מפיק חדשות באל-ג'זירה: הגיע זמנה של ישראל להיעלם

במאמר שכותרתו "ישראל ללא ספק בת חלוף", שפרסם ביומון הקטרי אל-שרק, בתאריך 17.5.2011, ולמחרת, בגרסה שונה במקצת, ביומון הירדני הממסדי אל-ראי, טען בעל הטור הפלסטיני, סמיר אל-חג'אוי, עיתונאי ומפיק בחדר החדשות של ערוץ אל-ג'זירה – כי לישראל אין ברירה אלא להיעלם, מאחר והמשטרים המגנים על ישות מלאכותית זאת נופלים בזה אחר זה. לדבריו, אירועי יום הנכבה בגבולות ישראל מלמדים שהפלסטינים והערבים לעולם לא ישכחו את פלסטין, אדמת ההקדשים האהובה של כל המוסלמים.

להלן תרגום קטעים מן המאמר.

"התקהלותם של הצעירים הערבים והפלסטינים על הגבולות עם פלסטין ביום הנכבה, חושפת כי פלסטין שוכנת בליבותיהם ובשכלם של הערבים מן האוקיינוס [האטלנטי] ועד המפרץ, וכי ניסיונותיהם של הישות הציונית והמערב, ואיתם משטרים ערביים רשמיים, למחוק את פלסטין מהזיכרון, נחלו כישלון חרוץ.

ישראל, ואיתה בני בריתה – המשטרים הרשמיים הערביים כולל הרשות של מחמוד עבאס וסלאם פיאד – עשתה מאמצים להרחיק את פלסטין מתוכניות הלימוד ומהמסגדים. הישות הציונית ניסתה לצאת נגד כל מה שעשוי להזכיר את פלסטין – סרטים, סדרות, מאמרים, שירים, ספרים והרצאות. ישראל הפכה עולמות בעקבות מאמר [מסוים] של משכיל פלסטיני או שיר כמו זה של מחמוד דרוויש, 'החולפים בין המילים העוברות; מנעה הצגת סרט תיעודי באו"ם על טבח דיר יאסין; וזעמה על סדרת [הטלוויזיה] התורכית "עמק הזאבים", תוך שהיא מגיבה באלימות כלפי השגריר התורכי, עד כדי השפלתו.

ישראל אינה פועלת לבדה במגרש הזה. היא מסתייעת במוסדות, שדולות ותנועות כמו התנועה המאסונית הסודית [הבונים החופשיים] והמועדונים הקשורה אליה, מרכזי המחקרים כפי שהם נקראים, כמה אגודות, מועדונים ו'פורומים לשלום' ועוד [גופים] מזויפים שהדאגתם היחידה היא להבטיח תמיכה והגנה לישראל.

הצעירים הערבים והפלסטינים סירבו לציית לאילוף, להכנעה ולהפחדה והוכיחו כי בשום פנים ואופן הם לא ישכחו את פלסטין. הערבים יכולים להיות חלוקים על כל דבר, אך לא לגבי פלסטין. הערבי הרגיש סולח למי שפוגע בו, אך הוא אינו סולח על מעשי הטבח הישראליים נגד הפלסטינים, לא על מעצרם של אחד עשר אלף אסירים פלסטינים בתנאים תת אנושיים, ולא על המצור על רצועת עזה.

אין זה מקרה שהצעירים הערבים והפלסטינים בלבנון, ירדן, מצרים וסוריה מתקהלים ויוצאים אל פלסטין, עומדים על הגבול ומיידים אבנים לעבר חיילי הכיבוש הישראלי ומקבלים את פני הכדורים בחזות חשופים. [זאת] מתוך אהבה אל פלסטין ואדמתה, ירושלים, מסגד אל-אקצא וכנסיית הקבר; מתוך אהבה למוחמד, תפילת אללה עליו וברכתו שלום, [ולישו] עליו השלום; מתוך אהבה להיסטוריה ולתרבות, לכבוד, לחירות ולאצילות; ומתוך אהבה לאדמת הנביאים, [לאדמה שממנה מוחמד] עלה לשמיים [ולאדמה שבה תתחיל] תחיית המתים. כל ערבי ומוסלמי מחשיב את פלסטין לאדמתו, והיא אכן אדמת הקדש של כל המוסלמים, גם אם [רק] הפלסטינים גרים בה.

הגיע זמנה של ישראל להיעלם ביחד עם המעשיות והאגדות שלה. הגיע זמנו של השקר הגדול הזה שהכרית הכול והרעיל את היחסים בין הערבים למערב להסתיים. הגיע זמנה [של ישראל] להיעלם, [כשם] שהמשטרים המגנים על הישות הזאת נעלמים, ואלה המגנים על גבולות הישות המלאכותית הזאת נופלים בזה אחד זה. אין להם ברירה אלא להיעלם.

הם קיבלו את מיכסתם מדמנו, ועליהם לקחת את קבריהם ולהסתלק, כפי שאמר המשורר הגדול של פלסטין, מחמוד דרוויש. ליהודים האלה בפלסטין, הכובשים והקולוניאליסטים, אין ברירה אלא להסתלק, מכיוון שהפלסטיני לא יסכים לתחליף למולדתו ואדמתו, גם אם כל העולם יינתן לו. כפי שכתב חברי, הכותב הנהדר, סאמי אל-זבידי [במאמר ביומון הירדני אל-ראי, 16.5.2011]: 'הפלסטיני ששומר על מפתח חצר הבית ממשיך להוריש את חלומו לבניו. אין איש בעולם שמוריש את החלום פרט לפלסטיני. זוהי התכונה המבדילה אותו משאר בני האדם במעמדם... אנשים חוגגים את שמחותיהם, [ואילו] הפלסטיני חוגג בכל לילה את חלומותיו שמלווים אותו בכל מקום שאליו ילך. הוא מתפלל שענן המגיע ממערב [יישא] את ריח התפוז. יפו היא יפו, גם אם נישאים בה גורדי שחקים מדומים, והשיבה בוא תבוא – כפי שיום הדין ללא ספק [יבוא]. ואשרי החולמים'."[1]