כללי

 

מחמוד עבאס פורש את עמדותיו המדיניות:

נגד המאבק המזוין; ירושלים תחולק לשתי בירות; חלק מהפליטים ישוב לישראל

 

לאחרונה העניק יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, ראיון מקיף ליומון הרש"פ אל-איאם שבו התייחס לשאלות המדיניות העומדות על הפרק לצד נושא הפיוס עם תנועת החמאס. מאוחר יותר פרסם יומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה שיחה שקיים עבאס עם עיתונאים בירדן, שהייתה גם היא בעלת אופי מדיני ועסקה בנושאים דומים. במפגשים הללו טען עבאס כי הוא נחוש ללכת בדרך השלום ומתנגד למאבק מזוין בישראל, והציג את ראייתו בנוגע לאופי המו"מ הנדרש עם ישראל וביחס לאופיו של הסדר הקבע.

 

בנוסף, פרסם היומון אל-איאם ראיון "בנעלי בית" עם עבאס, החושף את אופיו ועוסק בחייו כיו"ר הרש"פ, בהשקפותיו בעניין קיום קשרים עם יהודים וישראלים, בביקור שערך בבית משפחתו בצפת ועוד. בראיון זה אמר עבאס שהוא מקווה שהמדינה הפלסטינית תקום עוד בתקופתו, וסיפר על הקשיים שנתקל בהם בדרך להקמתה.

להלן עיקרי עמדותיו של עבאס בנושאים המדיניים והפנים-פלסטיניים, וכן תרגום קטעים מן הראיון האישי.

1. תהליך השלום

דבק ברעיון "שתי המדינות"

בראיון לאל-איאם אמר עבאס כי הוא דבק בתהליך השלום ובפתרון "שתי המדינות" ושולל פתרון של מדינה אחת [דו-לאומית]: "איני יודע אם התקרבנו להסכם או לא. שואלים אותי אם אני אופטימי או לא והתרגלתי להשיב שאני שומר על התקווה – אך איני יודע עד מתי. לעתים אני חש לאות וייאוש, אולם אני רוצה לשמור את התקווה עבור עמי...

אני חושש שהמושג של שתי מדינות, מדינה פלסטינית עצמאית רציפה שניתן לחיות בה שקיימת בביטחון ושלום לצד מדינת ישראל, החל להישחק והעולם חדל להאמין שאנו מסוגלים להגיע לפתרון הזה. משום כך החלו לצוץ סיסמאות [בדבר מדינה דו-לאומית] שאיננו מסכימים להן ואיננו מקבלים אותן, אולם איננו יכולים לסתום את פיות האנשים שהחלו לפרסם הודעות בגדה המערבית שאומרות שתהיה מדינה אחת [דו-לאומית]. ישראל אינה מקבלת את הדבר הזה וגם אנחנו איננו מקבלים אותו."[1]

 

מחויב ליוזמת השלום הערבית

עבאס הדגיש בראיון שהעניק לאל-איאם גם את מחויבותו ליוזמת השלום הערבית ואת פעילותו למען השלום עם כל הנהגה ישראלית שהיא: "איננו רוצים להסיר [את היוזמה] מן השולחן. אנחנו משוחחים ארוכות עם אנשים רבים שהתאכזבו. לא ניתן לבטל את היוזמה הזו בהיותה הקריאה היחידה לשלום והחלופה האחרת היא מלחמה. איננו רוצים מלחמה ואיש אינו מעוניין במלחמה. אין אף מדינה שחותרת למלחמה, אני מדבר לפחות בשם מדינות ערב.

לפיכך, ישנה דרך אחת בפנינו והיא השלום, באמצעות יוזמה ברורה ומוגדרת שאין בה שום דבר סתום, לא ערפול ולא אי-בהירות. אנו מקווים שהיא תמצא אוזן כרויה אצל ההנהגה הישראלית... מטבע הדברים, בין אם אנחנו אוהבים את נתניהו ובין אם לא, הוא ראש ממשלת ישראל שנבחר על-ידי העם הישראלי. חובה עלינו לשאת ולתת עימו. איננו בוחרים את השותף שלנו כשם שהם אינם בוחרים את השותף הפלסטיני שלהם."[2]

 

בשיחתו עם עיתונאים בירדן, עבאס חזר ואמר שהפלסטינים לא יילחמו בישראל: "אין לנו יכולת להתמודד עם ישראל מבחינה צבאית, והנקודה הזאת כבר נידונה בפסגה הערבית שהתקיימה בסרת [בלוב] במרץ האחרון, כאשר אמרתי למדינות ערב: אם תרצו מלחמה ואם כולם יילחמו בישראל – אז נהיה עם [המלחמה], אבל הפלסטינים לא יילחמו לבדם משום שאין להם יכולת לעשות זאת. הגדה המערבית נהרסה לגמרי ולא נסכים שהיא תיהרס בשנית."[3]

 

פליטים

עבאס אמר, באותה השיחה בירדן, כי לא יסכים לקבל מולדת חלופית על פני פלסטין וכי יש לפצות הן את המדינות המארחות והן את הפליטים: "העם הפלסטיני לא יסכים לחלופה למולדתו. ירדן שייכת לאזרחיה, ואין לנו בעיה עם זה... הצד הפלסטיני לא יגיש שום פתרון הקשור לבעיית הפליטים בנפרד מהמדינות המארחות, שלהן יש עמדה, אינטרס ודעה בנוגע לפתרון. הן אלו שאירחו את הפליטים וחובה לשאול אותן ולפצותן על המעמסה שאותה נשאו, בנוסף לפיצויים לפליטים עצמם."

 

היומון אל-חיאת אל-ג'דידה ציין כי בפגישה זו בירדן, "היו"ר אבו מאזן סבר שאין אפשרות ששישה מיליון פליטים פלסטינים ישובו לבתיהם ואדמותיהם שמהם גורשו בתוקפנות הישראלית בשנת 1948." ע"פ העיתון, עבאס אמר: "אין מנוס משיבתם של חלק מהם, ואין מנוס מלדון במספר. בשיחות קודמות בתקופת רה"מ הישראלי אהוד אולמרט לא נקבע שיעור [הפליטים החוזרים] אלא היה דיון בנוגע לרעיון [השיבה]... בעיית הפליטים מופיעה ביוזמה הערבית לשלום שקובעת נסיגה ישראלית מהשטחים הערביים הכבושים משנת 1967 והגעה לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים לפי ההחלטה הבינ"ל 194, בתמורה לנורמליזציה." עבאס אמר שבמו"מ עם אולמרט "נידונה בעיית הפליטים בפירוט בלי [להגיע] להסכמה, אך הרעיונות היו ברורים לשני הצדדים."[4]

 

קביעת הגבולות

בהתייחסו לוועידת אנאפוליס בנובמבר 2007, אמר עבאס ליומון אל-איאם כי הוא וראש הממשלה הישראלי דאז, אהוד אולמרט, היו קרובים מאוד להסכמה בשתי סוגיות היסוד של המו"מ, שהן קביעת הגבולות והסדרי הביטחון: "ביחס לגבולות, הסכמנו שהגבולות שעליהם נדון הם האדמות הכבושות. זה היה הסכם משולש שלנו, הפלסטינים, עם הישראלים ועם שרת החוץ האמריקאית הקודמת קונדוליסה רייס. הסכמנו על כך, וכל זה רשום ומתועד בפרוטוקולים, שהאדמה הכבושה היא רצועת עזה והגדה המערבית, ובכלל זה ירושלים המזרחית, ים המלח, נהר הירדן והאגן הקדוש [העיר העתיקה בירושלים וסביבותיה]. על סמך ההגדרה המדויקת הזאת של האדמות הכבושות התחלנו, אולמרט ואנוכי, לדון והחלפנו אחוזי תיקון ומפות, והיינו אולי קרובים מאוד, כך שכל צד ידע בדיוק מה יש אצל הצד האחר."[5]

 

חילופי שטחים

בראיון לאל-איאם עבאס חשף עבאס כי אולמרט הציע לצרף את ערביי ישראל למדינה הפלסטינית, אך ההצעה נדחתה: "הם אמרו לנו: בואו תיקחו אזרחים מ[גבולות] 1948, אך אנו סירבנו לכך. כאשר אנו מדברים על חילופי שטחים אנחנו מדברים על אחוז קטן ביותר של תיקוני גבול פה ושם. אנחנו נשים על השולחן את המינימום האפשרי, ושידונו איתנו מדוע המינימום הזה אינו מקובל. לא ניתן להחליף אחוז גדול מהאדמות משום שבכך יאבדו האדמות הפלסטיניות."[6]

 

ירושלים

בפגישתו עם העיתונאים בירדן אמר עבאס כי בשיחות עם אולמרט "הוסכם שירושלים המזרחית תהיה בירת המדינה הפלסטינית ותהיה לה עירייה עצמאית, ושירושלים המערבית תהיה בירת הצד הישראלי ותהיה לה עירייה עצמאית, ושיהיה תיאום בין שתי העיריות. כך לא יהיה צורך לשוב לחלוקת [העיר] והיא תהיה פתוחה בפני כל הדתות. אך לא נוותר עליה."[7]

 

הסדרי הביטחון

עבאס מסר לאל-איאם כי בוועידת אנאפוליס הסכימו הפלסטינים לנוכחותו של כוח ביטחוני חיצוני באזור: "הוסכם שאנו כפלסטינים לא נתנגד לנוכחותו של צד שלישי על האדמה הפלסטינית למטרות מוגדרות, בראשן אימון כוח המשטרה הפלסטינית כפי שנכתב בהסכם אוסלו, דבר שירגיע את הצד הישראלי שהעניינים יתנהלו כפי שהם כעת. כוונתי לכך שמזה שלוש שנים לא היו אירועים [ביטחוניים] כלשהם נגד אף אחד באדמות הפלסטיניות, כלומר בגדה המערבית...

מי יהיה הכוח השלישי הזה? אין לנו התנגדות לכל גורם שהוא, ובזמנו הוצע [שזה יהיה] נאט"ו. אין לנו התנגדות לנאט"ו או להרכב דומה ל[כוח הבינ"ל שנמצא] בדרום לבנון. לאיזו תקופה ומה תהיה המשימה? כל אלה עניינים שניתן [להגיע להסכמה לגביהם]. הוסכם לחלוטין על עניין הביטחון, ואנו נדבר על הנושא הזה עם ירדן ומצרים כפי שהוסכם עימן, משום שהן שתי המדינות העשויות להיות מושפעות לשלילה או לחיוב מהימצאות הכוחות הללו. הנושא הביטחוני נסגר בהסכמה של ישראל, הרש"פ, ירדן, מצרים וארה"ב."[8]

 

שיחות הקרבה והמעבר למו"מ ישיר

לדברי עבאס, באותו ראיון ביומון אל-איאם, סוגיות הביטחון והגבולות עומדות בבסיס שיחות הקרבה הנוכחיות בין ישראל לרש"פ, והתקדמות בהן היא תנאי למעבר למו"מ ישיר: "שני התיקים הללו מצויים בפני השליח האמריקאי, הסנאטור ג'ורג' מיטשל, כדי שידון בהם עם ראש הממשלה הישראלי, בתקווה שהדיון בשניהם ייגמר בתקופה שהוסכם עליה, כלומר ארבעה חודשים. לאחר מכן לא נשכח את יתר סוגיות השלב הסופי שהן ירושלים, ההתנחלויות, הפליטים, המים, והוספנו לכך סעיף בנושא האסירים, כלומר שחרורם מבתי הכלא הישראליים. התיקים האחרים האלה נידונו עם ראש הממשלה הישראלי אולמרט ואיני יכול לומר שהגענו להסכם, אך אני יכול לומר ששני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, התוודעו לעמדות של הצד השני לגביהם. היות שאנו רוצים להגיע לפתרון בנוגע לשני הסעיפים הראשונים הללו, שהם הגבולות והביטחון, אזי אם נתניהו יסכים על העיקרון הזה שהוסכם עליו עם הממשלה הקודמת, שלגביו ישנן הצעות מצידנו ומצד הצד הישראלי, הרי שייתכן שנפתח במו"מ ישיר לסיכום יתר הנושאים."

 

בנוגע לחששות הישראליים מכך שנסיגה משטחי הגדה תביא לתוצאות דומות לאלו של הנסיגה מרצועת עזה, אמר: "במה שנוגע לביטחון הרי שאנחנו מוכנים לתת [לנתניהו] ערבות לתקופה של עשר או עשרים שנה, ואנחנו לא מאיימים על אף אחד. הישראלים אינם יכולים להמשיך להציג את מה שקרה בעזה כדוגמה. הם לא היו חייבים לסגת מעזה באופן חד-צדדי כפי שעשו. הפצרנו בהם שיבצעו את הנסיגה בתיאום איתנו אולם הם סירבו, וכעת אנו מדברים על הסכם בינ"ל וניתן להם את כל הערבויות."[9]

 

2. הפיוס הפלסטיני

הסרת המצור – לאחר הפיוס

בהתייחסו לזירה הפנים-פלסטינית, התייחס עבאס בראיון לאל-איאם לסכסוך עם תנועת החמאס וקרא לה לחתום על המסמך המצרי, על מנת לאפשר את יישום את הסכם המעברים והסרת את המצור מעל הרצועה: "במה שנוגע למעבר רפיח עלינו לחזור להסכם שנחתם בשנת 2005 בין הישראלים, הפלסטינים, האמריקאים והאירופאים, וכאשר נחזור יהיה עלינו להחזיר את המשמר הנשיאותי לרפיח. אולם, זה דורש לדבר על הפיוס ואיננו יכולים לשים את [אנשי המשמר] בצד המצרי אלא חובה שהם יחזרו לרצועת עזה באמצעות הפיוס ותחת [חסות] הפיוס... אנחנו מצפים ודורשים מחמאס לחתום על המסמך [המצרי] ומשם נוכל להתקדם ישירות לבחירות לנשיאות ולפרלמנט, יהיה פיוס ותחזור האחדות".[10]

 

באותו הקשר, נשאל עבאס בראיון האישי באל-איאם, מדוע אינו נוסע לרצועת עזה. הוא ענה: "למעשה זוהי שאלה שאני מפנה לעצמי מאה פעם ופעמים רבות אני חושב ללכת לשם, אולם אני אומר לעצמי שאולי עדיף שאמתין לכך שנגיע לפיוס... אני בטוח בכך שהביקור הזה יהיה אולי צעד מועיל."[11]

 

לפי אל-חיאת אל-ג'דידה, בפגישתו בירדן האשים עבאס את החמאס בכך שתכננה את ההפיכה ברצועת עזה עוד לפני שהתרחשה ביוני 2007, וכמו כן תכננה להתנקש בו פעמיים באמצעות הנחת מטענים. הוא הוסיף ואמר: "לא נגיב על ההפיכה בפעולה צבאית שכן הסכמנו על המסמך המצרי וחתמנו עליו ב-15.10.2009, למרות ההערות הרבות [שהיו לנו] עליו... פת"ח וחמאס אינן רחוקות מבחינה מדינית וביטחונית מבחינת ההסכמה על גבולות 1967 וסירוב להתנגדות הצבאית היום, אבל חמאס הולכת לקראת קבלה מסוכנת של [מדינה] בגבולות זמניים, שלהם אנו מסרבים."[12]

 

בנוסף, האשים עבאס, לפי אל-איאם, את הנהגת החמאס בחו"ל (דמשק) בהכשלת הפיוס: "ישנם כמה [גורמים] בחמאס [בעזה] שהשתנו, משום שרבים מהם שרויים בנסיבות קשות מאוד ומעוניינים לצאת מן המשבר הזה. אפשר שחלקם האחר [שחי] בחו"ל אינו חש באותם לחצים שאותם חשים האנשים בעזה, ולכן ישנם חילוקי דעות בין הצדדים... חמאס-חו"ל מתנגדת להסכם."[13]

 

לא תותר פעילות צבאית בגדה

עבאס האשים את החמאס בניסיונות לחדש את הפעילות הצבאית בגדה המערבית, ואמר כי ימנע זאת: "תנועת החמאס מנסה להעביר את פעילותה הצבאית לגדה המערבית, שם נחשפים כל שבוע תאים צבאיים ומחבואי נשק וטילים. לא תותר שום פעילות צבאית בגדה, כאשר נושאי הנשק, הביטחון והלבנת הכספים אינם מקובלים כלל אבל כל שאר הדברים נחשבים לפעילות מותרת."[14]

 

3. התנגדות למאבק המזוין

בראיון האישי שהעניק ליומון אל-איאם,[15] בעת שחזר ממסע דיפלומטי בארה"ב ובאירופה, אמר מחמוד עבאס שהוא אינו מתחרט על אופן מילוי תפקידו כיו"ר הרש"פ ועל ההחלטות שקיבל, ביניהן התנגדות נחושה לאינתיפאדה מזוינת, שדרדרה את הרש"פ והשפיעה לרעה על היכולת להקים מדינה פלסטינית: "מיום כהונתי הראשון, כל העניינים היו 'על הפנים'. הביטחון היה 'על הפנים', לא היה כסף, לא הייתה כלכלה, לא הייתה תשתית... האינתיפאדה וסיבות אחרות הביאו לתוצאה הזאת... [מאז אנו] נאבקים, נושאים ונותנים, מתרוצצים ומטפלים – [ועדיין] לא הגענו למדינה, וזה גורם לתחושת מחנק."[16]
עבאס דיבר בראיון זה גם על הצורך ליצור קשרים עם יהודי הארץ והעולם וסיפר על מקומה של הדת בחייו ועל ביקור בבית בצפת שבו התגוררה משפחתו. להלן קטעים מן הראיון.

 

"...ש: בעבר ביטאת עמדות אמיצות בישיבות סגורות. האם כשהגעת לשלטון מצאת קושי לממש עמדות אלה?

ת: ... בכל עניין יש לומר את האמת. למשל, איש לא העז לדבר נגד האינתיפאדה המזוינת, משום שדעת הקהל בפנים ובחוץ הייתה בעדה. אולם אני סברתי שהיא הייתה טעות, וחובה עליי לומר את דעתי. בנוגע לשיחות עם הישראלים, אני בעדן. אני אומר את מה שאני מאמין בו משום שאני האחראי הראשון במעלה. אם הייתי אומר משהו אחר הייתי מוביל את הארץ כולה לאבדון ואינני מוכן לכך.

 

ש: ...האם מצאת שיתוף פעולה מצד האנשים בביצוע [רעיונותיך]?

ת: האנשים החלו להיחשף לאמת אולם מעט מהם העזו לומר אותה, וזהו ההבדל. הם החלו לגלות שמה שאמרתי הוא הנכון ושהכרחי וחשוב לבצעו. הם נזקקו למי שיאמר את האמת ואני אמרתי אותה ופעלתי לפיה.

 

ש: האם מצאת שיתוף פעולה מצד הקהילה הבינ"ל ומצד הערבים?

ת: ישנו שיתוף פעולה מצד הקהילה הבינ"ל, ואפילו הציבור הפלסטיני הבין את האמת וסייע. שאלמלי כן כיצד שורה כעת ביטחון בגדה המערבית? העניינים הולכים ומשתפרים. האנשים השתכנעו שזוהי הדרך הנכונה ושהדרך ההפוכה היא שגיאה מוחלטת. האנשים הלכו לפי העמדות האלה אבל אנו שילמנו מחיר כבד..."

 

4. דיאלוג עם היהודים בישראל ובעולם

בתשובה לשאלה בנושא פעילותו הדיפלומטית מול היהודים, אמר עבאס: "...אני מנסה להיפגש עם אנשים שהנם נגדנו, ובאופן ספציפי עם התנועה היהודית העולמית... פעמים רבות נפגשתי עם יהודים, לעתים בישראל ולעתים בחו"ל, כאלה שהיו נגדנו וכעת הם בעדנו. מדוע? כיוון שכעת הם יודעים את האמת. לגבי הפגישה עם איפא"ק – הלובי היהודי האמריקאי – מי הגה את רעיון הפגישה? אף אחד בעולם לא יעץ לי לבקר את איפא"ק או להיפגש עם חבריו. כולם אמרו 'עזוב אותם, לא תצמח מהם תועלת'. למרות זאת הפגישה עימם הייתה מועילה ופורה מאוד. אולי 40% מזה היה מועיל, ובפעם הבאה היא תועיל עוד ועוד..."

 

5. היבטים אישיים

מקפיד על מצוות הדת

"ש: ...רבים אינם יודעים שאתה שוקד על התפילות.

ת: אני מתפלל את כל התפילות, צם, קיימתי פעמיים את מצוות החג' ואף עליתי לרגל למכה כמה פעמים שלא במסגרת החג'. כל שלושה חודשים אני מסיים את הקוראן כולו, ופעם אחת במהלך הרמדאן. הקוראן הוא החבר הקבוע שלי בטיסות.. אך אין לי פנאי ללכת כל יום למסגד או להתפלל את כל התפילות במסגד, העבודה מונעת זאת.."

 

"ש: מה אתה אוהב לקרוא?

ת: ספרים היסטוריים וספרי דת... [הספרים] החשובים ביותר מבחינתי הם פירוש הקוראן ותולדות חיי הנביא.

 

ש: לנטייה הדתית הזאת יש רקע ספציפי? למשל, חלק מהמנהיגים בפת"ח באו מרקע של האחים המוסלמים.

ת: לא, יש שני דברים שהשפיעו עליי מבחינה דתית. דבר ראשון, משפחתי דתית. אבי וסבי ומשפחתי באופן כללי דתיים והושפעתי מהם. למשל, סבי בנה מסגד בפלסטין, בצפת, והצריח שלו עדיין קיים היום, ואחי בנה מסגד מטעמו של אבי המנוח בדמשק, שאליה היגרה משפחתי בשנת 1948... הדבר השני הוא לימודי המשפטים שלי, שכן במשפטים יש הרבה מהשריעה, מהחוק האסלאמי ומהפסיקה... חשוב לי להכיר את דעתו של החוק [האסלאמי] בעניינים מסוימים, אבל לצערי הרב ערוצי הלוויין מתעסקים עכשיו, במקום בתוכן של האסלאם האדיר ובמסר שלו, בעניינים קטנים ושוליים שלדעתי אינם מעניינים את האנשים.

 

הביקור בבית משפחתי בצפת גרם לי צער רב

ש: אתה ביקרת בבית משפחתך בצפת, [לא כן]?

ת: נכון, הלכתי לשם פעם אחת, ביקרתי את ביתנו בצפת בהיחבא.

 

ש: מה היו תחושותיך [כשביקרת שם]?

ת: חשתי צער כבד והושפעתי בצורה עמוקה, והסתפקתי באותו ביקור. כשהתחלנו בפעילות הפלסטינית היה זה כדי שנוכל ללכת לראות את בתינו ואת ארצנו ואולם התוצאה הייתה מאכזבת מאוד משראינו שהעולם השתנה והבתים השתנו ובתים אחרים נעלמו לחלוטין. החיים השתנו והאדם מוצא את עצמו מוכה בהלם קשה... נסעתי במכונית שאיש אינו מכיר והסתרתי חלק מסימני ההיכר שלי. הסתובבתי בעיר וזכרתי במדויק [את המראה שלה], כפי שהוא נטבע בזיכרוני כשהייתי נער. אשתי הייתי איתי בביקור הזה.

 

ש: האם הופתעת ממה שראית?

ת: כמובן שהופתעתי, הם שינו את סימני ההיכר של העיר.

 

ש: האם הלכת ליפו וחיפה?

ת: כמה מהאזורים נשארו כפי שהיו. ישנם כפרים שעודם כפי שהיו, תושביהם יושבים במקומם. ישנם אזורים שנמחקו מעל פני האדמה, למרבה הצער. בנפת צפת היו שמונים כפרים מהם נותרו רק שניים. השאר נמחקו."

 

עייפתי מן הנשיאות, לא אתמודד שוב

"ש: לאורך שנים ארוכות היית האיש מספר שתיים בהנהגה הפלסטינית ואולם מזה יותר מחמש שנים אתה האיש מספר אחת. איך אתה מעריך את התקופה הזו, כיצד היא השפיעה עליך באופן אישי?

ת: ללא ספק, זהו שלב חדש לחלוטין בחיי, הנוגד את האופי שלי, במובן זה שאני ממעט להופיע באמצעי התקשורת וממעט לדבר בפומבי. נאלצתי להימצא באמצעי התקשורת ובאירועים ציבוריים, ונאלצתי לשבת בישיבות ארוכות שלא היו לי לפני כן בעבר... אני משתעמם מאוד מהפגישות האלה ולא מוצא את עצמי בישיבות ופגישות יומיות...

הדבר הנוסף הוא שהאחריות הישירה קשה מאוד, משום שאתה חייב לקחת על עצמך כל דבר ואינך יכול להתחבא מאחורי אף אחד. עליך להתמודד ולשאת באחריות על הטעויות של אחרים ולהתמודד עם כולם. זה לא היה בעבר.

העניין הלא-חדש עבורי הוא שאם אני חייב לומר את דעתי בישיבה פתוחה או סגורה אני עושה זאת. דבר לא השתנה בהקשר זה, כלומר עמדתי בכל הנושאים המדיניים והלא-מדיניים היא אותה עמדה [שהייתה לי לפני כן] אולם בצורה חדה, קשה ומתעמתת יותר בגלל האחריות...

 

ש: אומרים שמילה ששמעת מאחד מנכדיך היא הסיבה הישירה להחלטתך שלא להתמודד על קדנציה נוספת?

ת: כן, זוהי אחת הסיבות אבל לא הסיבה [העיקרית]. כאשר התחוללה סערת גולדסטון[17] החלו הילדים בבית הספר של נכדי להפנות כלפיו האשמות פוגעות מאוד... מטבע הדברים הוכח לאחר מכן שכל הדיבורים היו הכפשות... היו סיבות נוספות שגרמו לי לקבל את ההחלטה הזו. אני כבר לא מסוגל להמשיך בשלטון ואני חייב לנוח, אני בגיל שאינו מאפשר לי להמשיך [בהנהגה]..."