המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
האסטרטגיה של חה"כ עזמי בשארה
29/12/2000


האסטרטגיה של חה"כ עזמי בשארה

 

חה"כ עזמי בשארה פרסם בירחון המצרי "וג'האת נט'ר" מאמר פרוגרמטי ארוך, שכותרתו "שחרור פלסטין - שחרור האדם הערבי".  להלן קטעים מן המאמר, בו פורש בשארה את האסטרטגיה שלו לעתיד היחסים הישראלים-פלסטינים.[1]:

 

מלחמת דת או מאבק לאומי?

"...המערכה למען שחרור לאומי פלסטיני איננה מלחמה דתית; אינתיפאדת אל-אקצא, למרות סמליה הדתיים, איננה מלחמת דת... ההיבטים הדתיים של מלחמת שחרור כלשהי אינם צריכים לבטל את אופיו של השחרור הלאומי כשחרור מכיבוש, מקולוניאליזם או מאפרטהייד. המערכה של הפלסטינים היא המערכה של אנשי הקולוניה בקולוניאליסטים. אש"ף נולד מרחם המאבק למען שיבת הפליטים ושחרור פלסטין בשנת 1964, כאשר אל-אקצא עוד היה תחת ריבונות ערבית אסלאמית.

 

אינתיפאדת אל-אקצא איננה אינתיפאדה דתית אלא אינתיפאדה לאומית כוללת, שאימצה את אל-אקצא כסמל. אל-אקצא מקודש לדתיים ולמי שאינם דתיים כסמל לאומי פלסטיני. המחלוקת עם ישראל איננה על קדושתו למוסלמים אלא על כיבושו על ידי ישראל. אין זה סכסוך בין אל-אקצא לבין הכותל המערבי, אלא בין העם הפלסטיני לכיבוש. אין זו מלחמה בין המוסלמים ליהודים כיהודים, אלא בין מדינת ישראל כמדינת כיבוש לבין הערבים כמי שמצויים תחת כיבוש, כמדינות וכעמים מותקפים, או כמדינות [אחרות] הרואות בישראל גורם המעכב את התפתחותן.

 

מעמד הקורבן והצורך באסטרטגיה מדינית

האינתיפאדה היא סכסוך בין עושק לעשוק, בין חזק לחלש. אלא שתמונת הקורבן העשוק אינה מספיקה כדי לעורר סולידאריות. כדי שהאהדה תהפוך מסתם חמלה לסולידאריות, הקורבן זקוק למדיניות יעילה ופרוגרמטית… ולרצון פוליטי כדי לממש את זכותו...

 

מבחינה זו, האסטרטגיה של האינתיפאדה איננה ברורה. קשה להפוך את האהדה הערבית לסולידאריות פוליטית יעילה, כאשר מה שקורה הוא בסך הכל המשך העימותים בנקודות המגע עם ישראל, כפי שהיה בכל משבר במו"מ בשנים האחרונות, רק בהיקף רחב יותר...

 

 [במדינות ערב] אין אמונה בפרוגרמה [מדינית פלסטינית]  של האינתיפאדה, משום שאין פרוגרמה כזו... האינתיפאדה איננה מבטאת פרוגרמה פאן-ערבית והשאלה הנשאלת היא האם האינתיפאדה מבטאת, לפחות, פרוגרמה פלסטינית לאומית?

 

שמאל וימין בישראל והמו"מ על הסדר הקבע

אינתיפאדה אל-אקצא ודיכוי הדמים הישראלי הם המשך המו"מ באמצעים אחרים... ברק היה סבור שהרעיונות [שהעלה בקמפ-דיוויד]... יתקבלו על ידי ההנהגה הפלסטינית. לדעתם [של ברק ושותפיו], השיקולים שצריכים היו להנחות את הפלסטינים הם שיקולים של היגיון תהליך השלום עצמו, כלומר, שיקולים של מאזני כוחות מקומיים, אזוריים ובינלאומיים.

 

על פי היגיון זה, "הפלסטיני פרי דמיונם של הישראלים" ישקול את השיקולים הבאים: 1) לאור המפה הפוליטית הישראלית הנוכחית לא ניתן להשיג משהו טוב יותר מן ההצעות הישראליות הנוכחיות; 2) גם לאור המפה הפוליטית האמריקאית הנוכחית לא ניתן להשיג יותר; 3) משקלם וחשיבותם של הכוחות הערביים התומכים בהסדר גדולים יותר מאשר אלו של הכוחות המתנגדים להסדר זה...

 

אלא שהבעיה של הישראלים היא שהם מנהלים מו"מ עם "פלסטיני פרי דמיונם", כפי שניסו בשנה שעברה לנהל מו"מ עם "סורי פרי דמיונם". בהשוואה לימין, חש השמאל הישראלי שכישוריו טובים יותר בהערכת כוונותיו של הצד הערבי בתהליך ההסדר. הימין מניח שהערבים הם יריב שאינו מסוגל להסכין עם קיומה של ישראל, ומשום כך יש לכפות עליו את ההסדרים, ללא קשר לכוונותיו; השמאל, לעומת זאת, מניח באופן היסטורי שהוא מסוגל להנחיל לעמים הערביים את ההיגיון שלו. עבור השמאל הישראלי, הבעיה נעוצה תמיד במנהיגים ערביים "קיצוניים" או "נחשלים" המשתמשים בבעיה הפלסטינית כאמצעי לחיזוק השפעתם ולהסטת תשומת הלב של עמיהם מהטרגדיות מבית וממעשיהם של אותם משטרים ומנהיגים...

 

הצד הפלסטיני במו"מ

ברק יכול היה לצאת עם הסכמי שלום עם סוריה ולבנון, אילו בחר לנהל מו"מ עם סורים ולבנונים אמיתיים, אבל הוא ניהל מו"מ עם אנשים פרי דמיונו, ולא עם ערבים של ממש... מצב זה חוזר על עצמו כעת במסלול הפלסטיני עם הבדל אחד: במסגרת הערוצים הרבים שנפתחו עם הישראלים בתקופת המו"מ, גרמו כמה פלסטינים לצד הישראלי לחשוב שהצעותיו מקובלות. אותם פלסטינים היו עסוקים בתחרות פנימית על ההנהגה, והרי אחד ממרכיבי היסוד של ההנהגה בעידן אוסלו הוא היכולת לקבל תעודת יושר ישראלית ואמריקאית... הערוצים השונים במו"מ הפכו לקשרים ענפים של אליטות פלסטיניות פוליטיות המתחרות ביניהן על אהדתן של ארה"ב וישראל. נראה שאפילו האליטות הפלסטיניות האלה... לא הבינו עד פסגת קמפ-דיוויד מהי באמת עמדתו של מקבל ההחלטות הפלסטיני ועד כמה הוא מסוגל לעמוד בלחצים האמריקאים והישראלים. עד לרגע זה ולמרות התפרצותה של האינתיפאדה העממית איש אינו יכול לקבוע בוודאות מהי העמדה הרשמית הפלסטינית, בעיקר בכל הנוגע לגבולות, להתנחלויות ולפליטים...

 

המנטאליות של כוחות השלום בישראל ובמערב אירופה

אירופה המערבית סבורה שעצם קיומה של קואליציית ברק מהווה הישג שעל הערבים לשמור עליו... הם חשים מפח נפש ומרירות כאשר הערבים מתנהגים שלא בהתאם לתמונת הערבים במוחותיהם של "כוחות השלום" הישראלים והאירופאים.

 

הגורמים המנטאליים האלה בקרב "כוחות השלום" השולטים כעת בישראל מוסיפים לדיכוי הדמים של האינתיפאדה גורם חדש: כעס, נקמה, רצון לחסל חשבונות, וללמד את הפלסטינים לקח על כך שהם "קלקלו את תהליך השלום" והביכו את "כוחות השלום", אשר השתדלו לשכנע את הישראלים להסכים ל"וויתורים" בקמפ-דיוויד משום שהפלסטינים רוצים שלום, והנה באו אירועי האינתיפאדה והוכיחו שהפלסטינים אינם רוצים שלום. זהו סוג דיון הבוסר המתנהל בנושא...

 

האסטרטגיה של חה"כ בשארה

מי שרוצה להמשיך במאבק, ומי שקורא לפתרון צודק ולא להסדר הנובע ממאזני כוחות רגעיים או פרגמטיזם רגעי, צריך להתבסס על כמה אקסיומות בגיבוש האסטרטגיה שלו: 1)אין פתרון צודק ובר קיימא לבעיה הפלסטינית בעתיד הקרוב; 2) הדבר אינו מונע הסדרים זמניים שלא יסיימו את הסכסוך, בתנאי שלא יכללו חתימה פלסטינית המוותרת על זכות השיבה או על ירושלים; 3) הסכסוך הוא סכסוך ארוך טווח, ונושאו איננו "אל-אקצא" או ירושלים, אלא צדק לעם הפלסטיני ושחרור מהקולוניאליזם האחרון [בעולם] ומהכיבוש. קדושתם של אל-אקצא וירושלים היא רק קטליזטור למאבק לשחרורם... 4) אם לא יימצא או לא ייכפה פתרון מקובל לבעיית הכיבוש באמצעות חלוקת פלסטין לשתי מדינות, תיווצר חלוקה מסוג חדש בין שני עמים על אותה אדמה... כלומר, משטר אפרטהייד.

 

על אקסיומות אלה ניתן לבנות את אסטרטגיית השחרור שאינה מבחינה בין שחרור המולדת לשחרור האדם. ישראל איננה יכולה לשמור על משטר אפרטהייד ביחס לעם הפלסטיני בגדמ"ע וברצועת עזה, מבלי להחילו בתוככי הקו הירוק...

 

עלינו ליידע את העולם שישראל היא משטר אפרטהייד המדכא את זכויות האדם והאזרח. מדינות ערב אינן מסוגלות לשכנע בכך איש, משום שהן עצמן אינן מכבדות את זכויות אזרחיהן. רק החברה הפלסטינית והקהילות הערביות הן המסוגלות לשכנע את העולם בכך...

 

אלמנט האינתיפאדה באסטרטגיה הפלסטינית

אם האינתיפאדה היא טקטיקה שמטרתה לשפר את העמדה הפלסטינית במו"מ, ברור שצריך להסלים אותה. כך ניתן יהיה להצביע על חוסר יציבות [אזורי] ולהביא ללחץ בינלאומי על ישראל. לעומת זאת, אם מתייחסים אל האינתיפאדה כאל אסטרטגיה ארוכת טווח, כלומר כמאבק פתוח... הרי שמה שחשוב הוא המשכיותה של האינתיפאדה. הדבר מחייב לצמצם את היקף האבדות הפלסטיניות..., ולבצע פעילויות שיכאיבו לישראל מבלי שיגררו אותה להטיל מצור על הערים והכפרים הפלסטיניים.

 

אינני סבור שהרש"פ בחרה בין שתי האופציות האלה. לכן האינתיפאדה מנוהלת מיום ליום תוך המתנה לישועה, לשינוי אזורי או בינלאומי, או לאירוע גדול שיתרחש כתוצאה מהדינמיקה הפנימית שלה, כגון מעשה טיפשות ישראלי. אף על פי כן, נראה שהרש"פ מתייחסת ברצינות חסרת תקדים לדעת הקהל הפלסטינית...

 

זכות השיבה והבעיה היהודית

ישראל מנהלת מו"מ כדי להשיג הפרדה דמוגרפית שתשמור על המדינה היהודית. היא סבורה שהפרדה דמוגרפית על בסיס שתי מדינות, האחת יהודית והשניה ערבית, סותרת לחלוטין את זכות השיבה...

 

בכל מקרה, ישראל איננה מנהלת מו"מ שמטרתו להגשים את הצדק עבור העם הפלסטיני; אדרבה: מטרתה היא להשיג לגיטימיות וביטחון באזור עבור עצמה, וזאת באמצעות הפרדה דמוגרפית מקסימלית מהערבים, באופן שישמר את האופי היהודי של המדינה היהודית. היא יודעת שהמחיר שעליה לשלם הוא הסכמה למדינה פלסטינית בהנהגתו של יאסר ערפאת, תוך ניסיון לצמצם את הריבונות שלה במידת האפשר...

 

כאשר הכוחות הפוליטיים והחברתיים הערביים פונים לדעת הקהל העולמית, עליהם לנקוט רטוריקה פוליטית הגיונית ומשכנעת שתעורר אהדה ולא כזו תהיה מסיתה. לא ניתן לפנות לדעת הקהל העולמית בסיסמאות כגון "ח'יבר, ח'יבר, יהודים, צבא מחמד [כבר נמצא] בגבולות"...

 

העם הפלסטיני מצא עצמו תחת כיבוש בתקופה היסטורית בה עמים אחרים השתחררו  מהקולוניאליזם. ככל שתנועת השחרור מהקולוניאליזם בעולם הלכה והתקדמה, הלכה הבעיה הפלסטינית והסתבכה. אין ספק שלבעיה הפלסטינית יש הרבה מן המשותף עם יתר הבעיות הלאומיות בעולם השלישי. אלא שיש לה גם ייחוד המתבטא בהצטלבותה עם הבעיה היהודית ועם הבעיה הלאומית פאן-ערבית.

 

ההצטלבות של הבעיה הפלסטינית עם הבעיה היהודית הקשתה על הטיפול בה בזירה הבינלאומית כבעיה של קולוניאליזם, משום שאין [לישראל] מדינת-אם קולוניאליסטית והיהודים הם בעיית מיעוטים ברחבי העולם כולו. זאת בנוסף למה שמכונה סוגיית האנטישמיות  שהגיעה עד כדי ניסיון להשמיד את יהודי אירופה. ההצטלבות [של הבעיה הפלסטינית] עם הלאומיות הפאן-ערבית הביאה לאי בהירות בנוגע לייחוד הפלסטיני כעם המצוי תחת קולוניאליזם התנחלותי ישיר, בשעה שהוא חלק מלאום שיש לו 22 מדינות בעלות ריבונות...

 

[לעומת זאת], סוגיית המאבק נגד האפרטהייד היא סוגיה מנצחת. היא ניצחה בדרום אפריקה בזירה הבינלאומית, למרות שמרבית המדינות האפריקאיות שהיו תחת שלטונם של שחורים לא היו דמוקרטיות ולא נהנו מאמינות בכל הנוגע להקפדה על זכויות אדם... לא שמענו טענות מערביות על כך שאמהות אפריקאיות שולחות את בניהן למות בסואטו, ולא שמענו תביעה מ"שני הצדדים" להפסיק את האלימות, בדומה לרטוריקה האירופאית והאמריקאית המקובלת בנוגע לאינתיפאדה  של העם הפלסטיני... לא ניתן להבין את היחס הזה לפלסטינים מבלי להבין את בעייתה של אירופה עם עצמה ועם הבעיה היהודית.

 

במקום שהפלסטינים יציגו את האלימות שלהם כאלימות של חלשים ובעלי הזכות, שהיא אלימות מוצדקת, אנו שומעים כמה מהם המתכחשים לאלימות ולמאבק ומציגים אותם כהגנה עצמית ותו לא, בעוד שאחרים נגררים להשוואות בין הצעירים הפלסטינים לבין צבא הכיבוש... מה שחשוב הוא להוכיח שאתה הצד בעל הזכות, וזאת ניתן לעשות בנקל אם מתייחסים לבעיה הפלסטינית כאל מצב האפרטהייד הקולוניאלי הגזעני האחרון. זוהי השפה אותה מבין העולם. העולם אינו מבין את השפה של "הסכסוך עם היהודים הטמאים" או עם "הישות הישראלית המקוללת"... [שפה זו] גורמת להיפוך תפקידים, משום שהחלש [הפלסטיני] נראה לפתע כחזק. הוא מוותר על שפת הצדק לטובת שפה אנטישמית ההופכת את הציונות מרוצחת לקורבן. זה לא צודק, אך זו המציאות...

 

שתי מדינות לשני עמים או מדינה אחת לשני עמים

משטר האפרטהייד לא יחזיק מעמד זמן רב. כדי לשים לו קץ יהיה צורך לנקוט אחת משתי האופציות הבאות: 1) הקמת מדינה פלסטינית עצמאית באופן שניתן יהיה לראות בו הסדר היסטורי ולא רק ביטוי של מאזני כוחות רגעיים. לשם כך יהי צורך לקחת בחשבון את עקרון הצדק היחסי; 2) הקמת מדינה דמוקרטית [משותפת] שתכיר בקיומם של שני לאומים במסגרתה. פתרון זה הוא בר-השגה בטווח הארוך, אם ייכשל הפתרון הראשון של המדינה הפלסטינית...

 

ייתכן שהגיע הזמן להתמודד עם הרמייה העצמית בה נהגה תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית לאורך כל התקופה בה דובר על פתרון של שתי מדינות וחלוקת פלסטין. הם התעקשו להדביק [להצעה זו גם] את זכות השיבה לפליטים. כאילו שדי ב"וו" החיבור כדי ליצור קשר הגיוני בין שני הנושאים. אין אפשרות ליישם את זכות השיבה לפליטים הפלסטינים למדינה [שתישאר] היהודית!! קיימת סתירה מבנית בין פתרון שתי המדינות לבין זכות השיבה למיליוני הפליטים הפלסטינים, שכאזרחים ישנו את האופי הדמוגרפי של המדינה היהודית... על תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית להחליט, האם מדינה פלסטינית ללא זכות השיבה תהווה הסדר היסטורי, אם היא תזכה בריבונות על אל-אקצא והפליטים יוכלו לשוב לגבולות [המדינה הפלסטינית] עצמה...

 

אם הסדר היסטורי זה הוא בלתי אפשרי, הן מבחינה פלסטינית והן מבחינה ישראלית, כי אז אנו ניצבים בפני סכסוך מתמיד נגד אפרטהייד... [במסגרת] מדינה אחת לשני עמים..."



[1] וג'האת נט'ר (מצרים), דצמבר, 2000. כותרות המשנה הן של המתרגם.

תגיות