המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המאבק הפלסטיני להכרה במדינה פלסטינית ונגד ההתנחלויות
20/2/2011

המאבק הפלסטיני למען הכרה במדינה פלסטינית ונגד ההתנחלויות

 

מאת ל. ברקן*

 

ב-15.12.2010 התכנסה ועדת המעקב של יוזמת השלום הערבית במטה הליגה הערבית בקהיר, בנוכחות יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, כדי לדון בגורל המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. ימים ספורים קודם לכן הודיעה ארה"ב שהיא נסוגה מניסיונותיה לשכנע את ישראל לחדש את הקפאת הבנייה בהתנחלויות – תנאי שהציבה הרש"פ לחידוש המו"מ – מכיוון שהדבר לא יצור, להבנתה, בסיס יציב להשגת הסכם מסגרת. בתום הכינוס החליטה ועדת המעקב שלא לחדש את המשא-ומתן כל עוד הבנייה בהתנחלויות נמשכת.[1]

 

בכינוס החליטה הרש"פ, בתמיכת הערבים, לפתוח במהלך דיפלומטי בין-לאומי ולפנות למוסדות האו"ם כדי לקדם את עניינם של הפלסטינים, זאת בהמשך להחלטת הוועדה שהתקבלה במרץ 2010, ולפיה אם המו"מ העקיף ייכשל יקראו מדינות ערב לכינוס דחוף של מועצת הביטחון, כדי לבחון מחדש את הסכסוך הערבי-ישראלי.[2] מזכ"ל הליע"ר, עמר מוסא, דיבר אז גם על אפשרות להכריז חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית.[3]

 

הפלסטינים החליטו לפעול בפנייתם למוסדות האו"ם בשני שלבים: הראשון – הוא השלב שבו הם פועלים כעת, בגיבוי של ועדת המעקב – לבקש החלטה של המוסדות הבין-לאומיים המגנה את ההתנחלויות; והשני – אופציה אפשרית בעתיד – לדרוש החלטה של המועצה, המכירה במדינה הפלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967. הפלסטינים מבינים כי גינוי ההתנחלויות הוא קונצנזוס עולמי ולכן תמיכה בין-לאומית בו היא בת השגה; מה שלא כך לגבי ההכרה במדינה פלסטינית, צעד שהמעצמות, כגון האיחוד האירופי, מסתייגות ממנו בשלב זה, ושארה"ב דוחה אותו באופן נחרץ.

 

צעדים אלו – הפסקת המו"מ והפנייה לקהילה הבין-לאומית – מלווים בתחושה גוברת והולכת אצל הפלסטינים של אכזבה מתפקודה של ארה"ב, כנותנת החסות למו"מ וכמתווכת בו, במיוחד לאור הציפייה שיצר הנשיא אובמה לאחר היבחרו. הם טוענים שארה"ב היא מתווך לא-אובייקטיבי ותוהים כיצד היא תצליח ללחוץ על ישראל לבצע ויתורים מהותיים בסוגיות הליבה של הסדר הקבע, אם היא נכשלת במשימה פשוטה בהרבה – להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לשלושה חודשים. אובדן האמון בסיועה של ארה"ב דחף את הפלסטינים לחפש את עזרתם של גורמים בין-לאומיים משפיעים אחרים: הם דורשים שהקוורטט, שבו חברים, לצד ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה, יפגין מעורבות גדולה יותר במו"מ; ופונים לאירופה ולשאר מדינות העולם להכיר במדינתם באופן עצמאי.

 

להלן סקירת המהלכים הדיפלומטיים הפלסטיניים כפי שהופיעו בתקשורת הפלסטינית והערבית, עד להצבעה האחרונה (18.2.11) על גינוי ההתנחלויות במועצת הביטחון, עליה הטילה ארה"ב וטו; לצד התבטאויות המביעות את אכזבתם של הפלסטינים מהתנהלותה של ארה"ב וקריאת תיגר עליה.

 

שלב א': פנייה לאו"ם לגינוי ההתנחלויות

ארה"ב תתקשה לסרב לגינוי ההתנחלויות

כאמור, הרש"פ החליטה לפעול בשלב זה מול המוסדות הבין-לאומיים בנושא ההתנחלויות בלבד, בהבינה כי השגת תמיכה בו זה תהיה קלה יחסית ואף תאפשר, כדברי בכירים ברש"פ, את חידוש המו"מ. וכך, כשבוע לאחר פגישת הוועדה, הגישו הערבים למדינות החברות במועצת הביטחון טיוטה של הצעת החלטה, המגנה את ההתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, דורשת מישראל להפסיק את הבנייה בהן כדי לאפשר את חידוש המו"מ, וקוראת לספק הגנה בין-לאומית לפלסטינים לפי אמנת ז'נבה מ-1949.[4] ב-19.1.2011 הגישו הערבים את הטיוטה הסופית, וב-18.2.2011 היא עלתה להצבעה במועצה ונדחתה בשל הווטו האמריקאי.[5] כעת מתכוונים הפלסטינים לפנות לעצרת הכללית של האו"ם על מנת שתפרסם החלטת גינוי להתנחלויות.

 

לפני ההצבעה, קיוו הפלסטינים כי ארה"ב תימנע מהטלת וטו, מחשש שצעד כזה יותירה מבודדת ונבוכה מול העולם. יועצו המדיני של מחמוד עבאס, נמר חמאד, אמר כי "וושינגטון תמצא עצמה נבוכה אם תנסה להשתמש ב[זכות] הווטו נגד כל החלטה במועצת הביטחון לגינוי ההתנחלויות, שאותן היא עצמה ושאר מדינות העולם, רואות כבלתי-חוקיות ודורשות להפסיק [את הבנייה] בהן."[6]

 

היומון אל-חיאת דיווח כי כאשר השליח האמריקאי למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל, הודיע למחמוד עבאס שארצו מתכוונת להשתמש בזכות הווטו שלה נגד הצעת ההחלטה בנושא ההתנחלויות, אמר לו עבאס: "שהממשל האמריקאי ישתמש בזכות הווטו ושהעולם יסתכל וישפוט."[7]

 

עבאס: המשך הפעילות בהתנחלויות עלול להוביל לקטסטרופות

בהזדמנות אחרת תקף עבאס את ההתנהלות האמריקאית בנושא ההתנחלויות והזהיר מפני מלחמות קשות שעלולות לפרוץ אם המצב הנוכחי יימשך כפי שהוא: "איננו האחראים לכישלון [המו"מ]. מעציב אותנו שיש בכירים אמריקאים שמדברים על האחריות של שני הצדדים. נראה כי אחד מהאבסורדים המביכים הוא שבכירים אמריקאים אומרים שהם אינם מכירים בלגיטימיות של ההתנחלויות ובכך שישראל מספחת את ירושלים, ואחר כך איננו מרגישים שום פעילות [בשטח] כדי להתעמת עם המשך ההתנחלויות...

 

על אף שאנו מכירים את היחסים האמריקאיים-הישראליים המיוחדים והמצוינים, הרי שיש כיבוש ישראלי בלתי-חוקי והחלטות בין-לאומיות שארה"ב תמכה בהן או ניסחה אותן, וישראל מפרה אותן באופן פרובוקטיבי, ואף מנצלת פעמים רבות את התמיכה [האמריקאית] הבלתי-מוגבלת והופכת להיות עיקשת, קשוחה וקיצונית יותר. הדבר יוצר רושם אצל גורמים אזוריים ובין-לאומיים רבים שנוהגים אֵיפָה ואֵיפָה ביישום החוק הבין-לאומי.

 

השלב הנוכחי, של המשך [הבנייה] בהתנחלויות, הוא עדין ורגיש מאוד. המשך [הבנייה] בהתנחלויות ימנע את קיומה של המדינה הפלסטינית העצמאית בעלת רצף גיאוגרפי, ויכפה עלינו אפשרויות אחרות שלא ניתן להתנבא מה יהיה סופן. לכן אנו מתעקשים על הפסקה מיידית של ההתנחלויות, ושלא יאפשרו לכמה חלוצי התנחלויות מטורפים, קיצוניים ופונדמנטליסטים, ולמפלגות הישראליות שתומכות בהם, לקבוע את גורל האזור הזה ולגרור אותו למלחמות קטסטרופליות בעלות אופי דתי."[8]

 

אבו עלאא': לא ניתן להגביל את פעילותנו בעולם

חבר הוועד הפועל של אש"ף, אחמד קריע (אבו עלאא'), אמר חודשיים לפני ההצבעה כי הפנייה למועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות היא "החלטה טבעית, ואין לשים לב לאף תגובה ישראלית או אחרת כאשר אנו הולכים למועצת הביטחון... האו"ם הוא אחת מזירות הפעולה [שלנו], הקהילה הבין-לאומית היא אחת מזירות הפעולה [שלנו] ועמי העולם הם אחת מזירות הפעולה [שלנו]. לא נסכים שיגבילו את פעילותנו במסגרות האלה למען העניין שלנו, כל עוד בלתי אפשרי [לקיים] תהליך שלום רציני... שימוש בווטו מצד גורם או גורמים כלשהם לא יתסכל אותנו ואסור שיתסכל אותנו. עלינו להמשיך לפעול בצורה יום-יומית ושבועית לא רק למען הפסקת ההתנחלויות, אלא גם למען הפסקת כל ההפרות המתרחשות בירושלים."[9]

 

בכיר במשרד ההסברה הפלסטיני ובעל טור ביומון הרש"פ אל-איאם, האני אל-מצרי, תמך בפנייה למועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות ולא בנושא ההכרה במדינה הפלסטינית, בתקווה שלעניין זה ארה"ב תתקשה להתנגד: "החלפת [הדרישה] להכיר במדינה, שבה איימו [הפלסטינים] בשבועות האחרונים, [בדרישה בנושא] ההתנחלויות, יכולה להיות צעד קדימה והיא עדיפה מלכתחילה על הצעת החלטה בנושא ההכרה במדינה. זאת, [רק] אם היא תהיה חלק מאסטרטגיה שלמה במקום המו"מ הדו-צדדי הישיר, ובתנאי שמפעילים אותה בהדרגה, צעד אחר צעד, עד הסוף, גם אם הדבר יוביל לקריסת הרש"פ... אימוץ אסטרטגיה חדשה יוביל בוודאי לעימות עם ישראל ועם הממשל האמריקאי. הזכויות הפלסטיניות לא יושגו ללא העימות הזה...

 

פנייה אל מועצת הביטחון לקבלת החלטה בנושא ההתנחלויות יכולה להיות צעד ראשון בדרך ארוכה שבסופה יושגו יעדי העם הפלסטיני. הממשל האמריקאי יחשוב היטב בטרם יטיל וטו, משום שהדבר עלול להציגו כמי שתומך בכיבוש על צורותיו המכוערות ביותר, בעודו טוען שהוא מתנגד להתנחלויות. לכן יש סיכוי, גם אם קטן מאוד, שארה"ב תימנע מהצבעה... אם הממשל האמריקאי ישתמש בווטו נגד הצעת החלטה בנושא ההתנחלויות, זה יביא לבידודו, שכן צפוי שרוב מוחץ במועצת הביטחון יתמוך בהחלטה, או יימנע מהצבעה..."

 

אל-מצרי טען גם כי פנייה בנושא ההתנחלויות תכשיר את הקרקע להצעת החלטה נוספת, שתבקש לקבוע את יסודות תהליך השלום: "גינוי ההתנחלויות בזירה הבין-לאומית יכול לאפשר מעבר לצעד נוסף – פנייה למועצת הביטחון בדרישה שתגדיר את מקור הסמכות של תהליך השלום. אי אפשר שהוא יישאר ללא מקור סמכות או שמקור הסמכות יהיה הסכמים שממשלות ישראל לא כיבדו..."[10]

 

שלב ב': פעולה משולבת להשגת הכרה במדינה

לעומת נושא ההתנחלויות, שלגביו הפלסטינים נחושים לפנות לגופים הבין-לאומיים הרשמיים, נושא ההכרה במדינה הפלסטינית עדיין אינו מגובש דיו. בעניין זה יש להבחין בשני מישורי פעולה: האחד, פנייה למוסדות האו"ם כדי להכיר רשמית במדינה הפלסטינית; השני, השגת הכרה בפועל ממדינות העולם.

 

במישור הראשון, ניתן לראות הצהרות פלסטיניות סותרות. נראה שהפלסטינים חוששים להכריז חד-צדדית על מדינתם (כפי שכבר עשו באלג'יריה ב-1988), ומחכים לראות מה ילד יום בטרם יחליטו בעניין. יצוין כי עבורם, ספטמבר 2011 יהיה מועד מכריע: זהו המועד שבו, לדברי הנשיא אובמה בעצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2010, הוא מקווה להגיע להסכם "שיוביל ל[הצטרפות של] חברה חדשה באו"ם – מדינת פלסטין עצמאית וריבונית";[11] בחודש זה מסתיימת התקופה שארה"ב והקוורטט הקצו להגעה להסכם מדיני; במועד זה צפויה להסתיים התוכנית הדו-שנתית של בניית מוסדות המדינה הפלסטינית.[12]

 

יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, יצא בהצהרות שונות בעניין זה: מצד אחד, הוא אמר ש"ההכרה במדינה הפלסטינית [מצד מדינות העולם] באה כדי לדחוף קדימה את תהליך השלום. היא לא תהיה מניע בשבילנו להכריז בצורה חד-צדדית על המדינה הפלסטינית."[13] לעומת זאת, בהזדמנות אחרת הוא אמר: "הנשיא האמריקאי ברק אובמה הבטיח לנו שפלסטין תהיה חברה מלאה באו"ם. חשוב לנו שבספטמבר הבא יהיו לנו קלפים פוליטיים רבים בכיוון ההכרזה על המדינה. השנה הבאה מתאימה להכרזת העצמאות. עייפנו מן הכיבוש ואין מנוס מלהכריז על המדינה."[14] בפעם אחרת הוא אמר שאם עד ספטמבר 2011 ייכשלו האופציות של המו"מ ופנייה למוסדות האו"ם, "נקבל החלטה שאיש אינו מעלה על דעתו"; אך הדגיש כי הוא מתנגד לפעילות צבאית.[15]

 

באותה הרוח, מסר חבר צוות המו"מ הפלסטיני, צאא'ב עריקאת, כי הפלסטינים והערבים הקימו ועדה לבדיקת הפנייה למועצת הביטחון בנושא קבלת פלסטין לאו"ם.[16] בפעם אחרת הוא הסביר ואמר שבעוד כמה חודשים יבקשו הפלסטינים להצטרף לאו"ם כמדינה משקיפה, המוגדרת כמדינה כבושה בעלת גבולות ידועים ובירתה מזרח ירושלים.[17] יש לציין כי אש"ף מוגדר כבר עכשיו כמדינה משקיפה באו"ם.

 

חבר הוועד המרכזי של הפת"ח, עזאם אל-אחמד, טען כי הפלסטינים יפנו למועצת הביטחון בהצעות שונות בנוסף להצעה לגינוי ההתנחלויות, וללא קשר לתוצאות ההצבעה עליה. אחת מהן תהיה בנושא ייהוד ירושלים, וההצעה הסופית, לדבריו, תבקש הכרה במדינה הפלסטינית בגבולות 1967.[18]

 

מנגד, ראש ממשלת הרש"פ, סלאם פיאד, הביע התנגדות להכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית. כאשר נשאל, בראיון לטלוויזיה הישראלית, על כוונת הפלסטינים לפנות לאו"ם כדי להכריז על מדינה, ענה: "מה שאנו רוצים כעת ומה שרצינו אז [בעת ההכרזה באלג'יריה ב-1988] זה [קיומה בפועל של] מדינת פלסטין. איננו מעוניינים בהכרזה נוספת על הקמת מדינה, הרי כבר הייתה לנו אחת [כזאת]... איננו מעוניינים בהכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה. מה זה יתרום ליכולתנו להקים מדינה?".[19] הוא הוסיף ואמר כי "אפשר להשיג מצב של מדינה מבחינת המוסדות הפועלים, אך אם הצבא [הישראלי] יישאר על אדמותינו זו לא תהיה מדינה ריבונית אלא מדינת מיקי-מאוס." דבריו של פיאד זכו לביקורות בקרב אנשי הפת"ח והרש"פ ונתפסו כסתירה לפעילותה הנוכחית של ההנהגה הפלסטינית.[20]

 

מערכה למען הכרה במדינה הפלסטינית

יחד עם זאת, בשטח, פועלים הפלסטינים במרץ כדי לשפר את סיכויי הצלחתם בהצבעה עתידית על ההכרה במדינה הפלסטינית. לשם כך, הם החלו להאיץ את המערכה המדינית הקיימת זה זמן רב, במטרה להשיג תמיכה עולמית בזכותם להקים את מדינתם בגבולות 1967; זאת, יש לזכור, לאחר שיותר ממאה מדינות כבר הכירו במדינה הפלסטינית שעליה הכריזו הפלסטינים באלג'יריה ב-1988. תמיכה מבוקשת זו הינה בשני מישורים:

א) בהכרזה של מדינות שונות על הכרתן במדינה הפלסטינית. עיקר המאמץ הוא באמריקה הלטינית: מספר מדינות הכירו לאחרונה במדינה פלסטינית, עם התייחסות לגבולות 1967 או בלעדיה, והפלסטינים צופים שמדינות נוספות יעשו זאת.[21] לדידם של הפלסטינים, מדינות המכירות כעת במדינה הפלסטינית, יתמכו בהחלטה עתידית כזאת במועצת הביטחון או במוסדות או"ם אחרים.

ב) בהעלאת דרג הייצוג הדיפלומטי הפלסטיני במדינות שונות, ובעיקר אירופאיות, לרמה של שגרירות. כך עשו  לאחרונה צרפת ויוון, וכמה מדינות אחרות, כדוגמת אירלנד ונורבגיה, הודיעו כי יעשו זאת.

 

יועצו המדיני של מחמוד עבאס, נמר חמאד, אמר כי "הדיפלומטיה הפלסטינית הצליחה במהלך 2010 בכישרון רב לקבע את זכותו של העם הפלסטיני למדינה עצמאית, לפי החלטות הלגיטימיוּת הבין-לאומית. המערכה הדיפלומטית שאותה מוביל הנשיא בכישרון, גרמה לבידודה הבינלאומי של ישראל והניבה סדרה של הכרזות הכרה במדינה הפלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967, והעלאת דרג הייצוג הדיפלומטי בכמה מדינות, כולל אירופאיות, לרמת שגרירות."[22]

 

מחמוד עבאס אמר: "בכל יום שומעים על מדינה חדשה המכירה במדינה הפלסטינית... וישנן מדינות באירופה המעלות את דרג הייצוג שלנו אצלן לרמה של שגרירות – כלומר, [מחשיבות אותנו] למדינה... יש לנו יותר מ-130 מדינות המכירות בנו, וזה יותר מאלה המכירים בישראל, ולמרות זאת [ישראל] מסרבת ללכת ב[דרך] תהליך השלום."[23]

 

שר החוץ של הרש"פ, ריאד אל-מאלכי, הוא אחד מן הפעילים המרכזיים במהלכים הדיפלומטיים הפלסטיניים. בדבריו ליומון אל-איאם, הוא העריך כי עם סיומה של התוכנית הדו-שנתית של ממשלת הרש"פ להקמת מוסדות המדינה, באמצע 2011, יקיימו הפלסטינים קשרים דיפלומטיים כמעט עם כל העולם והם ימשיכו בפעילותם למרות הניסיונות הישראליים לסכלה. לדבריו, המדינות המתכוונות להכיר בפלסטין או שכבר עשו זאת "משוכנעות לגמרי שבשנה הבאה חייבת לקום המדינה הפלסטינית הזאת, בין אם באמצעות תהליך מדיני רציני שאליו תתחייב ישראל... ובין אם ע"י הכרה של מדינות אלה בזכות העם הפלסטיני להקים את מדינתו."[24]

 

על פעילותה של הרש"פ מול אמריקה הלטינית, אמר אל-מאלכי כי לא במקרה בחרה הרש"פ להתמקד באזור זה משום שרוב המדינות בו לא הכירו במדינה הפלסטינית ב-1988. הוא הדגים את הפעילות באמצעות צ'ילה, מהאחרונות שהכירו במדינה הפלסטינית. לדבריו, הפלסטינים אספו חתימות של ארגונים, מפלגות, ראשי עיריות ודמויות חשובות בצ'ילה, ושלחו אותן למשרד החוץ ולנשיאות המדינה. במקביל, הם פעלו מול הפזורה הפלסטינית בצ'ילה, הכוללת 300-350 אלף איש ומול חברי הפרלמנט הפלסטינים, המהווים עשרה אחוזים מכלל חברי הפרלמנט, כדי להשיג תמיכה בהכרה במדינה. לבסוף, טען אל-מאלכי, פגישתו של מחמוד עבאס עם הנשיא הצ'יליאני בעת ביקור השניים בברזיל הביאה לצעד המיוחל בתוך עשרים וארבע שעות.[25]

 

סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" פרסמה כתבה על פעילותו של ריאד אל-מאלכי מול שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן וציינה כי "שר החוץ של פלסטין, ריאד אל-מאלכי, הוא כקוץ בגרונו של שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן. ריאד אל-מאלכי דובר ספרדית ומסתער על היבשת הלטינית בקלות, לא בשל שליטתו בשפת [התושבים שם] אלא משום שהממשלות ביבשת זאת מהפכניות ותומכות בחירויות ובעניין של פלסטין." אל-מאלכי התגאה כי משרדו מוביל את המערכה ולא נגרר אחריה: "מההתחלה הבנו שמשרד החוץ הישראלי עוקב אחר כל צעד שלנו... וששגרירי ישראל במדינות שבהן אנו מבקרים מגישים לליברמן דוחות מלאי דאגה. מייד אחריי ביקר ליברמן באותן המדינות שבהן ביקרתי... אין לנו די תקציב כדי להתחרות מול ישראל בתחרות הזאת, אך אנו בוחרים כעת את דרך פעילותנו ואיננו מנהיגים את [מדיניות] החוץ שלנו לפי תגובות, כפי [שליברמן] עושה."[26]

 

ברכת שלום להכרה הדרום אמריקאית

אל-איאם (רש"פ), 19.12.2010

 

ההכרה במדינה תחזק את הסיכוי להשגת הסדר

אחת מהטענות שהרש"פ משמיעה היא שהכרה במדינה הפלסטינית תקדם את התהליך המדיני ואף תציל אותו מהתמוטטות. צאא'ב עריקאת קרא לקהילה הבין-לאומית "להציל את פתרון שתי המדינות באמצעות הכרה במדינה הפלסטינית בגבולות 1967. תמיכה בחוק הבין-לאומי ובזכויות הלאומיות הפלסטיניות מחזקת את הסיכוי להגיע להסדר המבוסס על מו"מ."[27]

 

עזיז אבו סארה כתב במאמרו באל-קדס כי "[הקמפיין] ליצירת לחץ בין-לאומי שמנהלת תנועת השחרור הפלסטינית, באמצעות הכרה בה על אפה ועל חמתה של ישראל, הוא ניסיון, אולי אחרון, להחייאת עיקרון שתי המדינות, בתקווה שהקהילה הבין-לאומית תתעורר [ותבצע] את תפקידה בסיום הכיבוש, לפני שהעניינים יסתבכו עוד יותר... אם ההתנחלויות והכיבוש יימשכו, חלום המדינה הפלסטינית בגבולות 1967 יהיה בלתי אפשרי, דבר שיאלץ את הפלסטינים לדרוש הקמת מדינה דמוקרטית אחת לשני העמים, היהודי והפלסטיני."[28]

                 

מנגד, טען יועץ נציבות היחסים הבין-לאומיים של הפת"ח, נביל אל-רמלאוי, שנוכח ההכרה של מדינות חדשות במדינה פלסטינית, זכאי העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינה בלא קשר למו"מ עם ישראל.[29]

 

אכזבה מארה"ב; חיפוש עזרה באירופה

גם בנושא ההכרה במדינה הפלסטינית ניצבים הפלסטינים בפני התנגדות נחרצת של ארה"ב. בית הנבחרים האמריקאי התכנס מעט לאחר פגישתה של ועדת המעקב והצהיר כי ארה"ב לא תכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967 שתקום במהלך חד-צדדי, ותטיל וטו על כל ניסיון כזה במועצת הביטחון.[30]

 

התנגדותה של ארה"ב למהלכים הפלסטיניים והתקיעות במו"מ המתנהל בחסותה, גרמו לפלסטינים לחוש אכזבה גדולה וכעס ולערער על שליטתה הבלעדית בתהליך השלום, שלדבריהם מוצתה וכשלה. במקביל, הם מבקשים את עזרתם של גורמים משפיעים אחרים, ובראשם מדינות אירופה, על מנת לקדם תהליך מדיני חלופי שיביא להקמת מדינתם. הצהרתם של שרי החוץ של האיחוד האירופי – שיסכימו להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967 "בזמן המתאים"[31] – מהווה מקור אופטימיות עבור הפלסטינים. עם זאת, הנציגה העליונה לביטחון ומדיניות החוץ באיחוד האירופי, קת'רין אשטון, אמרה כי "אין חלופה לפתרון בדרך המו"מ, ויש להתקדם במהירות לעבר הקמת שתי מדינות המסוגלות לחיות בשלום וביטחון".[32]

 

אין לארה"ב זכות למנוע ממדינות אחרות להכיר בנו

צאא'ב עריקאת מתח ביקורת על הצהרת בית הנבחרים האמריקאי: "הקדשנו כל מאמץ בשני העשורים האחרונים למשא ומתן, אך הדרך הזאת לא הביאה לתוצאה המקווה ולהסרת הכיבוש משטחינו... העם הפלסטיני לא יפסיק לחתור להשגת חירותו בכל הערוצים ודרכי השלום האפשריים. בית הנבחרים האמריקאי, בהחלטתו האחרונה, הציב מכשול חדש בדרך לכינון שלום בין פלסטין לישראל. ההכרה במדינה הפלסטינית בגבולות 1967 היא החלטה חופשית, עצמאית וריבונית של כל מדינה ומדינה. ארה"ב יכולה להימנע מלהכיר במדינתנו, אך אין לה זכות למנוע ממדינות אחרות לממש את זכותן הריבונית."[33]

 

גם ארה"ב הכריזה על הקמתה באופן חד-צדדי

חבר הוועד המרכזי של הפת"ח, נביל שעת', עקץ את ארה"ב כאשר הזכיר שגם היא הכריזה על הקמתה באופן חד-צדדי: "הנושא של הבקשה מהאו"ם לקבל אותנו כחברה [בו] לא צריך לחכות עד חודש ספטמבר [2011]. אני סבור ששברנו את מחסום הפחד בכל הנוגע לבקשה להכיר במדינה פלסטינית. כאשר התחלנו את הפעילות הזאת וישראל החלה לטעון שזהו צעד חד-צדדי, למדנו את הנושא וגילינו שהקונגרס האמריקאי הכריז על עצמאותה של אמריקה באופן חד-צדדי, [צעד] שבריטניה לא הסכימה לו ואיש לא הסכים לו, פרט לצרפת שהייתה המדינה היחידה שהכירה באמריקה." עוד אמר כי כאשר קוסובו הכריזה על עצמאותה, ארה"ב פנתה לבית הדין הבין-לאומי בנושא, שפסק כי לכל מדינה יש זכות להכריז על עצמאותה ולכל מדינה יש זכות להכיר בעצמאות הזאת. שעת' הוסיף: "זהו אבסורד שמבין תשע המדינות הגדולות בעולם מבחינת מספר התושבים, שמונה מדינות הכירו בפלסטין פרט לארה"ב; ומבין תשע המדינות האלה, רק מדינה אחת – ארה"ב – הכירה בקוסובו..."[34]

 

דרוש איחוד כוחות ערבי מול השפעת ארה"ב

המשורר ואקדמאי הפלסטיני, לוטפי זר'לול, תקף במאמרו את שליטתה המוחלטת של ארה"ב במוסדות האו"ם, שהופכת את הפנייה אליהם לחסרת תועלת, וקרא לערבים לחזק את השפעתם בזירה הבין-לאומית: "האזרח הערבי גילה לפני זמן רב שמועצת הביטחון היא מועצת החזקים שמינו את עצמם כאפוטרופוסים על העולם וענייניו. למען האמת, מאז התמוטטות האיחוד הסובייטי, ארה"ב הפכה להיות המעצמה היחידה, ולכן היא השולטת על המערכת הבין-לאומית ורודה במועצת הביטחון של [האו"ם], ובכך היא כאילו הפכה אותה לחלק בלתי נפרד מהממשל האמריקאי... המשטרים הערביים יודעים כי הפעילות מול מועצת הביטחון במצבה הנוכחי ובמצבם הנוכחי היא בבחינת 'פנייתם של היתומים לשולחנם של הקמצנים'...

 

העולם הערבי יכול להיות אחד מהכוחות הפעילים והמשפיעים במדיניות העולמית כדי לשרת את ענייניו ומטרותיו הלאומיות. האו"ם, מועצת הביטחון והעצרת הכללית אינם זירת מאבק של חלשים. דיפלומטיה של ריצה אחר פרסום החלטות נוספות של [המועצה], יהיו אשר יהיו, היא דבר הבל וריצה מתנשפת אחר חזיון תעתועים. לעולם הערבי אין אמנם זכות וטו, אך אוצרותיו ויסודותיו האחרים הם הווטו החשוב ביותר מול פני כל אלה החומדים אותו והמזלזלים ביכולותיו..."[35]

 

דרישה לתוכנית שלום חלופית

האכזבה מארה"ב גרמה לפלסטינים, כאמור, לבקש תמיכה מצד גורמים בין-לאומיים אחרים כדי לקדם את תהליך השלום. מחמוד עבאס קרא לקהילה הבין-לאומית לנסח תוכנית שלום אחרת במקום הנוכחית שנכשלה. הוא אמר: "האינטרס של ארה"ב, של עמי האזור ושל עם ישראל הוא להציל את תהליך השלום. אנו דורשים מהקוורטט ומהמוסדות הבין-לאומיים השונים, ובראשם מועצת הביטחון, לנסח תוכנית שלום שתהלום את החלטות הלגיטימיות הבין-לאומית במקום להמשיך בתהליך שהפך, למען האמת, לניהול הסכסוך ולא לפתרונו...

 

הרוב המכריע של מדינות העולם תומכות ודורשות את סיום את הכיבוש הישראלי ואת הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית שחיה בביטחון ובשלום עם ישראל; ומה הן ההכרות הבין-לאומיות הבאות בזו אחר זו אם לא הוכחה לכך. מצער אותנו שכמה גורמים בין-לאומיים שמכריזים על תמיכתם בפתרון שתי המדינות ודורשים את סיום הכיבוש מ-1967, מותחים ביקורת ומתנגדים למדינות שהכריזו כי הן מכירות במדינתנו."[36]

 

לסרב לחסות בלעדית של ארה"ב במו"מ

באותה הרוח, קראו בעלי טורים פלסטיניים להפסיק להסתמך על החסות האמריקאית למו"מ לאחר שזו הוכחה ככושלת. בעל טור ביומון הרש"פ אל-איאם, מוהנד עבד אל-חמיד, טען במאמרו כי "שלב המו"מ, שהסתמך על התיווך והמעורבות הבלעדיים של ארה"ב, מוצה עד תום. אי אפשר עוד לשכנע איש שניתן להשיג פתרון באמצעות המאמצים האמריקאיים או מו"מ דו-צדדי ישראלי-פלסטיני, לאחר 20 שנות כישלון ו-43 שנות התנחלות זוחלת וכיבוש משתרש."[37]

 

בעל הטור באל-איאם, טלאל עוכל, כתב: "מבחינה עניינית נידרש להפסיק לגמרי להמר על תפקיד פעיל וחיובי של ארה"ב שיוביל לדחיפה ולהצלחה של תהליך השלום במזה"ת ולהפנות האשמה ברורה כלפי הממשל האמריקאי, שנטייתו המוחלטת לטובת ישראל הובילה ומובילה להכשלת כל תהליך שלום שהוא. זהו אבסורד להסכים להמשך המונופולין של ארה"ב בתיק הזה. על הפלסטינים להכריז במפורש ובפה מלא על סירובם לשליטה יחידה של ארה"ב בתיק השלום, למרות שהדבר צופן בחובו קשיים ושארה"ב יכולה להפעיל לחצים משפיעים על הרש"פ, שהקשה בהם הוא נושא המימון. שהרי ארה"ב שולטת לבדה בהעברתו לרש"פ על אף שהיא אינה הגורם שמספק את [סכום הכסף] הגדול ביותר. בעיית המימון הופכת להיות בעיה ערבית באופן מובהק ולכן על הערבים לשאת באחריות של אספקת הכסף הנדרש לרש"פ, לאש"ף ולעם הפלסטיני מבלי לחכות לאור ירוק מאמריקה. עליהם לקבץ כוחות מספיקים כדי להדוף מעליהם את הלחצים האמריקאים."[38]

 

עאדל עבד אל-רחמן קרא במאמרו ביומון אל-חיאת אל-ג'דידה "לדרוש מהצירים הבין-לאומיים בקוורטט, כלומר מדינות האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם, להעלות את מעמדן הבין-לאומי לרמה של שותף שווה לארה"ב, כדי להשפיע על מלאכת ההסדר המדיני, לכפות את אופציית פתרון שתי המדינות לשני עמים, ולרמוז על הטלת סנקציות כלכליות וביטחוניות על ממשלת הימין הציוני הקיצוני; ובנוסף, להכיר במדינה הפלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967 שבירתה מזרח ירושלים, כדי להשיב את ההסדר המדיני לדרך המלך."[39]

 

לעומת זאת הסביר חבר הוועד הפועל של אש"ף, חנא עמירה, כי הפלסטינים אינם מסרבים לחסות אמריקאית על תהליך השלום, אלא מסרבים להיכנס למו"מ תוך המשך הבנייה בהתנחלויות.[40]

 

המשימה: התרת הקשר בין ישראל לארה"ב

בעל טור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, יחיא רבאח, גינה בחריפות את תמיכתה המוחלטת של ארה"ב בישראל והציע להילחם ביחסים בין שתי המדינות: "אנו נמצאים עתה בעימות קיצוני עם היריבים האמיתיים שלנו – ישראל ואמריקה או אמריקה וישראל. איננו יודעים מי משיגה את מי ביריבות עם העם הפלסטיני! הבלבול הזה אינו חדש. כל אלה שביארו את הקשר בין אמריקה לישראל נעצרו מול הבלבול הזה – מי יותר יהודית, אמריקה או ישראל?.. כאומה [ערבית], לא ייתכן שנשלם תמיד את מחיר הקשר המפוקפק והחריג בין אמריקה לישראל. זה צריך להיות הפרויקט שלנו: עלינו להושיט את ידינו לכל מי שמתנגד לקשר הזה, אפילו יהיה זה השטן!... לכו למועצת הביטחון ותנו לאמריקה להשתמש בזכות הווטו. היא הרי נגד גבולות 1967 שאותם אישרו ההחלטות הבין-לאומיות ונגד מדינת פלסטין שעליה דיברה בעבר. היא גם נגד העם הפלסטיני ונגד כבודה של האומה והאינטרסים שלה. לכל דבר יש מחיר, ומדוע שארה"ב לא תשלם את המחיר?"[41]

 

התקווה לתמיכה באירופה

כאמור, הזירה האירופית מהווה את אחת מזירות הפעולה החשובות של הפלסטינים. שר החוץ של הרש"פ, ריאד אל-מאלכי, הסביר כי הקמפיין הפלסטיני מתמקד כעת במדינות מערב אירופה בעלות המשקל המדיני, שלא הכירו במדינה הפלסטינית. לדבריו, כמה מדינות אירופאיות הבטיחו להכיר במדינה הפלסטינית ולשכנע מדינות אחרות לעשות כן (ספרד); או להעלות את דרג הייצוג הדיפלומטי לרמה של שגרירות (אנגליה והולנד). הוא אמר שההכרות הבין-לאומיות במדינה הפלסטינית והעלאת דרג הייצוג מהווים קרקע חשובה לפנייה למועצת הביטחון בעתיד כדי לבקש הכרה במדינה הפלסטינית.[42] בהזדמנות אחרת הביע אל-מאלכי אופטימיות לגבי הכרה של מדינות האיחוד האירופי במדינה הפלסטינית בקיץ הבא כאשר אמר ש"כאשר נגיע לתאריך הזה... מדינות העולם יהיו מוכנות לנקוט את הצעד ההיסטורי הזה להכרה מלאה. אני אישית אופטימי ממה ששמעתי משרי החוץ של אירופה שאותם פגשתי בשבועות האחרונים."[43] באותו עניין טען צאא'ב עריקאת כי עשר מדינות אירופיות יעלו בקרוב את דרג הייצוג הפלסטיני בהן.[44]

 

לעומת זאת, היומון אל-קדס אל-ערבי דיווח כי עבאס מסר שהוא חש שהאירופאים נטשו את הפלסטינים ולא עמדו בציפיותיהם בנושא ההכרה במדינה הפלסטינית.[45]

 

ישראל מטילה את כל כובד משקלה נגד הכרה בינ"ל במדינה הפלסטינית

אל-איאם (רש"פ), 22.12.2010

 

בעלי טורים ברש"פ: לקדם חרם וסנקציות על ישראל

בנוסף לפנייה למוסדות האו"ם ולקהילה הבין-לאומית בנושא ההתנחלויות וההכרה במדינה הפלסטינית, ישנן קריאות בזירה הפלסטינית לפעול להטלת חרם בין-לאומי וסנקציות על ישראל. מחמוד עבאס לא התבטא בנושא, וכך גם רוב הבכירים האחרים. רוב ההתבטאויות נשמעו מפי בעלי טורים בעיתוני הרש"פ.

 

אחד מבכירי הרש"פ שעוסק בנושא בקביעות הוא בכיר הפת"ח, נביל שעת'. לדבריו, הפלסטינים מנהלים "פעילות עממית, בדרך של דרום אפריקה, להחרמת ישראל, להחרמת המסחר עימה ולהחרמת ההשקעות בה, ולהטלת סנקציות עליה בשל הפרתה את החוק."[46] חבר נציבות היחסים הבין-לאומיים של הפת"ח, חסאם זמלט, אמר: "איננו מאמינים עוד שממשלת ישראל יכולה ליצור שלום ולסיים את הכיבוש באמצעות המו"מ. הפתרון הוא שילוב של מאבק עממי בשטח עם קמפיין בין-לאומי רחב של חרם, תביעת דין וחשבון והטלת סנקציות על הכיבוש, עד שיסור."[47]

 

בעל טור ביומון הרש"פ אל-איאם, מוהנד עבד אל-חמיד, קרא לשלב את החלטות האו"ם עם הטלת חרם על ההתנחלויות וסנקציות על ישראל, כדי להשיג יעילות מרבית: "החלטה מטעם מועצת הביטחון, או העצרת הכללית [של האו"ם] במצב של וטו אמריקאי, שתראה את כל ההתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטיניים ובגולן הסורי כפעילות בלתי חוקית, תהיה בעלת ערך עליון, אם יתלווה אליה חרם על ההתנחלויות, על סחורתן ועל החברות הסוחרות עימן. בנוסף, אם מועצת הביטחון או העצרת הכללית יחליטו להכיר במדינה פלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967, יהיה זה כיסוי בין-לאומי להפעלת לחץ על מדינת הכיבוש, כולל הטלת סנקציות בצורות וברמות שונות."[48]

 

בעל הטור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, עאדל עבד אל-רחמן, כתב: "ההתערבות הבין-לאומית צריכה להתרומם לרמה של [לקיחת] אחריות, כך שתכפה על המדינה העברית לפרוע את חובות ההסדר המדיני וזאת באמצעות הטלת סנקציות כלכליות, ביטחוניות ומדיניות... באותו ההקשר, על מדינות ערב לפתח את ביצועיהן המדיניים-הדיפלומטיים, הכלכליים, המסחריים והביטחוניים כלפי הממשלה הישראלית [המבצעת] טרור ציוני מאורגן, כך שהן תנופפנה בפניה, ולו פעם אחת, במקל של סנקציות רציניות. כך [ישראל] תדע לבטח שלערבים יש מה לומר ויש להם נשק רב שבו הם משתמשים במערכה על השלום."[49]

 

 

*ל. ברקן חוקרת את הזירה הפלסטינית במכון ממרי

 


[1] www.wafa.ps, 15.12.2010; סה"י הצרפתית, 7.12.2010

[2] אל-שרק אל-אוסט, אל-חיאת (לונדון), 4.3.2010

[3] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 4.3.2010

[4] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 9.1.2011; www.kuna.net.kw, 7.1.2011; אל-קדס (ירושלים), 23.12.2010

[5] אל-איאם (רש"פ), 20.1.2011

[6] www.wafa.ps, 27.12.2010

[7] אל-חיאת (לונדון), 1.1.2011

[8] www.wafa.ps, 31.12.2010

[9] אל-איאם (רש"פ), 18.12.2010

[10] אל-איאם (רש"פ), 21.12.2010

[12] אל-איאם (רש"פ), 31.12.2010

[13] אל-איאם (רש"פ), 4.1.2011

[14] אל-איאם (רש"פ), 31.12.2010

[15] www.wafa.ps, 23.1.2011

[16] אל-חיאת (לונדון), 1.1.2011

[18] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 20.1.2011

[19] reshet.ynet.co.il, 15.12.2010

[20] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 20.12.2010

[21] הפלסטינים מתגאים ומוקירים תודה על הכרות אלו: עיריית רמאללה החליטה להעניק לרחובות בעיר את שמותיהן של שמונה המדינות שהכירו במדינה הפלסטינית; www.wafa.ps, 25.1.2011

[22] www.wafa.ps, 27.12.2010

[23] www.wafa.ps, 14.2.2011

[24] אל-איאם (רש"פ), 22.12.2010

[25] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 10.1.2011; ראוי לציין כי בעת ביקורו בברזיל – מהאחרונות שהכירו במדינה הפלסטינית – הניח עבאס את אבן הפינה של מטה השגרירות הפלסטינית החדשה; www.wafa.ps, 31.12.2010

[27] www.wafa.ps, 17.12.2010         

[28] אל-קדס (ירושלים), 28.12.2010

[29] www.wafa.ps, 22.12.2010

[30] www.ynet.co.il, 16.12.2010

[31] news.nana10.co.il, 13.12.2010

[32] www.wafa.ps, 7.1.2011

[33] www.wafa.ps, 17.12.2010

[34] אל-איאם (רש"פ), 31.12.2010

[35] www.maannews.net, 29.12.2010

[36] www.wafa.ps, 31.12.2010

[37] אל-איאם (רש"פ), 21.12.2010

[38] אל-איאם (רש"פ), 6.1.2011

[39] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 30.12.2010

[41] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 19.12.2010

[42] אל-חיאת (לונדון), 5.1.2011

[43] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 23.12.2010

[44] www.maannews.net, 19.12.2010

[45] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 5.1.2011

[46] אל-איאם (רש"פ), 8.12.2010

[47] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 28.12.2010

[48] אל-איאם (רש"פ), 21.12.2010

[49] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 8.1.2011