ביקורת פלסטינית על הצביון הצבאי של האינתיפאדה
עוץ' ח'ליל כותב ביומון "אל-קדס" על הסכנות בשינוי אפיה של האינתיפאדה למאבק צבאי:
"הצביון המזוין משתלט בהדרגה על האינתיפאדה… הפעולות המזוינות וההתנגשויות המזוינות מתרבות ומסלימות, בעוד [הפעולות בעלות] הצביון העממי של אינתיפאדה בדרכי שלום פוחתות. נוכח קולו של הנשק ההפגנות, התהלוכות וכל צורות המאבק העממי בדרכי שלום אינם יכולים להשפיע באותה מידה.
קבוצות חברתיות רחבות היקף, שיכולות לקחת חלק במאבק בדרכי שלום, מוצאות עצמן פורשות הצידה מול עוצמת הנשק, כוחו ושררתו... הן עומדות משותקות או [אף] מצפות למותן עם כל הפצצה ישראלית מן היבשה, מן האוויר או מן הים...
מטבע הדברים, הפעילות הצבאית היא פעילות של קבוצת עלית ורק קבוצות מצומצמות של צעירים בעלי הכשרה מסוימת נוטלות חלק בפעולות אלה. ואולם ההגיון [העומד מאחורי] פעולות אלו ושיטותיהן מציב את הכוחות 'הלוחמים', בהכרח, כתחליף לעם, לאחר שהן מרחיקות את הקבוצות [השונות] של העם.
אופי חדש זה של האינתיפאדה מתפתח פעם תחת הסיסמה "להפוך את האינתיפאדה לצבאית" ופעמים רבות תחת הסיסמה "מאבק מזוין" הוא נושם מריאת הדיכוי הישראלי הברברי, מן המספר העצום של הקורבנות ומן התחושה כי הדם הפלסטיני שנשפך לא יביא לבדו את ההצלה מן הכיבוש, כל עוד לא יישפך לצדו דם ישראלי, אשר רק הוא יכול לאלץ את הכיבוש להתפנות ללא כל תנאי, בדומה למאבק הלבנוני שחיזק בקרב פלסטינים רבים את האמונה כי יש לחקותו בדרך השחרור.
אמונה זו אינה מתגברת לנוכח ההבדלים בין המציאות הלבנונית למציאות הפלסטינית. למציאות הפלסטינית אין אותם תנאים אזוריים ולוגיסטיים שהיו למאבק הלבנוני, [שכן] ברור כי ישראל - בתגובתה הברברית על האינתיפאדה שהחלה בדרכי שלום - גררה חלק [מן הפלסטינים] להתמודד עמה באותה הדרך: באמצעות הנשק. תוך זמן לא רב החלו התופעות הספורדיות והצנועות של ירי מקרב מפגינים, או מתוך שכונות מגורים, להתרבות ולהתרחב, עד שקיבלו צורה של פעולות צבאיות ישירות: מוקשים, חומרי נפץ, ירי צלפים והתנגשויות מזוינות. הקריאות המתרבות והולכות מטעם ההנהגה הפלסטינית, ובראשה הנשיא ערפאת, שלא לירות, לא הצליחו למנוע זאת.
אין ספק כי ישראל... תהיה בסופו של דבר המרוויחה העיקרית מגרירת הצד הפלסטיני למלכודת הנשק, שכן [זוהי] הזירה בה כוחה ויהירותה בולטים ללא מגבלות. [השימוש] בנשק ע"י הפלסטינים העניק… תעודת ניקיון כפיים להפצצות הישראליות הברבריות הנתעבות ביותר, שהתקשורת הישראלית יכולה להסבירן כתגובה לפעולות הפלסטיניות במסגרת מדיניות 'הריסון העצמי'.
כניסתו של הצד הפלסטיני לחזית הפעילות הצבאית היא בזבוז במציאות [הנוכחית]. נכון שמשוואת הסכסוך בין הפלסטינים לבין הישראלים בתנאים של האינתיפאדה מבוססת על כך שלישראל יש היכולות והאפשרויות להשיג ניצחון צבאי, [אם בוחנים את הניצחון] מזווית הראייה של אבדות בנפש והפסדים כלכליים, חברתיים וכדומה. אולם הפלסטינים מסוגלים לגרום לישראל תבוסה מדינית באמצעות אינתיפאדה רחבת היקף בדרכי שלום... ההסתבכות הפלסטינית בפעילות צבאית תביא להפסד בהיבט הצבאי... לאחר שהיא כבר מאיימת להביא אובדן על הניצחון המדיני.
המאבק המזוין עשוי לשחרר את ישראל מן הלחצים המקומיים, האזוריים והבינלאומיים שהיא נתונה בהם, עקב כך שהיא יוצאת נגד אזרחים חסרי מגן באמצעות כדורים ומגיבה על האבן בתותח, כניסוחו של נשיא צרפת, ז'אק שיראק, בתחילת האינתיפאדה: 'ישראל מתמודדת עם רגשות האזרחים בטנקים'.
[הפעילות הצבאית של הפלסטינים] מאפשרת לישראל [לשכנע הרבה] יותר בעמדתה כי מה שמתרחש [בשטח] הוא מלחמת התשה נגדה, וכי היא רק מגינה על עצמה ושומרת על חיי אזרחיה מפני הטרור... [השימוש] בנשק מצד הפלסטינים מאפשר לישראל... [להטיל ספק בהיותם של הפלסטינים] הקורבן הממיט חרפה על התליין וחושף את זיופו ורמאותו. יתכן כי הוא [אף] ישלול מן האינתיפאדה את נשקה החשוב ביותר: את צביונה העממי. צביון זה בדרכי שלום הוא אשר ירחיב את היקפה ויבטיח לה את היכולת להמשיך להתקיים, בעוד שהפיכתה של האינתיפאדה לצבאית... מבטיח את החלשתה ועלול להביא לסופה.
על פי קנה מידה של רווח והפסד במערכה אשר ביסודה היא מערכה מדינית ולאומית, בעלת מטרות מדיניות, האם לא התערערו ההזדהות והתמיכה הבינלאומית הרחבה [לה זכתה] האינתיפאדה בראשיתה במידה רבה, כאשר נרצחו שני החיילים הישראלים ברמאללה והתעללו בגופותיהם בצורה מכוערת? האם אין משמעות לכך שהודעות הסיכום מישיבות ארגוני הקהילייה האירופית ומדיניות הים התיכון לא כללו כל גינוי לאלימות הישראלית? האין העמדה האירופאית המבולבלת והזהירה - בהשוואה למה שהיה בראשית האינתיפאדה - משקפת הצלחה כלשהי של ישראל? האם הסתבכות פלסטינית בעוד [פעולות] עם נשק אינה עלולה להביא לאבדן התמיכה האירופית?
במאזן הרווח וההפסד, ובהנחה שהאינתיפאדה פרצה באמצע הדרך לעצמאות כדחיפה מסייעת לעצמאות, אשר לא תגיע ללא משא ומתן עם הישראלים - האין חשיבות עליונה לכך שנכיר כי הפעילות הצבאית הפלסטינית דוחפת ימינה את כוחות השמאל הישראלי, עליו [צריך] להישען בכל הסדר?
הפניה אל הנשק משקפת ייאוש מן התנועה העממית, מיכולותיה ומן האפשרות שתנצח. יתכן כי היא משקפת גם הימור בלתי מציאותי של חלק [מהפלסטינים] על היכולת של האינתיפאדה למגר את הכיבוש ללא כל תנאי ולבטל את אפשרות המשא ומתן... ניכר כי הנשק הוא סוג של פתרון, שהאינתיפאדה העממית אינה מסוגלת להשיגו, והוא מבקש להחזיר את סערת הסולידריות הערבית.
השימוש בנשק מסיט את המבט מן השאלות שחייבים לשאול לגבי הסיבות לחולשת האינתיפאדה באזור הכפרי הפלסטיני בשטחי C, לגבי הסיבות להעדר השתתפות הנשים בהשוואה לאינתיפאדה הראשונה ולגבי הסיבות למיעוט ההשתתפות של מגזרים סוציאליים רבים. יתכן כי הסיבה לרפיון זה היא חוסר יכולת של ההנהגה הפוליטית של האינתיפאדה וההנהגה בשטח לפתח שיטות מאבק לא אלימות שימשכו קבוצות ומגזרים רחבים יותר בחברה להשתתף, כולל בהפגנות ציבוריות המוניות במחסומים הישראלים הממוקמים בכניסות וביציאות מן הערים וכן [הפגנות] בכניסות להתנחלויות ובכבישים [המובילים אליהן]. הפגנות ותהלוכות בהן יונפו דגלים, ייקראו קריאות ויושרו שירים, אך לא תושלך אבן. הפגנות לכל המשפחה."[1]
