אינטלקטואלים פלסטינים תוקפים את השמאל הישראלי
במספר מאמרים שהתפרסמו בעיתונים פלסטינים מאז התחדשה האלימות, מובעת אכזבה רבה מחוגי השמאל ומתנועות השלום בישראל. מעניינים במיוחד היו שני מאמרים, האחד ביומון פלסטיני והשני ביומון ערבי ישראלי, המותחים ביקורת על "שתיקת השמאל הישראלי".
האינטלקטואל ובעל הטור ביומון "אל-איאם", חסן חצ'ר: "איננו יכולים להתעלם מן התגובה הראשונית של החוגים הרחבים ובעלי ההשפעה [בזירה התרבותית הישראלית], אשר מיהרו לתמוך במעשי התוקפנות הברורים של ממשלת ישראל והצטרפו לגינוי הפלסטינים ולהאשמתם. בתגובה זו יש משום הוכחה להעדפת השוביניזם הלאומי על פני ערכים כללים... לאחרונה, הם אף העלו סיסמאות הקוראות למו"מ עם הפלסטינים ולנסיגה מ'רוב' השטחים הכבושים, כלשונם. אולם, הם נכשלו בגינוי האלימות נגד הפלסטינים, אשר הגיעה עד כדי הפצצתם במטוסים... עמדות אלה מצביעות על השקר והקלו המוסרי של אותם חוגים ולא על כוונותיהם הטובות ומטרותיהן האצילות.
אדם אינו יכול לבחור אילו ערכים ליבראליים ודמוקרטיים הוא מאמץ, בזמנים המתאימים לו, או בסוגיות הנוחות לו. ראוי להשוות [את עמדת האינטלקטואלים בישראל] לעמדת האינטלקטואלים הצרפתים ביחס למלחמת העצמאות באלג'יריה ולעמדת האינטלקטואלים האמריקנים והאירופאים ביחס למלחמת ויטנאם.
האינטלקטואלים הצרפתים והאמריקנים יצאו נגד התוקפנות והברבריות של ממשלותיהם. הם לא גינו את הקורבנות, אלא הגנו על הערכים. הם הפריכו את מערכת השקרים בהם השתמשו האינטלקטואלים של השלטון ודובריו בצרפת ובארה"ב כדי להטעות את דעת הקהל ולשבש את העובדות. לעמדה זו היה חלק ביצירת הגל הרדיקלי בצרפת בסוף שנות השישים ובהצלחת התנועה לזכויות האזרח בארה"ב. כלומר, בשני המקרים האינטלקטואלים שירתו את ארצם ואת חברותיהם כאשר מתחו ביקורת על נטיותיהן התוקפניות [של ממשלותיהם] וחשפו את התוקפנות, חוסר ההגיון ו[אף] השיגעון של אותן.
איננו נאיביים לחשוב שהאינטלקטואלים הישראלים יגיעו לעמדה דומה לעמדתם של הצרפתים והאמריקנים בזמן הקרוב. אולם, הם ימשיכו להוות מקור לזיוף, הטעיה ושקרים כל עוד הם אינם מתעלים לעמדה זו."[1]
במאמר נוסף הסביר חסן ח'צ'ר מדוע השמאל בישראל והקבוצות התומכות באופן מסורתי במו"מ עם הפלסטינים הביעו זעם כה רב כלפי האינתיפאדה:
"ראשית, אנשי תנועת העבודה נמצאים בשלטון ורובן הגדול של תנועות השמאל כלולות בצורה זו או אחרת במסגרת האידיאולוגיה של תנועת העבודה, אשר בנתה את הישוב היהודי בפלסטין, הקימה את המדינה, גירשה את הפלסטינים והשתתפה בכל המלחמות המכריעות בהיסטוריה של הסכסוך הפלסטיני והערבי-ישראלי.
שנית... השמאל הישראלי שונה מכל שמאל אחר בעולם הן בעמדתו בנושאי פנים והן במדיניות החוץ שלו... [השמאל הישראלי] אימץ אידיאולוגיה לאומית שוביניסטית שמקפידה לייפות את עצמה באמצעות סיסמאות ומסכות שמאלניות...
שלישית... פירוש המילים 'הסדר' ו'שלום' במילון של השמאל [הישראלי] הוא 'הפרדה דמוגראפית'. כלומר, הפרדה בין הישראלים לבין הפלסטינים מחשש שהמדינה תהפוך לדו לאומית והיהודים יאבדו את הרוב בה. כמו כן מביעות [מילים אלו] חשש מהמשך הכיבוש המסייע להידרדרות ערכי הדמוקרטיה הגזענית הרווחת בקרב היהודים הישראלים והן עשויות להביע גם את רצונם של מגזרים ישראליים רחבים לנרמל את היחסים בין המדינה לבין שכניה במזרח התיכון. הם מבינים כי נרמול יחסים זה קשה מבלי להגיע לפתרון עם הפלסטינים.
רביעית, הזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים אינן מובאות בחשבונו של הרוב הגדול של אנשי השמאל הישראלים. ביניהם ניתן למצוא אנשים בעלי השקפות גזעניות כלפני הפלסטינים והערבים. ולכן משמעות השלום או ההסדר לא קשורה, לדעתם, בלקיחת אחריות על מה שאירע לפלסטינים או לסבלם...
חמישית, הרוב הגדול של תומכי מחנה השלום והשמאל בישראל מתאפיין בבורות מביכה הן במה שקשור לתרבותם של הפלסטינים והערבים והן בכל הקשור לסבלם תחת הכיבוש..."
"מאז חתימת הסכם העקרונות עם אש"ף", מסכם ח'צ'ר, "חשבו אנשי השמאל הישראלים כי הבעיה הסתיימה וכי ההסדר, כלומר ההפרדה הדמוגראפית, נמצא בכיסם... רובם הגדול של תומכי השלום והשמאל בישראל חש כעס, משום שהפלסטינים קלקלו את חלומם היפה. יעבור עוד זמן רב לפני שהם יכירו באחריות ההיסטורית והמוסרית לטרגדיה של הפלסטינים ובלגיטימיות של זכויותיהם הלאומיות. יעבור עוד זמן רב עד שהם יחשבו על פתרונות העולים בקנה אחד עם רוחה של הכרה זו ועם תוכנה."[2]
מריד אל-ברע'ות'י כותב בביטאון התנועה הקומוניסטית בישראל, "אל-אתחאד": "כוחות השלום בישראל עשויים להזדהות עמנו, אך אינם יכולים להזדהות עם 'בעייתנו'. הפער בין שני הדברים עצום. זהו ההבדל בין 'רחמים' לבין 'צדק'... יתכן שהם מושפעים מריבוי ההלוויות אצלנו... או מכך שאנו קורבן הפשע ושאנו חלשים ביותר, אולם כאשר אנו נאבקים ואנו משליכים אבן, יורים או לוקחים בשבי 'שלושה חיילים' על אדמתנו – המצב משתנה ו[אפילו] הטוב שביניהם מכריז: 'אנו עם הממשלה'. האם הם תומכים בגוויותינו או שהם תומכים בבעייתנו?...
הם מבקשים להפסיק את ההפצצות כאשר הם מפסידים ולא כאשר אנו מפסידים. כאשר הם מפחדים ולא כאשר אנו מפחדים. כאשר הם בוכים ולא כאשר אנו בוכים. בשנת 1982 הפגינו 400 אלף איש מביניהם להפסיק את הפלישה ללבנון, משום שהם ספגו מאות הרוגים ופצועים... מספר דומה יצא להפגין נגד ממשלתם [גם] במהלך האינתיפאדה הפלסטינית הקודמת שבה ספגו גם כן מאות הרוגים ופצועים. עד עכשיו [במהלך האינתיפאדה הנוכחית], המוות והפציעה היו מנת חלקנו בלבד. לכן, הם אינם יוצאים מבתיהם... אם הבעיה [הפלסטינית] אינה מביאה את תומכי השלום [בישראל] לעשות משהו מועיל בימים אלה, מתי היא תעשה זאת? 'אנושיות הצער' על קורבנותינו המובעת על ידי חלק מן ה'יונים' בישראל תישאר חסרת משמעות אם לא תהפוך לעמדה פוליטית מוגדרת..."[3]
