמונים, בנוסף לשינוי ההדרגתי בדעת הקהל העולמית לגבי בעיית המזה"ת. ההצעות שהציעו רבין, פרס וברק לא באו כתוצאה מנדיבות פתאומית. הם הכירו בשינויים שחלו בקרב הצדדים העיקריים של הסכסוך. הם ידעו שהכוח הצבאי הישראלי אשר הצליח במבצעים קצרים מול צבאות חלשים במסגרת מלחמה קונבנציונאלית אינו אמצעי מוצלח להכניע את האינתיפאדה העממית, כשבאותה עת נשענת הכלכלה הישראלית על פועלים פלסטיניים ובמקרים מסוימים על חלק מהמשק הפלסטיני.

השינויים [שחלו] כללו גם את ישראל עצמה. עד לפני זמן קצר הייתה ישראל דוגמא למדינה ב"גיל ההתבגרות", אשר אינה מבחינה בין מלחמה למדיניות, ואילו עכשיו היא הפכה להיות דמוקרטית, פלורליסטית ובעלת כלכלה מפותחת. בסיס החברה הישראלית מורכב משכבת הביניים אשר אינה רוצה, גם אילו הייתה יכולה, להחיות את הניסיונות האירופאיים הקולוניאליסטים מן המאה התשע עשרה.

שרון מייצג את האשליה הישראלית, אשר מנסה לבנות את המחר מהחומרים של האתמול. אין  מנוס מכך שאשליה זו תועמד במבחן בפעם האחרונה."