המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
יחסו של העולם הערבי להשפעתה הגוברת של תורכיה
19/6/2010


יחס העולם הערבי לתורכיה בעקבות המשט:

תמיכה לצד חשש מהשפעה אזורית גוברת

 

הקדמה

התפקיד המרכזי שמילאה תורכיה במשט לעזה ובהשלכותיו המדיניות עוררו בעולם הערבי גלי אהדה עצומים אליה ולראש ממשלתה, רג'ב טיפ ארדואן. ואולם בעיתונות הערבית נחלקו הדעות ביחס לעליית מעמדה באזור. חלק מהכותבים העלו על נס את תורכיה והכתירו את ארדואן כמנהיג העולם הערבי, כשהם מותחים ביקורת על רפיסות המשטרים הערביים בהתמודדות עם המצור על עזה. מנגד הופיעו, במיוחד בעיתונות המצרית, גילויי חשדנות כלפי תורכיה וכוונותיה ונטען כי היא מנצלת את העניין הפלסטיני לעשיית הון פוליטי ותו לא, תוך ניסיון לדחוק את מצרים ממעמדה הבכיר בעולם הערבי. פרשנות אחרת הציגה עמדת ביניים ולפיה הסיוע התורכי לפלסטינים מהווה משקל נגד רצוי למעורבות ולשאיפות האיראניות באזור.

 

דגל תורכיה בהפגנה בבירות

 

ברחוב וב"ציר ההתנגדות": "אללה, שמור לנו על ארדואן"

במסגרת גילויי התמיכה בתורכיה הונפו בהפגנות שנערכו בעזה, דמשק, בירות וערים אחרות דגלי תורכיה ותמונותיו של ארדואן (ראה תמונה). בהפגנה בלבנון צעקו אוהדי חזבאללה "הו אללה, הו רחמן, שמור לנו על ארדואן".[1] במסרוני צופים שפרסם  ערוץ אל-ג'זירה, בעת נאומו של ארדואן בקוניה (4.6.2010), נאמר: "ארדואן, אתה מלך הערבים", ו"בן הסולטאנים, השבת את תפארת העות'מנאים". היומון אל-קדס אל-ערבי דיווח כי תושב חאן יונס שינה את שמות שלושת בניו ל-רג'ב, טיפ וארדואן, כהערכה לפועלו של ארדוגן. האיש אף קישט את בית הקפה שבבעלותו בדגלי תורכיה, והקרין בו ברצף פרקים מהסדרה התורכית האנטישמית "צעקת אבן".[2] ההתפעלות מתורכיה והאכזבה מהערבים הביאה בעל טור ביומון קטרי להכריז: "מהיום והלאה, אני אזרח תורכי... בחרתי בארדואן התורכי כמנהיג. מהיום והלאה אני מתגרש מכל דבר ערבי, אפילו מאשתי הערביה ... [ארדואן] קיבל החלטות תקיפות שאיש מבין מנהיגי הערבים לא העז אפילו לחשוב עליהן... נכון שתורכיה לא ניתקה את קשריה עם ישראל... ולא הגיבה על הרג אזרחיה ב'משט החרות', אולם מה שהיא עשתה עד עתה טוב פי מיליון מכל עמדה ערבית בנידון."[3]

 

עורך אל-קודס אל-ערבי: ארדואן ערבי יותר מהערבים

כותבים המזוהים עם "ציר ההתנגדות" קיבלו בהתלהבות את מעורבותה של תורכיה בסכסוך הערבי-ישראלי והכתירו את ר"מ תורכיה כמנהיג הערבים. עבד אל-בארי עטואן, עורך היומון אל-קודס אל-ערבי, פרסם מאמר בו שיבח את ר"מ  תורכיה, ארדואן, אשר לדבריו "הוא יותר ערבי מהערבים" ומתח ביקורת קשה על רפיסות המנהיגים הערבים: "...כניסתה של תורכיה לזירת הסכסוך הערבי-ישראל בעוצמה ובהתלהבות החלה לתת את פירותיה בקצב [שאנו] לא רגילים אליו. מועצת הביטחון מתכנסת תוך שעות ספורות כדי לדון בטבח הישראלי. הנשיא המצרי, חוסני מובארכ, יוזם פתיחה לאלתר של מעבר רפיח. הפגנות ממלאות את כל האדמות התורכיות בדרישה לנקמה על דם השהידים. מתי התכנסה מועצת הביטחון במהירות כזו בתגובה לבקשה ערבית, כדי לדון בתוקפנות ישראלית?...

 

אדון רג'פ טייב ארדואן, רה"מ התורכי, היה ערבי יותר מהערבים עצמם כשנהג בתקיפות ובאומץ והתנגד לפשע הישראלי הזה, כשדרש לכנס ישיבה דחופה של מועה"ב ושל נאט"ו, כשהחזיר לאלתר את השגריר התורכי מתל אביב[4], כשדרש מישראל להסיר מיד את המצור מעל רצועת עזה, כשתיאר את ההתקפה על  ספינות שיירת החירות כנבזית וכטרור מדינה והזהיר את המדינה העברית מפני פקיעת הסבלנות של תורכיה. לא שמענו שפה דוגמת זו [של ארדואן] מאז מותו של המנהיג המצרי גמאל עבד אל-נאצר... "[5]

 

מפגינות בירדן מניפות את תמונות ארדואן

 

יו"ר אל-אח'באר הלבנוני: תורכיה מפצה על מחדלי המנהיגים הערבים

אבראהים אל-אמין, יו"ר מועצת המנהלים של היומון אל-אח'באר, המקורב לחזבאללה, טען שהחוגים שהתנגדו לחמאס ולחזבאללה בגלל הקשר שלהם לאיראן ולשיעה, מקבלים כעת את מנהיגותה של תורכיה וארדואן הסוני, ובכך הצטרפו לזרם ההתנגדות. לדבריו, בקרוב צפויות עוד יוזמות שיחקו את "משט החרות", כחלק  מצעידה אל עבר מלחמה כוללת שתביא לחיסולה של ישראל. אל-אמין כתב: "בשונה מהפלסטינים וחלק ניכר מהערבים התומכים בנצראללה, קבוצות גדולות ייחלו למנהיגות שתבוא מרקע שאינו קשור לאיראן או לשיעה הג'האדית החדשה... הם דחו את חמאס והאשימו את התנועה הג'יהאדית הפלסטינית בכך שהיא מכשיר בידי איראן השיעית. עתה מסתמנת תורכיה כמי שמפצה על קוצר ידם של מנהיגי המשטרים הערביים [הסוניים].

 

הנה [מופיע] ארדואן, [כדמות] שאת תמונתה ניתן לתלות בבתים, בשלטים ועל מכוניות. השתלבות המהססים ב'זרם ההתנגדות' נעשית כעת דרך השער האסלאמי. תורכיה מאששת את המימרה של ח'ומיני: 'ירושלים היא עניין אסלאמי לפני שהיא עניין ערבי'. התורכים עצמם מכירים היום בכך שהפריחה שיודעת איראן, וכמוה סוריה, היא בזכות העמדה המלוכדת של כוחות ההתנגדות. פלסטין הייתה לשם שלא ניתן להתעלם ממנו בכל דבר הנוגע לערבים ולמוסלמים, ואפילו למערביים. ישראל, שכבר איננה יכולה עוד לספור את אויביה, מוצאת עצמה בפני גל שנאה חדש, הגל של דוברי התורכית, שנוסף על [דוברי] הערבית והפרסית.

 

ישנן שאלות שלישראל אין מענה להן. הניסיון של 'משט החרות' הניע יחידים וקבוצות קטנות לחפש יוזמות דומות. הים של עזה יחזה בקיץ הקרוב פשיטות מסוג אחר. התיירות לשם תשתנה וישראל תמצא את עצמה בפני שתי ברירות: להודות בתבוסה ולחזור הביתה, או להתעמת ולמלא את הים בדם.


ישראל למדה לאחרונה להכיר משוואות חדשות הקובעות כי כל דם שהיא תשפוך יאוזן בדם של בני עמה. זהו משחק שבו הכדור מתגלגל אל עבר התלהטות גדולה, שגם אם היא מתעכבת לזמן מה, התקדמותה לעברנו  נעשית בצעדים מהירים, שישראל לא רוצה לראותם. [העיתונאית האמריקאית] הלן תומאס... אמרה לפני כמה ימים כי 'על היהודים לצאת מפלסטין וללכת הביתה'. כשנשאלה: היכן ביתם? היא ענתה: 'בפולין, בגרמניה, באמריקה'. האם אתם מעכלים את משמעות [הקביעה] שהמלחמה הבאה תשנה את פני האזור?"[6]

 

העיתונות הסורית: המשט הוכיח שסוריה צדקה בתמיכתה בהתנגדות

התגובות בסוריה למשט התמקדו בעיקר בתרומתה של סוריה לגיבוש חזית ערבית אנטי-ישראלית הכוללת בתוכה את תורכיה ואיראן, ותומכת בכוחות ההתנגדות באזור.

 

ודאח עבד רבה, עורך היומון הסורי אל-וטן, הצביע על תקידה החשוב של סוריה במאבק מול ישראל: "... עד לפני כמה ימים הוכיח העולם את סוריה על תמיכתה בהתנגדות. משלחות הגיעו לסוריה כדי 'לייעץ' לה לוותר על ההתנגדות ואנשי ההתנגדות. אחרי [המשט] העולם יודה לסוריה על תמיכתה בהתנגדות. הערבים והלא ערבים שמתחו בקביעות ביקורת על סוריה, יגלו את הסיבה להחלטת הנשיא בשאר אל-אסד להתקרב לתורכיה; לתמוך באיראן; [לחתור] לעיראק ערבית, מאוחדת, עצמאית וחופשייה מכיבוש ולהתקרבותנו למדינות שתומכות בהשבת הזכויות ובאכיפת הצדק הבינלאומי. העולם יגלה מדוע סוריה חותרת לסדר אזורי חדש המבוסס על התנגדות לתוכניות זרות בהן תומכת ישראל, החל מכפיית מפה חדשה של המזה"ת, עבור ב'פתרונות פשרה' להשבת זכויותינו וכלה בהצעות כניעה מפתות שהמערב מנסה לכפות על סוריה אשר נאבקה בהן. מדיניות סוריה הייתה, עודנה ותמשיך להיות מבוססת על דרך ההתנגדות ושלילת הכניעה. זו הדרך שכפתה עצמה על המשט שפעיליו חירפו נפשם בהתנגדות למי שפרץ לאוניותיהם וחטף אותן..."[7]  

 

עבד אל-חלים סעוד, בעל טור ביומון הממסדי אל-ת'ורה, כתב כי "אמירתו של ארדואן לפיה תורכיה היא יד ימינם של הערבים[8], נכונה ואין מחלוקת לגביה. אין ספק שהוא התכוון גם לכך שהיד האחרת היא איראן, בהצביעו על ברית ערבית-תורכית-איראנית. במקביל לכך, ישראל – בתוקפנות ובכיבוש שהיא מייצגת, ובטרור ובפשעים שהיא מבצעת נגד האנושות - תישאר הגורם הזר או הגידול הממאיר אשר אין מנוס מלהיפטר ממנו, בין אם בעקירתו הסופית מן השורש ובין אם בהגבלת הסכנה והנזקים הנשקפים ממנו."[9]

 

עמדה ברוח דומה הביע גם טלאל סלמאן, בעל טור ביומון הלבנוני הפרו-סורי אל-ספיר, שהסביר שאיראן ותורכיה משלימות זו את זו ומהוות, יחד עם סוריה, משולש כוחות השומר על האזור: "דמשק לא צריכה לפרסם הודעות תמיכה בעמדה התורכית [במשט]. היא רואה עצמה חלק ממנה ולא רק [מי שניצבת] לידה. היה לה תפקיד בשינוי עמדתה של תורכיה [ביחס לפלסטינים]. תורכיה לא מבטלת את איראן ואת תפקידה באזור, הן משלימות זו את זו ולסוריה תפקיד חשוב במגרש זה. הציר המשולש [איראן-תורכיה-סוריה] איננו נגד האחרים, אלא גורם הפועל למען ביטחון האזור."[10]

 

ילד לבנוני במדי צבא תורכיה. ברקע: דגל חזבאללה

 

יומון קטרי: קטר ותורכיה – חוד החנית של הרחוב הערבי

היומון הקטרי אל-ראיה טען כי בעקבות התפקיד המרכזי של תורכיה במשט לעזה ובעקבות התחייבות קטר לממן את ההוצאות של העמדת ישראל לדין בגין השתלטותה עליו, מהוות שתי המדינות הללו את חוד החנית במאבק בישראל: "בעמדותיה הברורות חשפה תורכיה את ערוותם של הערבים. קטר, בכך שהתחייבה לשאת בהוצאות התביעה נגד ישראל, הוכיחה לעולם שהיא תמיד הראשונה לתמוך בזכות הערבית. בכך היא המצפון החש את הדופק של הרחוב הערבי והאסלאמי, העומד על הבאת ישראל לדין ועל שבירת המצור העושק על רצועת עזה. אין להתפלא על כך שהרחוב הערבי והאסלאמי, שקטר ותורכיה הפכו לחוד החנית שלו, דורש דין וחשבון בינלאומי מישראל ואת הסרת המצור מהפלסטינים...

על הערבים לדעת שפנייה למועצת הביטחון לא תועיל כשמדובר בישראל, משום שהיא תמצא שם מי שיתמוך בה. מה שדרוש הוא שהמנהיגים הערבים יממשו לאלתר את ההחלטה לשבור את המצור על עזה. רק בכך הם יתעלו לרמה של עמיהם. עליהם לדעת שתורכיה, בעמדותיה התקיפות כלפי ישראל, הציבה את כל המנהיגים הערבים בפני אתגר ומבחן קשה, ושקטר, בתמיכתה המוחלטת בפלסטינים ובעמדה התורכית, הציבה סימני דרך לעמדות הערביות, שצריכות להיענות לאתגר ולרצות את שאיפות הרחוב הערבי והאסלאמי..."[11]

 

מבוכה בעיתוני מצרים

א. עורכי יומונים מצריים: ארדואן רק מדבר; תורכיה סוחרת בעניין הפלסטיני

העיתונות המצרית הממסדית נקלעה למבוכה בעקבות אירועי המשט. מחד גיסא, מצרים חוששת מכך שמהלכיה של תורכיה בעזה יסכנו את מעמדה ויציבותה של מצרים. עמדה זו מצאה ביטויה במאמרים בעיתונות המצרית שטענו כי תורכיה רק מדברת אודות  המצור על עזה אך אינה עושה דבר וכי הזדהותו של ארדואן עם החמאס נובעת מהשתייכותו [של ארדואן] לאחים המוסלמים, ולא מדאגתו לעניין הפלסטיני. מאידך, מצרים מעוניינת לשמור על קשרים טובים עם תורכיה ולא להיראות כמי שאינה דואגת לעניין הפלסטיני, עמדה שבאה לידי ביטוי במאמרים שהצביעו על התועלת שתצמח למצרים משתה"פ בין המדינות.

 

עורך היומון המצרי הממסדי אל-גומהוריה וחבר מועצת השורא, מחמד עלי אבראהים, בלט בעמדתו המסתייגת מתורכיה, וניסה להכפישה תוך הצבעה על תלותה בארה"ב: "ארדואן הגיבור התורכי שרוממנו, הראה שהוא טוב -  כמו רבים מבני בריתו בדוחה, בדמשק, בבירות ועוד - רק בדיבורים. אין לו יכולת לעשות דבר אחר, כי בכך הוא ירגיז את ארה"ב. פרשת 'משט החירות' הוכיחה כי התפקיד התורכי [בבעיה הפלסטינית] אינו אלא חלומות כוזבים ודיבורים בטלים, בשעה שהתפקיד המצרי הוא קבוע ואיתן. תורכיה טובה אולי להצגה פוליטית כפי שקרה בדאבוס, לאחר נטישתו של ארדואן את הוועידה [בעקבות עימות עם הנשיא פרס], אך בניגוד לקהיר היא איננה מסוגלת לעמוד מול ארה"ב. קהיר ידעה לדחות עשרות החלטות ובקשות אמריקאיות. מצרים אינה תלויה בבעלי ברית, היא בעלת החלטה עצמאית וריבונית, ואיננה נכנעת לאיש..."[12]

 

עורך היומון המצרי רוז אל-יוסף, עבדאללה כמאל, טען כי תורכיה משתמשת בבעיה הפלסטינית מטעמים אנוכיים: "תורכיה עושה מידה מסוימת של הצגה במטרה להשיג רווחים פוליטיים על חשבון הצדדים העיקריים בתיק [הפלסטיני], וזאת  מבלי להתחשב [בשאלה] מה ירוויחו הפלסטינים מכך. הקרב הימי שישראל הפכה אותו לטבח, הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שתורכיה אינה פועלת למען האינטרס הפלסטיני, אלא  משתמשת בו כקלף להשגת מטרותיה. החשובה שבהן הוא רצונה לתווך בין המערב לבין המזרח, כצעד  [שעשוי לקרב את] הצטרפותה לאיחוד האירופי.

 

כעת תורכיה ניצבת כמשותקת – היא לא הגנה על נתיניה, היא לא השיבה לישראל [כגמולה], היא לא נקמה את [דמם] של הקורבנות, היא לא העבירה את הסיוע [ההומניטארי לעזה], היא לא הטילה על ישראל מצור דיפלומטי והיא לא הצליחה לזכות בנקודות נוספות בקמפיין התעמולתי הרחב לתפקידה המחודש... 

מפלגת הצדק והפיתוח שבאמצעותה שולט ארדואן בממשלת תורכיה היא בטבעה קבוצה של אנשי האחים המוסלמים. זו מפלגה בעלת יומרה ורצון להצטייר כנוסחה חדשנית של האסלאם הפוליטי... [ואולם] המציאות והתמורות אילצו אותה ...לחשוף את טבעה כקבוצה השייכת לארגון הבינ"ל של האחים המוסלמים."[13]

 

ב. עורך שבועון מצרי: תורכיה איננה יריבתנו

עמדה שונה השמיע יו"ר מועצת המנהלים של בית ההוצאה לאור אל-הילאל והעורך לשעבר של השבועון המצרי הממסדי אל-מצוור, עבד אל-קאדר שהיב, שקרא למצרים לתאם עמדות עם תורכיה: "... טעות היא להתייחס לתורכיה כאל יריב, בשעה שהיא זקוקה לתמיכתנו בה בעקבות הפשע הישראלי נגד הספינה מרמרה במשט החירות... דיאלוג עם תורכיה וניסיון להגיע עימה להבנה ולתיאום עמדות הם הדרך הטובה ביותר להתמודד עימה. דרך זו היא שתגרום לתורכים להתייחס אלינו בצורה אוהדת ולהתקרב לעניינינו באופן שישרת אותנו ויתמוך בעמדותינו."[14]

 

מחמד עת'מאן, בעל טור ביומון אל-אהראם, כתב ברוח דומה: "הקשרים המצריים-תורכיים איתנים ויש להגן עליהם מפני התקפה קלת דעת ופוגעת מצד כמה [גורמים]... לתורכיה ולאיראן יכול היה להיות תפקיד חשוב באזור אילו בחרו בצד של ישראל הנתמכת בידי ארה"ב. אולם, שתי המדינות בחרו לתמוך בעם הפלסטיני ולהיכנס לעימות עם ישראל – גם אם מילולי בלבד – ובחירה זו מערימה עליהן קשיים... אין זה הוגן שנפגע במי שנוטים לטובת הזכות הערבית, בעוד אנו מלינים על פגיעה [בנו מצד] הקהילה הבינלאומית".[15]

 

יומונים סעודים: "כבדהו וחשדהו" כלפי תורכיה

א. עורך אל-וטן: תורכיה משקל נגד לאיראן

הדילמה הסעודית ביחס למעמדה של תורכיה באזור השתקפה בבירור בעיתונות הסעודית אשר מחד גיסא שיבחה את תורכיה וראתה במהלכיה תחרות עם איראן, ומאידך חששה כי מהלכים אלו מחלישים את מדינות ערב. היומון הסעודי אל-וטן המליץ לערבים להמשיך ולפתח את הקשרים עם תורכיה, בין השאר כדי לבדל אותה מאיראן : "אין [בעולם הערבי] התנגדות רבה לרצונות התורכיים, לנוכח העובדה שתורכיה, בניגוד לאיראן, היא מדינה שקולה בפרט במה שנוגע למדיניות החוץ שלה. התפקיד התורכי באזור נותר מקובל ומבורך... תורכיה חותרת לתפקיד אזורי רב השפעה. במסגרת מאמץ זה היא שמה עצמה במחנה של המדינות הגדולות באזור, כמו סעודיה, איראן ומצרים. הגורל של תורכיה ופלסטין, עליו דיבר ארדואן הציב את תורכיה בסירתם של הערבים. על הערבים, וסעודיה בפרט, לפעול מול תורכיה בצורה דחופה ועמוקה יותר, באופן שיבטיח חלוקת תפקידים עימה ... בטרם יתרחב החוג המדיני של תורכיה ויתפשט באזור. תורכיה היום היא רציונאלית, וחתירה להעמקת הקשר עם בעלי ההיגיון היא הדבר הטוב ביותר."[16]

 

ב. בעל טור: ארדואן – עות'מאני חדש שחולם לשלוט על מדינות ערב

הכותב הסעודי עבדאללה נאצר אל-עותיבי תקף את ר"מ תורכיה ארדואן וטען כי הוא "עות'מאני חדש" שאיננו שונה מן העות'מאני הישן, אשר עשק את הערבים והתפשט בארצותיהם. לדבריו, ה"חיצים" ששיגר ארדואן לעבר ישראל  הם מילוליים בלבד, לא מעבר לכך, בשעה שהחיצים ששיגרו העות'מאנים הראשונים - אבותיו של ארדואן - אל הערבים, היו רעילים. אל-עותיבי הסביר שארדואן מנסה להפוך לסמל ומאמץ גינוני יהירות: "מאז חזרתו בשנה שעברה כמנצח מפורום דאבוס [שם תקף את הנשיא שמעון פרס] וקבלת הפנים של אלפי בני העם התורכי בשדה התעופה, וההתפעלות ממנו בחוגים הערביים, הוא הולך בדרכם של המנהיגים במלחמות העולם הראשונה והשנייה והמנהיגים הערבים בשנות השישים והשבעים - דרך רברבנית שלא משיגה דבר... באמצע המאה שעברה, [גם] גרמניה ואיטליה היו תחת שלטון של מנהיגים דברנים - אדולף היטלר ובניטו מוסוליני -  ועמי איטליה וגרמניה סבלו מהפרת [זכויותיהם], מכפייה נפשית, ומהשפלה [שנעשו] באמתלות רבות ובראשן הביטחון הלאומי...

 

ארדואן רוצה להחיות את המגמה העת'מאנית, שכדי להתחזק ולהזדקף היא חייבת להשתלט על מוחם של הערבים ... ארדואן האומר 'לא ניתן להפריד את ירושלים מאיסטנבול, אין להפריד את ח'אן יונס, רמאללה, הגליל ובית לחם מאנקרה' מתכוון לכך באופן מעשי. בעיניו בירת תורכיה היא המרכז האמיתי לכל ארצות המזרח התיכון (למעט ישראל שהוא עוד קשור בה כלכלית, צבאית ודיפלומטית עד עתה). החלום התורכי הקדום לשלוט על המדינות הערביות קם לתחייה כעת, [והתורכים] אינם בוחלים בסחר בבעיות הגורליות של הערבים, שלגביהן הקול התורכי נדם במהלך שישים השנה האחרונות...

הקו של חמאס מתחבר לקו של מפלגתו [של ארדואן]... היכן היה ארדואן כשישראל טבחה בפלסטינים ותנועת פת"ח הייתה בחזית המאבק הפלסטיני?"[17].

 

עורך אל-שרק אל-אוסט: "גם הכורדים הם בשר מבשרנו"

עורך היומון אל-שרק אל-אוסט, טארק אל-חומיד, קרא תגר על ההתייחסות הזהירה בסעודיה למדינות התורכית. אל חומיד התייחס בסרקזם להצהרת שר החוץ התורכי, אחמד דאודאוגלו, בפורום התורכי-ערבי שהתכנס באיסטנבול, כי לתורכיה תפקיד  בכל המתרחש במרחב שבין מאוריטניה, מיצרי הורמוז ואיסטנבול. אדרבה, טען חומיד, אם תורכיה מעורבת בכל הנעשה באזורנו, יש לערבים רשימת בקשות לטיפול דחוף מ"הסולטאן החוזר", ובהן: פיתרון העניין הפלסטיני והסכסוך הערבי-ישראלי; שכנוע איראן להסיר את ידיה ממדינות האזור; הפצת החילוניות באזור, לנוכח כישלון האמריקאים בהפצת הדמוקרטיה ועוד. לדבריו, "הלוואי שתורכיה תלמד את חמאס מהי דמוקרטיה, ומהם חילופי שלטון סדירים, ושתפתור את הבעיות בלבנון." חומיד הביע תקווה שתורכיה ואיראן יחדלו מלתקוף את הכורדים באדמות עיראק, בהזכירו ש"שגם הכורדים הם בשר מבשרנו כמו אנשי עזה ...אם תורכיה תגשים חצי מן הבקשות הללו, נכריז עליה כסולטאנית למשך 500 שנים נוספות. השאלה היא מה עשתה עבורנו תורכיה בחמש מאות השנים שחלפו?".[18]

 

מאמר באל-חיאת: תורכיה מעבירה הובלת העניין הפלסטיני לידיים סוניות

כמה כותבים בכירים הציגו עמדת ביניים שמכירה בכך שאמנם תורכיה הפקיעה מידי הערבים את הבכורה באזור, אך בד בבד רואה במעורבות התורכית במזרח התיכון משקל נגד להשפעה האיראנית בו. במאמרה ביומון אל-חיאת ציינה הפרשנית הבכירה ראר'דה דורר'אם כי תורכיה הסונית נטלה בחזרה את המושכות של העניין הפלסטיני מידי איראן השיעית:

 

"Iran is worried by Turkey's burgeoning role [in the region], particularly in light of the fact that the Freedom Flotilla, which exposed Israel's ruthlessness, sailed to Gaza… under Turkey's political sponsorship, and not as just another humanitarian [mission]. This means that Turkey has decided to usurp the Palestinian cause, which has been appropriated by the Iranian Shi'ites, and return it to Sunni control. [In fact, the Turkish sponsorship of the flotilla] means that Turkish Prime Minister Recep Tayyip Erdogan is taking two [parallel] courses in his dealings with Iran. One is the course of the nuclear dossier, [where Erdogan is attempting] to incorporate Turkey into the superpowers' negotiations on the Iranian issue. The second course is [the attempt] to snatch the Palestinian banner from the Shi'ite powers, represented primarily by Iran but also by Hizbullah."[19]

 

סמנכ"ל אל-ערביה: הערבים הופכים לכוח שולי באזור

דאוד אל-שריאן, סמנכ"ל ערוץ אל-ערביה, טען כי המשט הצליח לשבור את המצור על עזה ובכך נחשף קוצר ידם של המשטרים הערבים לפעול למען בני עמם. לדבריו, "השאלה שעולה לאחר שמזכ"ל הליגה הערבית נכנס עתה לעזה דרך מעבר רפיח, היא מדוע מוסא לא עשה את הצעד הזה בשנה שעברה, או בזו שלפניה? מה עומד מאחורי הכפיפות הערבית להחלטות בינלאומיות, שהן מוטות ובלתי צודקותו? מדוע תורכיה, איראן, ארגנטינה ומדינות אחרות מתמרדות נגד החלטות מוטות, דנות בהן ונושאות ונותנות עליהן, בעוד הערבים נכנעים ומתחרים על ריצוי מדינות המערב? מה פירושן של השפלות והדלות הללו?

 

אין ספק שהביקור של עמר מוסא בעזה, אחרי ש'משט החרות' הבקיע את המצור עליה באמצעות פעילים חסרי מגן, הוא סימן לכך שהמשטר הערבי הפך לכוח שולי בסכסוך באזור ...'משט החרות' חשף את קוצר היד של המשטר הערבי, ואת אי יכולתו לפעול וליזום, שלא לדבר על קבלת החלטות אמיצות. המצור על עזה הוא חזרה כואבת למצור שהוטל על עיראק. זהו עונש [המוטל] על עם בגין טעויות מדיניות שאין לו קשר אליהן. עם זאת, הערבים שמרו על שתיקה בכל הנוגע להרעבת תושבי עזה".[20]

 

ביקורת קשה נגד תורכיה בעיתונים כוויתים

א. לתורכיה אין זכות למתוח ביקורת על ישראל

בעיתונים כוויתים הופיעו מאמרים התוקפים את שאיפות ההגמוניה של תורכיה ואת תפקידו של ארדואן. נביל אל-פדל, בעל טור ביומון הכוויתי אל-וטן, הטיל על תורכיה את האחריות "'משט המוות" ושלל את זכותה למתוח ביקורת על ישראל, נוכח יחסה אל הכורדים בהווה ואל הערבים והארמנים בעבר. להלן עיקרי המאמר:

 

"תורכיה מייצגת עבורנו את ההיסטוריה הנתעבת ממנה סבלו העולם הערבי והמוסלמי במשך מאות שנים של אימפריאליזם, דיכוי וכפייה. גם הערבים הלא מוסלמים סבלו מחרפת העבדות והרצח [שביצעה תורכיה] על רקע גזעי. הרצח הברברי של הארמנים על ידה לא ישכח. למדינה עם היסטוריה כזו אין זכות למתוח ביקורת על ההיסטוריה של מדינות אימפריאליסטיות אחרות... תורכיה כובשת עד היום חלק גדול מכורדיסטאן ואינה מהססת לפלוש לשטחים הכורדים שבשליטת האימפריאליזם העיראקי, הסורי או האיראני. היא הורגת את האזרחים הכורדים באלימות שאין כדוגמתה, תוך התגרות מזלזלת בריבונותן של המדינות האחרות הטוענות לבעלות על השטחים הכורדים...

 

 אנו יכולים להתעלם היום מהעבר של האימפריאליזם התורכי המתועב ומהשעבוד של העמים הערבים והלא ערבים ע"י 'השער העליון' [כינוי לסולטאן העת'מאני]; אנו יכולים להעמיד פנים כאילו תורכיה לא כבשה אדמה ערבית וכורדית ואנו יכולים להעלים עין מכך שתורכיה מנצלת ופוגעת בעם הכורדי שבגבולותיה ובמדינות השכנות בצורה נתעבת יותר מישראל. אנו יכולים להתעלם מכל אלה, אבל איננו יכולים לקבל את הטמטום המתייחס לתורכיה כאל הכוכב הזוהר בשמי המזה"ת. אנו לא מקבלים את הטיפשות והשפלות של חלק מאיתנו שמכנים את ראש ממשלת תורכיה 'הוד מעלתו ראש הממשלה ארדואן'. לארדגואן אין מעלה ולא תהיה לו. גורלו יהיה כגורלו של כל איש דתי העוסק בפוליטיקה. זו בושה שיש מי שמניפים את דגלי תורכיה בקבלת הפנים לאלה השבים ממשט המוות לעזה."[21]     

 

ב. תורכיה פועלת להקמת אמירות אסלאמית בעזה

צלאח בדר אל-דין, בעל טור ביומון הכוויתי אל-סיאסה, כתב שמפלגת השלטון בתורכיה וארדואן בראשה מנסים, כחברים באחים המוסלמים, לסייע לחמאס לבסס את שלטונו בעזה ולהפקיע את העניין הפלסטיני מאש"ף: " ... הממשלה התורכית [היא] הגורם הפעיל הבסיסי בתכנית 'משט החרות', באמצעות 'אגודת הרווחה' [IHH], המקורבת למפלגת הצדק והפיתוח, ובאמצעות הארגון הבינלאומי של תנועות האחים המוסלמים... מזה זמן מנצלת המפלגה האסלאמית השלטת באנקרה את המיקום הגיאופוליטי של תורכיה הגובל במזרח ובמערב, ואת קשייו של ממשל הנשיא אובמה באפגניסטן ועיראק במטרה לברוח מבעיותיה הפנימיות, ובראשן הסוגיה הכורדית... ארגוני האסלאם הפוליטי באזור, שלוחות האחים המוסלמים ובפרט מפלגת השלטון התורכית פועלים בכל הדרכים כדי לקבע את הפילוג הפנים-פלסטיני ועל-מנת להקים אמירות אסלאמית בעזה, כדי שזו תהא האזור הראשון בעולם המנוהל בידי אחת הקבוצות של האחים המוסלמים, בנפרד ותוך התעלמות מאש"ף... [הם חותרים] לשנות מן היסוד את האופי של העניין הפלסטיני [כעניין של] שחרור לאומי ולהופכו לנושא דתי-אסלאמי אל מול היהדות".[22]

 

 

[1] אל-אח'באר (לבנון), 8.6.2010.

[2] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 3.6.2010.

[3] אל-ערב (קטר), 3.6.2010.

[4] למעשה, תורכיה לא החזירה את שגרירה מישראל.

[5] אל-קודס אל-ערבי (לונדון), 2.6.2010.

[6] אל-אח'באר (לבנון), 8.6.2010.

[7] אל-וטן (סוריה), 3.6.2010.

[8] סעוד מתייחס לנאומו של ארדואן בפתיחת הפורום הכלכלי התורכי-ערבי באיסטנבול. אל-חיאת (לונדון), 11.6.2010.

[9] אל-ת'ורה (סוריה), 14.6.2010

[10] אל-ספיר (לבנון), 7.6.2010.

[11] אל-ראיה (קטר), 5.6.2010.

[12] אל-גומהוריה (מצרים), 3.6.2010.

[13] רוז אל-יוסף (מצרים), 3.6.2010.

[14] רוז אל-יוסף (מצרים), 10.6.10.

[15] אל-אהראם (מצרים), 14.6.2010.

[16] אל-וטן (סעודיה), 6.6.2010.

[17] אל-חיאת (סעודיה), 9.6.2010.

[18] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 13.6.2010.

[19] אל-חיאת (לונדון), 4.6.2010.

[20] אל-חיאת (לונדון), 14.6.2010.

[21] אל-וטן (כווית), 3.6.2010

[22] אל-סיאסה (כווית), 5.6.2010.