כללי

 

ביצוע "הבה נגילה" בכווית הצית ויכוח על יחסי ישראל-ערב

 

ב-27 וב-28 בפברואר 2010 הופיעה במועדון של אגודת בוגרי האוניברסיטה של כווית להקה כוויתית המבצעת שירי ומחולות עמים ובראשה הזמרת אימא שאה. לצד שירים בערבית, אנגלית, ספרדית ויפנית, ביצעה הלהקה גם את השיר העברי "הבה נגילה" ושירים בצרפתית של הזמר היהודי הצרפתי אנריקו מסיאס. הביצועים זכו לתשואות בהופעה הראשונה, ואולם בהופעה השנייה נמהלו התשואות בוויכוחים בתוך הקהל ובינו לבין הלהקה, כולל תביעות להסיר מן הרפרטואר את "הבה נגילה" וכן את שיריו של אנריקו מסיאס.

 

הזמרת הכוויתית סירבה להיענות לתביעות אלה ובראיון לרשת אל-ערביה, ב-6 באפריל 2010 אמרה שהלהקה, המבצעת  שירי ומחולות עמים, חותרת ליצירת קשר בין אנשים בעולם ולהסרת המחיצות, אותן יוצרים אנשי דת קיצוניים המתנגדים לחירויות, לליברליזם ולדמוקרטיה. היא הסבירה שבמילות "הבה נגילה" אין כל פגיעה בערבים וכי ביצוע שיר בשפה זרה אין פירושו ריגול למען מדינה אחרת וקראה שלא לכרוך אידיאולוגיות פוליטיות או קיצוניות דתית בענייני אמנות. לדבריה, על כווית, כמדינה אזרחית, ליישם את חוקיה בתחום חופש האמונה והביטוי, ועל הערבים לחדול מלנהוג ביחס גזעני כלפי האחר[1] .

 

הוויכוח גלש אל דפי העיתונות הכוויתית והיומון הכוויתי אל-ראי פרסם סדרת מאמרים ומאמרי תגובה של שני כותבים: המטיף האסלאמיסטי, ד"ר מחמד אל-עוצ'י, שהתנגד לשירת "הבה נגילה" וטען כי היא מבטאת נורמליזציה עם האויב; והליברל ג'עפר רג'ב, בעל טור באל-ראי, שתמך בביצוע השיר וטען כי יחסם של הערבים לישראל בהשוואה למדינות אחרות, נגוע בצביעות. הוויכוח התרחב אל מערכת היחסים בין ישראל לשכנותיה על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואל שאלת הנורמליזציה עם ישראל.

להלן יוצגו עיקרי טיעוניהם:

 

איפה ואיפה ביחס לכיבוש

אחד הטיעונים המרכזיים של אל-עוצ'י היה נושא כיבוש פלסטין על ידי ישראל, וכך הוא כותב: "... אני נגד האידיאולוגיה הציונית ונגד התוצרים שלה ... הציונות ... היא שכבשה את פלסטין".[2]

 

בתגובה טען רג'ב: "... מה ההבדל בין כיבוש פלסטין על ידי ישראל לבין כיבוש איי מורו על ידי הפיליפינים, כיבוש צ'צ'ניה על ידי הרוסים או קשמיר על ידי ההודים?. האם כולם אינם כיבוש של מדינה [מוסלמית] או קבוצה אתנית [מוסלמית] שלמה על ידי מדינה [לא מוסלמית]? מדוע רק הכיבוש הישראלי נקרא 'נטע זר' ו'בן כלב', שפלות וחוסר מוסריות, ואילו הרוסים אינם כמוהם שפלים וגזעניים? [מדוע] אנחנו מסרבים ללמוד את שפתם [של הישראלים] וליצור עמם קשרים ...".[3]

 

אזרחות ישראלית מול פלסטינית

רג'ב הוסיף כי הפלסטינים עצמם מעדיפים אזרחות ישראלית על פני פלסטינית:  "נכון, ישראל כבשה את פלסטין. עם זאת לאחר הקמת המדינה, או מעין המדינה הפלסטינית, לא שמענו על ערבי בישראל שקרע את תעודת הזהות הישראלית שלו כדי להצטרף לפלסטין. יתירה מכך, שמענו על פלסטינים שנהגו בערמה כדי לקבל אזרחות ישראלית ..."[4]

 

אל-עוצ'י תהה בתגובה "מי הפלסטינים שמצאו באזרחות הישראלית מה שלא מצאו באזרחות הפלסטינית".[5]

 

תשובתו של רג'ב: "... סקרים בלתי רשמיים ציינו כי 15 אלף בני מדינה ערבית אחת בלבד [מצרים] נישאו לישראליות, ערביות ויהודיות, כדי לקבל אזרחות ישראלית ... לא שמעתי על ישראלי שהתחתן עם ערביה רק בגלל שחמד אזרחות ערבית ...".[6]

 

הפער בין היחס לישראל לבין היחס לאויבים אחרים

הוויכוח על ביצוע "הבה נגילה" התרחב גם לנושא השהידים, כאשר אל-עוצ'י תהה  "כיצד [אפשר] לחלל את רשימת השהידים הארוכה...";[7] "והאם מאות אלפי שהידים פלסטינים וערבים, ביניהם כוויתים, ופי כמה מהם פצועים, אסירים, קורבנות הטבח ... ויותר ממיליון וחצי אנשים הנצורים בעזה, אינם זכאים שנשיר למענם במקום לשיר ['הבה נגילה'] במילים ציוניות ...".[8]

 

רג'ב הצביע בתגובה על הפער בין היחס של הערבים למקרה הפלסטיני לבין יחסם למקרים אחרים בהם מוסלמים היו קורבנות, הן של מוסלמים בני דתם והן של עמים אחרים "... הצרפתים הרגו באלג'יריה בלבד מליון וחצי מוסלמים, ולמרות זאת אנו מדברים צרפתית ולומדים צרפתית בבתי הספר מבלי שמישהו יתנגד לכך בטענה שזוהי נורמליזציה עם האויב... האם האנגלים והאמריקאים אינם נלחמים [במוסלמים]? והאם אינם נחשבים לכובשי אפגניסטן? האם רוסיה הסטאליניסטית לא טבחה בתורכמאנים וכיום בצ'צ'נים ובאחרים? האם בספרד לא הוקמו בתי המשפט של האינקוויזיציה נגד המוסלמים? האם אלפי מוסלמים אינם נהרגים בהודו בשל מעשי טבח אתניים?";[9]  "מה ההבדל בין אם ההורג הוא ערבי, מוסלמי, הודי או יהודי? האם הפשע אינו דומה? אלא אם כן נאמר כי רצח של ערבי על ידי יהודי הוא פשע, ואילו רצח אפריקאים [מוסלמים בדארפור] וכורדים [מוסלמים בעיראק] על ידינו [הערבים המוסלמים] הוא הגנה על המקומות הקדושים".[10]

 

המקומות הקדושים ליהדות לנצרות ולאסלאם

שאלת המקומות הקדושים בפלסטין עמדה גם היא במרכז הוויכוח בין השניים. אל-עוצ'י טען כי ישראל הורסת ומטמאת את המקומות הקדושים לאסלאם וכי ליהדות אין בכלל מקומות קדושים בפלסטין. לדבריו, "[הציונות] היא זו שטימאה וממשיכה לטמא את המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בפלסטין...".[11]; "האם אין בליבם של חברי הלהקה, של מעריציה ושל המגנים על שיריה מן הלהט, הרחמים או קצת מן האנושיות כלפי ייהוד מערת המכפלה, קבר רחל ומסגד אל-אקצא".[12]; "הישות הזו שאתם מגנים עליה הרסה מאז שנת 1948 יותר ממאתיים מסגדים בפלסטין וחלק ממסגדים אלה ביפו הפך לאולמות ריקוד, קזינו, קניונים וגני משחקים". [13]

 

בתגובתו הצביע רג'ב על הפער בין יחסם של המוסלמים לפגיעה במקומות קדושים ע"י ישראל לבין פגיעה הנעשית ע"י מדינות מוסלמיות תיאוקרטית, כמו סעודיה, הנוהגות להרוס קברי קדושים: "...המילה מקומות קדושים הפכה אצל המוסלמים לוויכוח על תפיסה הלכתית, בין אלה המקדשים אותם לבין אלה הכופרים בקדושתם.  פלסטין מלאה בקברי צדיקים ונביאים. ישראל שומרת עליהם, ולו הרסה אותם, היא היתה נחשבת למי שמחללת את הקברים. מנגד, לו מבני קבר אלה היו במדינה אסלאמית [כמו סעודיה] היא היתה הורסת אותם עד היסוד, בטענה ששמירה עליהם נוגדת את הדת ונחשבת לעבודה זרה".[14]

 

כאמור, אל-עוצ'י שלל קיומם של מקומות קדושים ליהדות בפלסטין: "... ליהודים אין אפילו אבן אחת או גרגר אחד של חול בפלסטין. כל הארכיאולוגים נכשלו במציאת [קשר בין היהודים לאתרים בפלסטין]. האם אתם יכולים להציג אתר יהודי אחד בפלסטין בהסתמך על מקורות היסטוריים מהימנים?"[15]

 

לעומתו כתב רג'ב: "כן, ליהודים יש מקומות קדושים בירושלים, כפי שיש לנוצרים ולמוסלמים. חובה להבהיר את שידוע: המקומות הקדושים של היהודים ושל הנוצרים קדמו לשל המוסלמים במאות ובאלפי שנים ... ".[16]

 

השימוש בעברית והנורמאליזציה

הוויכוח בין השניים על יחסם לסכסוך הישראלי-פלסטיני נגע גם בשאלת הנורמליזציה עם ישראל. אל עוצ'י כתב: "ההבדל בין השימוש בידיעת השפה העברית כדי לחשוף את התוקפנות של הכובש לבין השימוש בה לזמרה, הוא שהמקרה הראשון  אינו נחשב לנורמליזציה בעוד השני נכנס לעומק הנורמליזציה".[17] 

 

תגובת רג'ב:  "נניח שאני שר שיר בעברית ... האם פירוש הדבר שהפכתי לציוני תבוסתני [המקדם] נורמליזציה? [הזמר המצרי] עבד אל-חלים [חאפט'] ביקר בכווית ... ושר [את השיר] 'יא הלי' בלחן של היהודי הכוויתי צאלח, ובכן האם הוא ציוני? והאם כל מי ששומע את השיר 'יא נבעת אל-ריחאן' [הו שורש הריחן] נקרא תבוסתן מפני שזהו לחן יהודי עברי? ..."[18]

 

ערכי האומה הערבית מול ערכי החופש והדמוקרטיה

ויכוח אחר בין השנים עסק בקשר בין ערכי האומה הערבית לבין ערכי החופש והדמוקרטיה. לדברי אל-עוצ'י, "המילה 'החופש' הפכה לפופולארית ומכשירה כל דבר גם אם הוא מנוגד להגיון ולאינטרס";[19]  "מה אנו מצפים מבני נוער שאיבדו את הזיכרון [הלאומי] שלנו ... איננו מטיפים לנחשלות ...אלה הן האמיתות הלאומיות וההיסטוריות שלנו ..."[20] .

 

מנגד, סבור רג'ב, כי במורשת הערבית ישנם ערכים רבים אחרים מהם יכולים הערבים לשאוב בטחון ולנצח במאבק התרבויות, ובתנאי שידעו לעשות זאת נכון. וכך הוא כותב: "האם אין זה מוזר שאיננו יכולים לשאוב בטחון עצמי [ואפילו] הנמוך ביותר מכל ההיסטוריה, העושר התרבותי, המורשתי והדתי שלנו, עד כדי חשש מהשפה העברית וחשש מהשפעת היהודים עלינו? ... האם פירוש הדבר שהחיסרון הוא בנו או בשפה ובתרבות שלנו? אם החיסרון הוא במורשת, בשפה ובהיסטוריה שלנו אזי אין לנו צורך בהם ... אולם אם החיסרון הוא בנו, וברור שכך  הדבר... אזי בריחה מהתמודדות ... אינה הדרך האידיאלית למלחמה ולמאבק תרבותי ...  המאבק התרבותי אינו בן ימים או חודשים, הוא נמשך עשרות ומאות שנים והניצחון הסופי בו [מובטח] לנבון יותר. עד כה לא נראה שאנו נבונים יותר בהתייחסותנו לענייננו ובפרט לעניין הפלסטיני"[21].