המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סוריה: המשטר בולם על הסף את ניסיונות המחאה
28/2/2011

 

סוריה: המשטר בולם על הסף את ניסיונות המחאה

 

מאת נ. מוזס*

 

הקדמה

גל המחאה ששוטף את העולם הערבי לא פסח על סוריה, ובא לידי ביטוי בהפגנות ספורות ובניסיונות לארגן מחאה עממית נגד המשטר. אך עד עתה, ובניגוד לשאר מדינות ערב, הצליח המשטר הסורי לדכאו ואף לנצל את המצב לחיזוק מעמדו בתוך סוריה ומחוצה לה. זאת בשל מדיניות תקיפה נגד גורמי אופוזיציה, לאורך השנים ובתקופה זו בפרט; שליטה כמעט מוחלטת על אמצעי התקשורת והטלת ערפול תקשורתי על הנעשה במדינה; פריסה ביטחונית נרחבת, גיוס תמיכת עממית, וצעדים להשתקת מחאה  כלכלית-חברתית, באמצעות הטבות כלכליות, תוך חריגה ניכרת ממסגרת התקציב. מסמך זה יסקור את תגובת השלטון הסורי לאירועים שהתחוללו במצרים ולהתעוררותה של האופוזיציה הפנימית בסוריה.  

 

המחאה במצרים על רקע מדיני; אין עילה למחאה כזו בסוריה     

ההתקוממות העממית נגד המשטר המצרי סיפקה לנשיא סוריה, בשאר אל-אסד, הזדמנות לנגח את חוסני מובארכ, יריבו הגדול על הנהגת העולם הערבי, ובה בעת להוכיח את יציבות שלטונו. הקו המנחה של המדיניות הסורית ביחס למחאה היה מזעור ההיבט הכלכלי והדרישה לחירויות שלה, המהווים את נקודות החולשה של המשטר הסורי, והבלטת שיתוף הפעולה ההדוק של משטר הנשיא מובארכ עם ארה"ב וישראל נגד ציר ההתנגדות כגורם מרכזי להתמרדות העם נגדו, אף שלנושא המדיני לא היה ביטוי במחאה במצרים. המסר שביקש המשטר להעביר לתוך סוריה ומחוצה לה, הוא שלמרות הבעיות הכלכליות במדינה, לעם אין סיבה לצאת נגד המשטר מאחר שהוא, למעשה, מבטא את עמדותיו ושאיפותיו. בראיון ליומון האמריקאי וול סטריט ג'ורנל, כמה ימים לאחר פרוץ ההפגנות במצרים, הביע נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, ביטחון ביציבות משטרו שמשקף, לדבריו, את העמדות הלאומיות של עמו, ברמזו לכך שנשיא מצרים, חוסני מובארכ, פעל בניגוד לרצון העם, כשתמך בארה"ב ובישראל ופעל נגד ציר ההתנגדות.[1] וליד אל-מעלם, שה"ח הסורי, החרה אחריו בתארו את הקורה במצרים כ"מהפכת צעירים שאינה עוסקת ברעב ובאבטלה אלא בתביעה שלמצרים יהיה מעמד בעולם הערבי בלא [שתישען] על התערבות חיצונית שפגעה מאוד במצרים וממשיכה לפגוע בה."[2]

 

העיתונות הסורית הממסדית והלא ממסדית לא הסתירה את תמיכתה בהפגנות נגד הנשיא חוסני מובארכ והנשיא התוניסאי זין אל-עאבדין בן עלי ואת שמחתה על הפלתם, כאשר היומון אל-וטן המקורב למשטר הסורי, נקט כמנהגו בקו הקיצוני ביותר נגד הנשיא מובארכ.[3]

 

בת'ינה שעבאן, היועצת המדינית של הנשיא אסד, כתבה בטורה השבועי ביומון הממסדי תשרין: "... הסיבות האמיתיות לכעס מורכבות ולא ניתן לפשטן ולומר שמדובר באבטלה או בחיפוש אחר פרנסה. התוניסאי בו עזיז שהצית את פתיל מהפכת ההמונים התוניסאית, עבד על עגלה שנים לאחר שסיים את לימודי האוניברסיטה, עד שחש השפלה ופגיעה בכבודו מצד כוחות הדיכוי שגרמו לו להתייאש ולהצית את עצמו... כל הניתוחים האמריקאים והתגובות הרשמיות התמקדו בגובה המחירים, בעוני, באבטלה ובשחיתות. אף בכיר אמריקאי לא הזכיר את הקשר למלחמות המשפילות שעוררו שוב ושוב את זעם ההמונים... לא קשה לעקוב אחר התחנות הרגישות שבהן נצבר הכעס בקרב הערבים, במיוחד תחושת ההשפלה וחוסר האונים של מיליוני צעירים נוכח אוזלת ידן של ממשלותיהם ושתיקתן למול האסונות בעיראק, פלסטין ועזה. מקבלי ההחלטות בארה"ב ובמערב התעלמו מתחושות אלה, בשל רצונם להשפיל את הערבים, וסמכו על יכולתם של מנגנוני הממשלה לדכא את קול ההמונים הדורשים סולידאריות ערבית."[4]

 

דברים דומים כתב נאצר קנדיל, חבר פרלמנט לבנוני לשעבר המקורב למשטר הסורי. במאמר שכותרתו "רק הערביות מגינה", הוא טען  כי "משטר שמתבצר בערביותו ושפלסטין היא בראש סדר עדיפויותיו [קרי המשטר הסורי], חש באמת את דופק הרחוב שלו. הוא לא יופתע ע"י אירועים והעמים לא ינטשו אותו. התבונה שהם [מנהיגי מצרים] סטו ממנה ואיבדו אותה, בעוד עמיהם שמרו עליה, היא שהם זנחו את פלסטין ששימשה להם חומת מגן ושהם התנכרו לערביות שעתה מתנכרת להם."[5]

 

מאמרים רבים עודדו את העם המצרי להמשיך במחאתו עד לסילוק משטרו של מובארכ. כך למשל, כתב בעל הטור זיאד אבו שאויש: "... [מובארכ] העניק לארה"ב ולישראל את השירות הרב ביותר ושמר באמצעות דיכוי ודיקטטורה על היחסים המצוינים של ארצו עימם, יחסים להם מתנגד רובו ככולו של העם המצרי. זהו הנשיא הערבי הצייתן ביותר לארה"ב ולתכתיביה הכלכליים והמדיניים. מצרים לא תוכל להשיב את תפקידה הערבי, האזורי והבינ"ל, כל עוד מובארכ וחבורתו שולטים, ומטרות המהפכה לא יושגו אם הם יישארו בשלטון..."[6]

 

היומון אל-וטן קרא לשינוי פוליטי כולל במצרים, קרי שינוי סעיפי החוקה הנוגעים לבחירות לנשיאות ולפרלמנט ולמועצת השורא, מתן חופש ביטוי, אישור להקמת מפלגות, ביטול חוק החירום, התחייבות פומבית להגבלת משך כהונת הנשיא ולאי הורשת השלטון והכרזה על ניתוק הקשר בין מצרים הערבית לבין מדיניות ארה"ב.[7]  היומון התעלם לחלוטין מהעובדה שרוב הדרישות שהוא מציג דומות לדרישותיה של האופוזיציה הסורית. 

 

ימים ספורים בלבד לאחר פרוץ המהומות, הכריז עיסא אל-איובי, בעל טור ביומון אל-וטן, על תחילת העידן שלאחר מובארכ. "... מצרים חיה בעידן שלאחר מובארכ מבחינה עממית, חברתית ופוליטית... מצרים חיה בעידן שלאחר מובארכ גם מבחינה בינ"ל ואזורית.... הקריאות של [המנהיגים הערבים] לשמירה על הביטחון והיציבות במצרים אין פירושן שחוסני מובארכ הוא הערבות לביטחון וליציבות אלה... אם הוא היה הערבות, לא היו מתרחשים האירועים ברחובות קהיר ובערים [אחרות]... אין לראות את הצהרות הבכירים האירופאים והממשל האמריקאי כהמשך תמיכת המערב בשלטונו של מובארכ, אלא כהכנה לקראת [העידן] שאחריו..."[8]       

 

ארה"ב כפוית טובה ובוגדנית

 העיתונות הסורית לא חסכה שבטה מהתגובה האמריקאית והמערבית לאירועים במצרים. הטענות העיקריות היו שארה"ב הוכיחה שוב שלא ניתן לסמוך עליה לאחר שזנחה את הנשיא מובארכ, בעל בריתה הנאמן ביותר במשך שנים, ומנגד שטענת המערב שהוא נושא את דגלי החירות והדמוקרטיה מוכחת כשקרית נוכח תמיכתו בנשיא מובארכ למרות שהנהיג משטר דיכוי ודיקטטורה.

 

עצאם דארי, בעל טור ביומון אל-וטן, כתב: "... [האיום האמריקאי להפסיק את הסיוע הכספי למצרים] הוא כפיות טובה של ארה"ב כלפי משטר שפעל במשך שלושים שנה וביצע את הוראותיה, ללא היסוס, רטינות או תהייה לגבי לתועלת שיש בכך... האם אין זו זכותו של נשיא מצרים לחזור על הביטוי המפורסם של הקיסר הרומאי יוליוס כאשר המקורב לו ביותר דקרו בגבו 'הגם אתה ברוטוס?'... במהלך האירועים ברחוב המצרי באמצע השבוע שעבר, הממשל האמריקאי נראה כאילו הוא אוחז את המקל באמצע בציפייה לראות מי המנצח כדי להכריז על תמיכתו בו ולנצלו בצורה הטובה ביותר, כפי שעשה במצרים בשלושת העשורים האחרונים... הממשלים האמריקאים זנחו כל בעל ברית, גם אם היה חשוב להם, כשנשר העלה האחרון שלו, כשבמקביל הם החלו לחזר אחר המועמד הבא לשלטון, כדי להפכו לבעל ברית שימלא את רצונם... ארה"ב אינה מגנה על בעלי בריתה בשעות הקשות וב'ימי הכעס' העממי. כל מה שהיא עושה הוא לחפש אחר בעל ברית אחר..."[9]    

 

עז אל-דין דרויש, בעל טור ביומון הממסדי תשרין, הזהיר שלא להתפתות לקריאת הנשיא אובמה למובארכ להתפטר, כיון שארה"ב "פועלת בחשאי ובגלוי בכל הכיוונים ובכל הכלים, בניסיון להכיל את האירועים... יש לקחת בחשבון שמה שאומרים האמריקאים, כולל הנשיא אובמה, בנוגע למצרים ולמהפכת העם שם, שונה ממה שהם חושבים, ועושים בחשאי כדי להשיגו לאלתר..."[10]  

 

עיסא אל-איובי כתב ביומון אל-וטן: "חשש המערב אינו נובע ממודעותו לעושק ולצדק חברתי, לשחיתות ולהעדר דמוקרטיה. הם הרי ידעו היטב על המצב המידרדר וקיבלו בשטחם מיליוני מצרים שנמלטו מהעוני בארצם. הדאגה העיקרית, כפי שעולה מהצהרותיהם, היא ביטחון ישראל... הם אינם חוששים מעליית הקיצוניים לשלטון מאחר שהם יודעים שכניסתם של אנשי הדת לפוליטיקה היתה אסטרטגיה של מובארכ שנועדה לתמוך במשטרו... כל ביטויי הקיצוניות הדתית נובעים ממדיניות זו, של שחיתות ועושק ופרוטקציות ושל ניצול מוסדות הדת לטובת המשטר... הבעיה איתה מתמודד המערב אינה רק נפילת גדר הביטחון החשובה ביותר לישראל... אלא מכך שמדובר בצעד המבשר נפילת מנהיגים אחרים, שהיו גדר וערבות ביטחונית, מדינית וכלכלית לישראל, שתשוב להיות נצורה [מסביב], זולת פתח לים התיכון..." יחד עם זאת אל-איובי מדגיש כי "אין פירוש הדבר  שהאינטרסים [של המערב] יהיו נתונים בסכנה, [לאחר נפילת מובארכ], אלא שיהיה עליהם לעצב ראייה חדשה של העולם. למערב ולאינטליגנציה המערבית יש מספיק זמן כדי לבחון לעומק [את המצב ולהבין]... שעמי האזור אינם עוינים. כפיית שליטים עליהם היא שמעוררת עוינות..."[11] 

 

מצרים לאחר המהפכה – סיבה לדאגה עבור המערב

הצלחת העם המצרי להפיל את הנשיא מובארכ בתום 18 ימי הפגנות, תוארה בעיתונות הסורית כניצחון לציר ההתנגדות. סמירה אל-מסאלמה, עורכת היומון הממסדי תשרין, כתבה: "אתמול היתה התפנית הגדולה ביותר בחיי האומה, לא במצרים בלבד אלא במולדת הערבית כולה... המהפכה המצרית החדשה הוכיחה שאיש אינו יכול לשנות את זהותה הפאן ערבית ואופייה הערבי של מצרים... שנחטפה מאיתנו והוחזקה כבת ערובה במשך 35 שנה... איש אינו יכול להציב את מצרים בשורה שמתנגדת לערביות, להתנגדות ולערכים הלאומיים והפאן ערביים, יהא כוחו אשר יהא..."[12]  נאצר קנדיל כתב באותו יומון ש"המינימום שהשיגה המהפכה עד היום מספיק כדי להפוך את מצרים מסיבה לדאגה עבור כוחות ההתנגדות לסיבה שתדאיג את ציר הרשע האמיתי באזור, בהנהגת ישראל ומאחוריה ארה"ב."[13]    

 

זיאד אבו שאויש לא הסתיר את שמחתו מנפילת מובארכ וכתב כי "משטר עריץ כזה שניהל מובארכ במשך שלושים שנה, מן הדין שכך יסתיים... מעתה והלאה האזרח הערבי יתגאה בהשתייכותו לאומה שיצרה מהפכה כמהפכות מצרים ותוניס ועוד. חגיגות האזרחים הערבים מהים התיכון ועד המפרץ מוכיחות עד כמה עמנו הערבי היה צמא להשבת כמה מחלומותיו שנזנחו ע"י שליטי ההשפלה והכפיפות..."[14]   

 

לצד השמחה על נפילתו של מובארכ עלה במאמרים גם החשש שהשלכותיה של  נפילה זו יתמקדו במדיניות הפנים במצרים ולא יכללו את מדיניות החוץ. בעקבות פרסום הודעה מספר 4 של הפיקוד הצבאי העליון, אליו הועברה השליטה על המדינה, ולפיה מצרים דבקה במחויבותה להסכמים הבינ"ל שלה, בכללם הסכם השלום עם ישראל, כתב וצ'אח עבד רבה, עורך היומון אל-וטן, כי הודעה זו "רומזת לעולם שמה שקרה במצרים אינו מהפכה אלא אינתיפאדה המבטאת את כעסו של העם המצרי על המדיניות הכלכלית והחברתית של משטרו... הצבא לא יישם עד עתה את דרישות העם ומיהר ללא צידוק להרגיע את תל-אביב ווושינגטון וכל מי שהביע דאגה לביטחונה ולשלומה של ישראל." עבד רבה קרא לעם המצרי להישאר בכיכר אל-תחריר "עד להשגת כל הדרישות שאינן מתמצות בהחלפת מובארכ אלא [בהחלפת] כל המשטר המחויב ל [גורמי] חוץ ושאינו יכול להגשים את השאיפות הכלכליות והמדיניות של עמו....יש להיזהר מפני אלה האורבים למהפכה ורוצים להפקיעה מתוך תקווה להפכה לאינתיפאדה בת חלוף..."[15]      

 

חוסר היענות לקריאה ל"יום כעס" 

גל המחאה ששטף את העולם הערבי וזכה להצלחה מסחררת בתוניסיה ובמצרים, הזרים דם חדש בעורקי האופוזיציה הסורית. תנועת האחים המוסלמים הסורית, האסורה עפ"י חוק, קראה לעם הסורי לצאת נגד המשטר ולמחות על הדיכוי והעוני.[16] הליגה הסורית הדמוקרטית קראה לשביתה כללית ולמרד אזרחי בשלטונות.[17] ארבעים אקדמאים ופעילים סורים, ביניהם מישל כילו, מראשי ארגון האופוזיציה 'הצהרת דמשק', פרסמו הודעת תמיכה במהפכה התוניסאית ובאינתיפאדה המצרית וקראו לעצרת תמיכה בקורבנות העם המצרי מול שגרירות מצרים ב-29.1.2011.[18] בדמשק התכנסו כמה עשרות אנשים באחד מרחובות העיר כדי להביע תמיכה בהפגנות במצרים וגם למחות על המצב בסוריה.[19] במקביל החלו להופיע ברשתות החברתיות באינטרנט  קריאות ל"יום כעס" נגד המשטר ברחבי סוריה ומול שגרירויות סוריה ברחבי העולם.[20]  אווירת המחאה נגד המשטר באה לידי ביטוי גם בהפגנה ספונטאנית, נדירה מסוגה, במרכז דמשק ב-17.2.2001 במחאה על הכאת צעיר בידי שוטרים.[21]

 

לקראת "יום הכעס" פרסם אחמד חנא, שהזדהה כ'אזרח סורי' מכתב פתוח לנשיא בשאר אל-אסד בכמה אתרי אופוזיציה ועיתונים ערביים, ביניהם אל-קדס אל-ערבי היוצא לאור בלונדון, ובו מתח ביקורת נוקבת על מדיניות הדיכוי של המשטר הסורי. חנא כתב: "... בנאום ההשבעה שלך הודית שיש בעיות רבות, אמרת שאין לך מטה קסמים  והבטחת לכבד את הדעה והדעה האחרת. אז פרץ משבר ההתנקשות באל-חרירי ו[מנגנון] המודיעין חשף את שיניו, פעילים נעצרו, עיתונאים זומנו למנגנוני הביטחון כדי לחתום על ויתורים ועל [התחייבות] לשתוק... אני לא מבין את סיבת מעצרה של תלמידת התיכון טל אל-מלוחי.[22]. אם היא קשרה קשר נגד האומה הסורית, העמד אותה לדין בצורה גלויה. העם הסורי הוא לאומי ואינו סולח על בגידה ואהיה הראשון לרגום אותה באבנים [אם החשדות כלפיה יתאמתו]. אני לא מבין איך יכול להיות שזקן המשפטנים הסורים הית'ם אל-מאלח[23] יכול להחליש את 'רוח האומה'. אדוני הנשיא, האם אומתנו חלשה כ"כ שהבעת דעה בערוץ טלוויזיה יכולה לפגוע בה, או שהמודיעין רוצה באומה של עבדים שותקים?!

 

אדוני הנשיא, מה ההגדרה של בוגד? האם הוא [רק] מי שקושר קשר עם [גורמים] מבחוץ, או שיש לגבש הגדרה רחבה לבגידה שתכלול ... זיוף בחירות והשפלת האנשים כאילו הם תחת כיבוש...

אדוני הנשיא, איני יודע כמה כסף הוצא על משאל העם שנערך לך ובו ניצחת בשיעור שרק אללה יכול לזכות בו, ושהעיתונות שלך טוענת להליך נקי... [המשאל] נערך בעת הבחינות בחטיבת הביניים וילדינו סבלו משמחתנו על ניצחונך על עצמך...

 

אדוני הנשיא, אין לי שאיפות שיחוקקו חוק מפלגות וחוק תקשורת מודרני, שישוחררו אסירים פוליטיים או שיותר למשפחות הנעדרים לקבור את מתיהם. אני רק רוצה שתאפשר לנו ליום אחד לקרוא ברחובות סוריה בעד 'חופש, זכויות וצדק'...

אדוני הנשיא, בדרך כלל עמדתך מתוארת כלאומית, וייתכן שכך הוא, אבל אני ראיתי את האוניות להצלת עזה מפליגות מאיסטנבול ולא מסוריה. האם אנו רשאים להתנדב לאוניות אלה או שיש צורך באישור מיוחד?..."[24]

 

ראמי קצאב, דוקטורנט בפריז, שתיאר עצמו כתומך בנשיא אסד, שלל את טענת המשטר הסורי לפיה המחאה  בתוניסיה ובמצרים היתה נגד מדיניות החוץ של משטריהן וקרא לו לשחרר את הרסן, כדי לשמור על שלטונו: "... המאפיין הכללי של המהפכות בתוניס ובמצרים היה חברתי, במחאה על המצב החומרי אליו הגיעה החברה... או [היעדר] החירויות והיעדר הזדמנות אמיתית להביע דעה... מבלי שהמתקוממים יתמקדו מדי בשיתוף הפעולה של המשטר בתוניסיה [עם המערב], בעמדותיו העוינות את האומה, או בשיתוף הפעולה הבלתי מוגבל של חוסני מובארכ ומשטרו [עם המערב]... ברור לחלוטין שהמפגינים בכיכר אל-תחריר מדברים על פת הלחם, חוקי החירום, דיכוי החירויות, הפרלמנט המזויף, המעצרים הפוליטיים, יוקר המחיה ויד הברזל של מנגנוני הביטחון... האם אי שתוף הפעולה [עם המערב], העמדות הפאן ערביות המכובדות והתמיכה בהתנגדות הן ערבות מספיקה למנוע מהפכה עממית?... המצב אינו טוב כפי שכמה מתארים לך ואינו חמור כפי שרוצים אויבי המדינה לשכנע את הצעירים שלנו... יש להעניק חירויות, יהא המחיר אשר יהא. כולנו הרי נשמרים מהמזימות הציוניות וסוכניהן... אבל זה אינו צידוק ... אפשר לנוער המשכיל ובעל התודעה בסוריה להציג את ענייניו, אפשר תקשורת לאומית אבל חופשייה, אפשר קיומן של מפלגות שלהן זכויות שוות, הסר את חוק החירום, הסר את ידם של מנגנוני הביטחון מעמך והפנה אותה נגד המושחתים והטרוריסטים."[25]   

 

עד כה, מחאה זו לא תפסה תאוצה. ההתארגנות באתרי האינטרנט היתה מצומצמת בהשוואה להתארגנות המצרית או התוניסאית, כשחלק מהמשתתפים מתגוררים מחוץ לסוריה. גם הנוכחות במפגני התמיכה בעם המצרי בדמשק היתה דלה ועצרת התמיכה המתוכננת מול שגרירות מצרים כלל לא התקיימה לאחר שמנגנוני הביטחון מנעו מכ-60 מפגינים מלהתקרב לאזור. הניסיון לארגן "יום כעס" ב-4-5.2.2011, ששיאו הפגנה מול בניין הפרלמנט בדמשק, נכשל לחלוטין, ועפ"י כמה דיווחים, שיעור ההיענות היה אפסי, בסוריה ומחוצה לה.

 

כך בלם השלטון את המחאה

למרות הביטחון שהביע המשטר הסורי ביציבותו, הוא נקט כמה צעדים שמצביעים על חשש לעתידו, תוך שימוש בשיטת המקל והגזר: שילוב של הטבות כלכליות עם צעדי דיכוי תקיפים של כל סימני מחאה.

 

מיד בעקבות האירועים בתוניסיה, ננקטו צעדים שנועדו להקל על מצב התושבים, כגון: הקמת קרן לסיוע חברתי בעלות של 10-12 מיליארד לירות סוריות בשנה והעלאת שיעור סבסוד החשמל לעובדי המדינה.[26]  בנוסף, אושרה תוכנית לתעסוקה לבוגרי אוניברסיטאות והפחתה של המיסוי על מוצרי מזון בסיסיים.[27]

 

במקביל, פוזרו בכוח הפגנות תמיכה בקורבנות ההפגנות במצרים. סהיר אל-אתאסי, פעילת אופוזיציה בולטת בסוריה, שהשתתפה באחת ההפגנות, דיווחה כי אנשי ביטחון בלבוש אזרחי התפרצו לעצרת והחלו לתקוף את המשתתפים. היא עצמה הוכתה בעת חקירתה במשטרה.[28] נראה כי צעד זה נועד להבהיר למתנגדי המשטר כי הוא לא יסבול כל פעילות שעלולה להתפתח לכדי מחאה, גם אם זו פעילות שעולה בקנה אחד עם מדיניותו.  

לשם כך נערכה פריסה נרחבת של אנשי ביטחון, בבגדים אזרחיים ובבגדי צבא, ברחבי דמשק וערים מרכזיות נוספות, תוגברה פעילות הסוכנים והמודיעים של המשטר[29]  ובוצעו מעצרי מנע נגד פעילי אופוזיציה.

לאחרונה אפשר המשטר הפגנת מחאה נגד מעמר קד'אפי מול שגרירות לוב בדמשק בה השתתפו כ-150 איש ואובטחה ע"י מאות אנשי ביטחון, שצילמו את המשתתפים.[30]

 

כן יש דיווחים לפיהם המשטר פועל בתקיפות בכלא צידנאיא שבדמשק, שמאוכלס ברובו באסירים פוליטיים, עד כדי טענות לטבח,[31] מעצר עשרות כורדים ליד דמשק וגיוס למעלה מ-180 אלף פעילי מפלגת השלטון לסייע לכוחות הביטחון עם פרוץ מהומות.[32] כמו כן עפ"י אתר אופוזיציה תלמידי תיכון בשכונת אל-מזה שבדמשק נאלצו להעביר לידי מנגנוני הביטחון את כתובות הדואר האלקטרוני שלהם.[33]

 

חשש המשטר מהתפרצות גל מחאה נגדו התבטא גם באופן טיפולו בהפגנה במרכז דמשק ב-17.2.2011, שפרצה במחאה על הכאת צעיר בידי כוחות המשטרה. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות בגנות המשטרה והתנגדות העם הסורי להשפלתו.[34] בניסיון לבלום את ההפגנה ולמנוע התפתחותה למחאה כוללת נגד המשטר, כפי שקרה בתוניסיה, מיהרו למקום קציני משטרה בכירים וכן שר הפנים[35] שביקשו להרגיע את הרוחות ובהמשך הבטיחו להעמיד את השוטרים המכים לדין ולהישאר נאמנים לסיסמא "המשטרה בשירות העם".[36] אתרי אופוזיציה דיווחו כי המשטר העלה את הכוננות בריכוזי צעירים, כמו בקריה האקדמית בדמשק, וביקש למנוע סיבות להתקהלות, תוך בקשה שלא לשדר משחקי כדורגל במקומות ציבוריים.[37]

 

המשטר גם השכיל להשתמש בכלי המחאה והגיוס העיקרי של האופוזיציה לצרכיו. היומון אל-וטן דיווח שסורים רבים התקוממו נוכח הקריאות להרס ולהפצת מלחמת אזרחים בפייסבוק, ופתחו בפייסבוק קבוצות תמיכה במשטר. נמסר כי חברי קבוצות אלה חקרו את דפי המחאה וגילו כי גורמים ישראליים, לבנוניים או סורים החיים בחו"ל עומדים מאחוריהם. המשטר  אף ביטל 'בלחץ הציבור' חסימה של אתרים כדי שאזרחים תומכי המשטר יגיבו לביקורת עליו,[38] בשעה שאתרי אופוזיציה שונים הופלו ע"י תומכי המשטר.

 

כלי נוסף בו השתמש המשטר היתה רשת הסלולר. כך דווח כי ברשת השייכת לראמי מח'לוף, בן דודו של הנשיא אסד, נשלח מסרון בו נכתב "העמים שורפים עצמם כדי להחליף את מנהיגיהם, אנחנו נשרוף את העולם, עצמנו וילדינו, כדי שהנשיא אסד ישאר" וכן על יוזמה של צעירים לנסוע ברחבי דמשק כשדגלי סוריה ותמונות הנשיא מתנוססים על מכוניותיהם.[39] אתר סורי ואתר לבנוני המקורבים למשטר, טענו כי פעילים בכוחות ה-14 במרץ הלבנונים, המתנגדים לנשיא בשאר אל-אסד, הם העומדים מאחורי הקריאות לצאת להפגנה נגד המשטר, תוך שיתוף פעולה עם גורמי אופוזיציה סורים ועם הממשל האמריקאי.[40]

 

לצד האשמת האופוזיציה בחתרנות ובשיתוף פעולה עם גורמים עוינים, נערכו מופעי תמיכה בנשיא אסד.

ב-15.2.2011, בתום התפילה לציון יום הולדתו של הנביא מוחמד, התקבצו עשרות אלפי אזרחים סורים (דיווח אחר טען כי מדובר בכ-300 אלף) סביב המסגד האומיי בו קיימו ראשי המשטר, בראשם הנשיא, את התפילה, והביעו את תמיכתם בו. היומון אל-וטן תיאר את האירוע כ'פסטיבל אהבה' בו רצו הסורים 'להדגיש את אהבתם לנשיא שלא היסס להשיב על אהבתם באהבה... תמונות אלה מבטאות את סוריה האמיתית ואת הסורים האמיתיים ואת מה שאמרנו במשך שנים, שאנו בסוריה משפחה אחת שלא ניתן להפרידה...". היומון תהה, איזה מנהיג בעולם הערבי מעז לצאת בימים אלה לרחוב, זולת הנשיא אסד.[41]  היומון הממסדי אל-בעת' כתב כי "בעת שמשטרים שהטילו יהבם על הזר והיו כפופים ל[גורמים] חיצוניים, המוני סוריה חשים לאשר את הלגיטימיות העממית [של המשטר]. שעה שארצות [רבות] סובלות מחוסר יציבות, סוריה כולה מתלכדת..."[42]        

   

סו"י סאנא (סוריה), 16.2.2011

 

מול עצמת השלטון הסורי ומופעי התמיכה בו, ניצבה אופוזיציה מוחלשת שבאופן היסטורי סובלת מדיכוי, הצרת צעדים ומעצרים של פעיליה. ארגוני האופוזיציה, שרובם פועלים מחו"ל, לא הצליחו, נכון לעכשיו, לגייס את תמיכת ההמונים, ייתכן גם לאור חששם של ההמונים לצאת בגלוי נגד משטרו של אסד, לאור טיפולם הנוקשה של מנגנוני הביטחון במתנגדי המשטר בעבר. וכך, למרות שארגוני אופוזיציה שונים, בראשם האחים המוסלמים, ממשיכים לקרוא לשינוי המשטר בדרכי שלום, נראה כי הנשיא בשאר אל-אסד הצליח עד כה להסיט את רוחות המחאה מארצו ולהבטיח את המשך שלטונו. נג'יב אל-ר'אבאן, אקדמאי ואופוזיציונר סורי השוהה בחו"ל כתב בצער: "הכעס הסורי הווירטואלי הופיע בפייסבוק, ביוטיוב ובשאר האמצעים האסורים בסוריה של אסד... אבל רק כאשר ישבר הצד האחר של הדיכוי – הפחד, יהפוך הכעס הווירטואלי למהפכה..."[43]      

 

 

נ. מוזס חוקרת את זירת סוריה במכון ממרי      


[1] http://online.wsj.com, 31.1.2011 

[2] אל-וטן (סוריה), 10.2.2011

[4] תשרין (סוריה), 31.1.2011

[5] תשרין (סוריה), 30.1.2011

[6] אל-וטן (סוריה), 6.2.2011

[7] אל-וטן (סוריה), 30.1.2011

[8] אל-וטן (סוריה), 1.2.2011

[9] תשרין (סוריה), 1.2.2011

[10] תשרין (סוריה), 8.2.2011

[11] אל-וטן (סוריה), 2.2.2011

[12] תשרין (סוריה), 12.2.2011

[13] תשרין (סוריה), 13.2.2011

[14] אל-וטן (סוריה), 13.2.2011

[15] אל-וטן (סוריה), 13.2.2011

[17] www.elaph.com, 7.2.2011

[18] www.syriahr.com, 29.1.2011

[21] www.sooryoon.net, 17.2.2011

[22] טל אל-מלוחי היא בלוגרית סורית שנעצרה בסוף 2009 כשהיתה עדיין תלמידת תיכון, באשמת העברת מידע למדינה זרה. היא נשפטה לחמש שנות מאסר.

[23] הית'ם אל-מאלח – ממייסדי אגודת זכויות האדם בסוריה ועמד בראשה. בן 80. ככה"נ נעצר בשל הופעתו בערוץ טלביזיה בבעלות פעילי אופוזיציה סוריים.

[27] אל-וטן (סוריה), 15.2.2011, אל-ת'ורה (סוריה), 16.2.2011 

[29] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 7.2.2011

[31] www.sooryoon.net, 22.2.2011

[33] www.sooryoon.net, 21.2.2011

[34] צילומי ווידאו של ההפגנה http://www.youtube.com/watch?v=qDHLsU-ik_Y" href="http://www.youtube.com/watch?v=qDHLsU-ik_Y">http://www.youtube.com/watch?v=qDHLsU-ik_Y

[36] אל-וטן (סוריה), 20.2.2011

[37] www.free-syria.com, 18.2.2011 

[38] אל-וטן (סוריה), 3.2.2011

[39] אל-וטן (סוריה), 3.2.2011

[40] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), www.neworientnews.com, 7.2.2011

[41] אל-וטן (סוריה), 16.2.2011

[42] אל-בעת' (סוריה), 16.2.2011