ביקורת פלסטינית על הקצנת ההתבטאויות של בכירים ברש"פ

במאמר שהתפרסם בביטאון תנועת חד"ש בשפה הערבית, "אל-אתחאד", היוצא לאור בישראל, תחת הכותרת "האינתיפאדה המפוארת והעמדות הבלתי אחראיות", יוצא הממונה על הקשרים הבין ערביים והבינלאומיים באש"ף, ד"ר מרעי עבד אל-רחמן, נגד הקצנת העמדה המדינית הפלסטינית מעבר לתוכנית שהתקבלה באלג'יריה ב-1988:

"לפני מספר ימים ראיתי על מסך הטלוויזיה בכיר פלסטיני... מכריז: 'הגיע הזמן להעלות את תקרת מטרותינו הפוליטיות ולדרוש את יישום החלטת החלוקה 181 משנת 1947'.

ראשית, ברצוני להזכיר לבכיר פלסטיני זה כי כאשר הוא מדבר לעיתונות או לטלוויזיה הוא אינו [יכול] לייצג את עצמו, את משפחתו או את החמולה שלו, אלא את ארגונו הפוליטי...

כמו כן, יש להזכיר לו כי הארגון הפוליטי אליו הוא משתייך הכיר כבר בשנת 1988 בתוכנית השלום הפלסטינית ובהכרזת העצמאות באלג'יריה. יתרה מזו, הוא עצמו היה בין אלו שהצביעו בעד תוכנית זו למול עדשות הטלביזיה והעיתונות הבינלאומית.

עלינו להזכיר לו כי תוכנית השלום הפלסטינית הכירה מאז בכך שמטרתנו היא הקמת מדינה פלסטינית על האדמות שנכבשו בשנת 1967 שבירתה ירושלים ומימוש זכות השיבה לפליטים. [על יסוד זה] נכנסנו לועידת מדריד וחתמנו על הסכם אוסלו. עברו למעלה מעשר שנים מאז שנקבעו האסטרטגיה החדשה הזו של אש"ף ובעקבותיה [האסטרטגיה] של הרשות הלאומית הפלסטינית. הכרנו בישראל, והאמנה הלאומית הפלסטינית שונתה בהתאם לתוכנית החדשה הזו.

עמנו נאבק כיום ושופך את דמו למען יישום החלטה זו ולמען הקמת מדינתו העצמאית על האדמות שנכבשו בשנת 67'. אנו מבקשים מהעולם כולו לסייע לנו להגשים מטרה זו כדי שעמנו לא יהפוך לאינדיאנים  של אזור [המזה"ת]... חיפשנו את הצדק האפשרי, לאחר שהבנו... כי החיפוש אחר הצדק המוחלט בדורנו הנוכחי ובנסיבות של העולם והאזור לא ישרת את האינטרסים של העם הפלסטיני...

אסור לשחק באינתיפאדה! התנהגות זו אסורה, משום שהיא גורמת נזקים כבדים לסוגיית המאבק המוגבל ופוגעת באינטרסים של העם הפלסטיני. עמדות בלתי אחראיות אלו דוחפות חלק חשוב מן המתלבטים בחברה הישראלית לעבר הקיצוניות הימנית ביותר, ובה בעת הן מחמשות את הימין הקיצוני והפונדמנטליסטים בנשק יעיל נגד עמנו ונגד בעייתנו, שהרי עמדות אינדיבידואליסטיות ובלתי אחראיות אלו מצטיירות כחלק מזרם אדיר שמאיים על קיום המדינה העברית. הימין הגזעני הזה, שהפילוסופיה והמדיניות שלו היא למעשה 'ישראל הגדולה', משתמש באמתלה זו כדי להכות את עמנו בצורה הקשה ביותר ולהציגו כעם שאינו חפץ כלל בשלום עם ישראל. הם, המסכנים, נאלצים להפגיז אותנו בטנקים ובמטוסים... משום שהם מגינים על קיום מדינתם הקטנה והמסכנה, בעוד שהאמת היא שברשותם הצבא הרביעי או השישי [בחוזקו] בעולם. הם אינם אומרים: 'אנו רוצים את ישראל הגדולה' אלא 'אנו רוצים להגן על בטחון ישראל'.

התנהגות זו ועמדות אלו, שאנו שומעים לעיתים דרך ערוצי הלוויין הערביים, ובמיוחד העמדות הקוראות שוב לחיסול ישראל וטוענות כי השלום עמה בלתי אפשרי... רחוקות מאוד מבעיית פלסטין ומן הסכסוך הערבי-ישראלי. מרחק זה אינו גיאוגרפי בלבד, אלא גם מרחק עצום מן ההכרה הנכונה הנדרשת כדי להבין את האויב הישראלי ואת הבעיה היהודית באופן היסטורי ועכשווי...

כמו כן, מן הראוי להזכיר לאלה שנותנים לנו עצות מדי יום ביומו לגבי שחרורה של פלסטין במלואה... כי לעם הפלסטיני יש מוסדות והנהגה משלו. תאמרו מה שתאמרו לגביהם, אך הם אלו מתקדמים יותר מכל המוסדות [המקבילים] במזה"ת. יאסר ערפאת מעולם לא כפה את עצמו בכוח... אדרבה, העם הפלסטיני רצה בו ברוב מוחץ כמנהיג... אנו אומרים כי עם זה מכיר את פלסטין הכי טוב. מצחיק, ולפעמים עצוב, שחלק מהאחים [הערבים] מזכירים לנו את הגיאוגרפיה של פלסטין והיכן נמצאות חיפה ועכו. הם מנסים להסביר לנו כיצד הסדר השלום, אוסלו, ההסכמים האחרים והמשא ומתן לא משרתים את העם הפלסטיני.

אנו מבינים את האזרח הפשוט ורגשותיו כאשר הוא מדבר בשפה זו, במיוחד כאשר הוא רואה את העיקשות הישראלית ואת סירובם של שליטי ישראל ליישם אפילו את ההסכמים שחתמו עליהם... אולם תחושה כנה זו אינה מספיקה לכך שההנהגה הפוליטית של עמנו הפלסטיני תבנה עליה אסטרטגיה פוליטית...

אנו מבינים גם את האחים [הערבים] המדברים בשפה זו כשהם רחוקים מזירת המאבק מבחינה מעשית וגיאוגרפית... אנו מבינים את תחושותיהם הלאומיות והדתיות ומכבדים אותן, אך אנו מצפים מהם שישקיעו מאמץ רציני לשמוע את עמדתו של העם הפלסטיני וינסו להבין את מורכבות בעייתנו. אנו מצפים מהם לנסות לחוש יחד עמנו בניסיון של למעלה ממאה שנה בהן לא עייפנו מן המאבק ולא איבדנו את האמון בעתיד... אנו אלו שנלחמים באויב זה מדי יום במשך מאה שנה, ואנו מכירים אותו טוב יותר מאחרים.

אשר לאלה המתמחים בהנפת סיסמאות שצלצולן יפה אך הן חסרות תוכן, בשל סיבות שלרובן אין קשר לא למולדת, לא למאבק ולא לשום דבר, אלא בשל סיבות שהן ברובן אישיות ואינטרסנטיות – הם לא ישפיעו על מהלך החיים היומיומי שלנו."[1]