קריאה ערבית לערפאת לקבל את הצעות קמפ-דיויד

ראע'דה דוע'ראם, הכתבת והפרשנית הבכירה של היומון הבין-ערבי "אל-חיאת" היושבת בניו יורק (והידועה בקשריה הטובים עם יורש העצר הסעודי, עבד אללה), כותבת תחת הכותרת "יוזמת שלום מפתיעה של ערפאת עשויה למוטט את ההסלמה הישראלית":[1]

"… מדינות ערב, כמו גם הרש"פ, צריכות לבחון את האופציות שבידיהן בכנות ולהציג את האסטרטגיות של שלום או היפוכו, בין אם המדובר במלחמה פלסטינית בקנה מידה מוגבל, מלחמה בין-ערבית רחבה יותר או [מצב של] לא-שלום –לא-מלחמה, שבו תפתור ישראל את הבעיה הפלסטינית באופן חד-צדדי.

הצעד הראשון בגילוי הלב הזה יאפשר למוטט את ההסלמה והפרובוקציות של ישראל באמצעות יוזמת שלום מפתיעה. יוזמה כזו מחייבת את יאסר ערפאת לנהוג כחומייני, כאשר החליט לשתות את "כוס התרעלה" וקיבל את הפסקת האש עם עיראק. כלומר, ערפאת צריך לקבל את מה שדחה לפני ה- 28.9 במסגרת המו"מ.

השיחות הישראליות-פלסטיניות הגיעו להסכמה בנוגע לכל הפרטים מלבד נושא אל-חרם אל-שריף, אשר ישראל קוראת לו "הר הבית" ורואה אותו כמקום קדוש גם ליהודים. יותר משלושים "הצעות פשרה" הועלו [בשיחות קמפ דיויד] כדי לפתור את בעיית הריבונות על המקומות הקדושים ובעיקר אל-חרם אל-שריף, אך הסכם לא הושג. אהוד ברק משך את ההצעה לריבונות ישראלית אך התנגד לריבונות פלסטינית. יאסר ערפאת כמעט והסכים לריבונות של צד שלישי, כל עוד צד זה כולל גורמים אסלאמיים חזקים, אך הוא רצה שותפים ערבים בהסכם כזה. הנשיא הפלסטיני נסע לקהיר, עמאן, ריאד, רבאט ולבירות נוספות. הוא דרש שותפות בהסכם כזה אך נענה כי הדבר אינו אפשרי. המרב שהוצע לו היה ש[מנהיגי ערב] לא יתנגדו להצעה. הוא היסס, אך השעון הפוליטי הישראלי תקתק והתקרב לשעת חצות.

יתכן שחלף הזמן ליוזמת שלום מפתיעה המבוססת על שתיית "כוס התרעלה". כל הסימנים מראים כי הבסיס הפוליטי, ואולי גם העממי [בישראל], הגיש לברק את הסולם שיוריד אותו מההצעות בנוגע  לירושלים. הוא חצה קו אדום במונחים ישראליים, והגיע הזמן להחזירו למחנה המעצר [הישראלי]. עם זאת, יתכן שהטעם המר שהישראלים טעמו זה עתה … יעודד אותם לקבל את  העיקרון של שתיית "כוס התרעלה" ואת יוזמת השלום המפתיעה.

אם אופציה כזו אכן קיימת, אי אפשר יהיה לבזבז זמן. יהיה צורך לבסס אותה במהירות רבה ב[קרב] הפלסטינים, הערבים והעולם כולו. זוהי אופציה מסוכנת ואמיצה… בכל קנה מידה, והיא מחייבת קור-רוח והכנה לתוצאות. יתכן, שהיא אינה קיימת כלל בגלל המצב ומכיוון שהיגיון העימות השתלט על המו"מ. במקרה כזה, התסריטים של פתרונות [בדרכי] שלום הפכו לאקדמיים [בלבד], ואין טעם לחפש אלטרנטיבות לחסות האמריקאית הפרו-ישראלית… המציאות היא, שהמו"מ שיצא לדרך באוסלו התקרב מאד להסכם, עד שהפיצוץ מנע זאת.

היגיון אוסלו, שניתק את המו"מ הדו-צדדי הישראלי-פלסטיני משאר המסלולים הערביים של ועידת מדריד, מחייב את הפלסטינים להחליט מה הן האופציות העומדות ברשותם – מו"מ או אינתיפאדה – כבסיס לכל עמדה ערבית. [החלטה פלסטינית] זו היא הגורם החסר עתה… כיום הפלסטינים צריכים להחליט בעצמם, ואז יזכו  לתמיכת שאר הערבים.

בשנות התשעים בחרו הפלסטינים להיות אדוני ההחלטה העצמאית והוציאו את שאר הערבים מהתמונה. הייתה להם הזכות לכך, אבל לחזור פתאום ולבקש מהערבים שיובילו אותם זהו סטנדרד כפול ואי-צדק מעליב.

תהליך השלום שהחל במדריד 1991 הוחלף באוסלו 1993 בהחלטה הפלסטינית להיפרד מה[מסגרת] הרב-צדדית הערבית במו"מ עם ישראל. אם תהליך אוסלו ייכשל היום, לא תהיה זו אשמתם של שאר הערבים [אלא של הפלסטינים].

החוגים הפלסטיניים השונים צריכים לדעת כי חזרתו של הנושא הפלסטיני ללב הסולידריות והמחשבה הערבית אינו אומר כי הרוב הערבי [יהיה] מוכן להשתתף במלחמה למען המטרה הפלסטינית. מלחמה היא מחוץ לתחום [כיום] לא רק מבחינתם של מקבלי ההחלטות [הערבים] אלא גם בעיניו של הציבור הערבי שאינו נמצא תחת כיבוש. למרות ההזדהות הכנה והסולידריות שלו עם האינתיפאדה הציבור הערבי אינו יכול, ואולי גם אינו רוצה, לחצות את הגבול ולשלוח את ילדיו חמושים באבנים נגד החיילים הישראליים המזוינים ברובים ומסתתרים מאחורי טנקים ומטוסים…"