התקפות פלסטיניות נגד ארה"ב
העיתון "אל-קדס אל-ערבי"[1] דיווח כי בפגישה שנערכה בתחילת ספטמבר בין יו"ר הרש"פ, ערפאת, לבין שרת החוץ האמריקאית, מדלן אולברייט, בניו יורק, שררה אווירה קשה מאד. מקורות מסרו כי הפגישה הפכה לטעונה מאד כאשר אולברייט השתמשה במינוח "הר הבית" (Temple Mount) כדי לתאר את "אל-חרם אל-קדסי", הוא המתחם הכולל את המקומות הקדושים למוסלמים: מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע. "הר הבית" הוא למעשה המינוח היהודי לתיאור המקום, הנחשב לקדוש גם עבור היהודים.
ערפאת קטע את דבריה של אולברייט, אמר בכעס שהר הבית הוא סיפורי מעשיות יהודיות וטען בפניה: "לך אין מושג בדתות. אני הוא שיודע אל האיסלאם, הנצרות והיהדות. מה הדת שלך, את?". לאחר מכן המשיך: "תשאלי את עדת נטורי קרתא על המקדש, כביכול ["מזעום"], של שלמה. הם יגידו לך שהמקדש הזה לא קיים. תשאלי גם את ועדת שו הבריטית: הדו"ח שלה קבע שהכותל המערבי הוא כתל אל-בראק של אל-אקצה. כאשר את נפגשת אתי, זה לא Temple Mount אלא אל-אקצה, וזה לא צחוק".
כאשר התעקשה אולברייט להמשיך במינוח המקורי, קטע ערפאת את פגישתם ועזב בכעס. הנשיא קלינטון נאלץ להתערב כדי להרגיע את הרוחות, ולו באופן זמני, בין השניים. מאוחר יותר האשים ערפאת את צוות השלום האמריקאי בהנהגת אולברייט ב"הגשת הצעות ישראליות עטופות בדגל ארה"ב", תוך שהוא רומז להצעות שהגישו הצדדים, הישראלי והפלסטיני, בעניין ירושלים והמקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים בעיר.
ב"ניו יורק טיימס" מה- 12.9.00 נמסר כי בפגישה בין קלינטון לערפאת, בה השתתפה גם אולברייט, קם ערפאת והרעיף על שרת החוץ נשיקות בכדי ליישר את ההדורים.
למרות המחווה מרבים הפלסטינים להעלות טענות בקשר לתפקודם של האמריקאים בתהליך השלום. ארה"ב נחשבת לבת בריתה המובהקת של ישראל באזור, ועמדתה נתפסת כנוטה באופן אוטומטי לטובת ישראל, ומכאן שהיא אינה אובייקטיבית או עניינית. את עיקר האש מושכים פקידי הבית הלבן ממוצא יהודי, ובראשם שרת החוץ, אולברייט, או השגריר בישראל, מרטין אינדיק, שנתפשים כמי שדואגים למלא את האינטרסים של ישראל ושל היהודים.
עורך ביטאון הרשות, "אל-איאם", אכרם הניה, תוקף את ההשפעה האמריקאית ואת ההתגייסות האמריקאית לעזרת ישראל:
"אילו הביטו השליחים הבינלאומיים הזורמים לאזורנו מבעד לחלונות המטוס, היו חשים כי 'זהו איננו המזה"ת שאנו מכירים'. הרחובות הערביים, מהאוקיאנוס עד למפרץ, מלאים בהפגנות זעם. האינתיפאדה אפשרה לנו להציג הפגנות חסרות תקדים בעומאן, סעודיה, אבו ט'בי, סומליה ואפילו בכווית. מראות אלה מוכיחים כי עשרות שנים של שינויים דרסטיים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ורעיוניים לא הצליחו לפגוע בזהותו וברגשותיו של האזרח הערבי, וכי הבעיה הפלסטינית הצליחה לפרוץ במהירות שיא דרך הכרתו ורגשותיו של דור שלם שגדל בעידן האמריקאי, על ערכיו, תרבותו, משטרו והמזון המהיר שלו.
השליחים והמשקיפים (בעיקר האמריקאים)… יכולים להסיק כי מה שנחשב לעידן אמריקאי, שבו מיוצרים הכרתם ודרכי חשיבתם של תושבי האזור ועתידו נקבע ע"פ הקריטריונים הישראליים, הוא למעשה בניין מט לנפול. המראה של עם חסר הגנה העומד מול צבא ישראלי החמוש בנשק אמריקאי – כמו בתמונת חיסולו של הילד מחמד אלדרה – יכול לזעזע את יסודותיו של עידן זה.
מכיוון שאיננו בטוחים כי בממשל האמריקאי ישנם הרבה אנשים חכמים (שלא לומר אובייקטיביים), איננו יכולים להמר על יכולתם להגיע למסקנות הנדרשות, בעיקר בתקופה של מערכת בחירות. האחראים האמריקאים לא נענו לדרישת הפלסטינים למנוע את ביקורו של שרון באלחרם אלקדסי [מתחם הר הבית]. לאחר שפרצה האינתיפאדה, הייתה דאגתם העיקרית להציל את ממשלת ישראל מהסתבכותה החדשה… מדלן אולברייט, אשר הישגה היחיד הוא העלאת דרג היחסים הדיפלומטיים בין מאוריטניה לישראל, ניסתה לנקות את ישראל מהאחריות לתוקפנות נגד העם הפלסטיני. היא ניסתה להשוות בין התליין לקורבן, ניסתה להעביר הסכם שיאפשר לצבא הכיבוש להשתמש באש חיה וניסתה להטיל על הצד הפלסטיני את האחריות להפסקת המו"מ. אחראים אמריקאים רבים התנדבו לשמש כדוברים הרשמיים של ממשלת ברק, כאילו הם מגישים בקשות העסקה למוסדות פרו-ישראליים בארה"ב שיבטיחו את עתידם המקצועי לאחר שיאבדו את משרותיהם בינואר 2001.
עד כה לא הבינה וושינגטון כי אהוד ברק הצליח בזמן שיא ובהצטיינות להסב למדיניות האמריקאית במזה"ת את הנזקים הגדולים ביותר מזה עשרות שנים… [ארה"ב אינה מנסה] לרסן את התלהבותו המרעילה את האוויר כאשר הוא משחרר אינסטינקטים גזעניים, קנאה וקיצוניות, כמו שאנו רואים בתקיפות המתנחלים ובהתקפות על התושבים הערבים בתוך ישראל עצמה אשר מאיימות לגרור את האזור לתהום. במקום זאת מגינה וושינגטון על מדיניותו, מצדיקה אותה ומשקיעה מאמצים בלתי פוסקים להציל את ממשלתו ואת מדיניותו. עמדה זו מציגה את וושינגטון כשותף ישיר לתוקפנות הישראלית נגד העם הפלסטיני. מוטב לארה"ב, לנו, לעולם ואף לישראל כי וושינגטון תתבונן סביבה היטב ותבין את משמעות ההתלקחות העממית הגדולה במולדת הערבית. [מוטב] שתחשוב, ולו פעם אחת, לשם שינוי, על האינטרסים האמריקאיים, ושפעם אחת תחשוב ותדבר באנגלית ולא בעברית".[2]
גם בעל הטור, ג'האד אל-ח'אזן, תוקף את אולברייט:
"אם עתיד השלום במזה"ת מותנה ביכולתה של מדלן אולברייט, הרי שהאזור, העומד על סף תהום, צפוי לצעוד צעד גדול קדימה: אולברייט היא השרה הגרועה ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב, ולמרות זאת ראש מדינה [ערפאת] וראש ממשלה [ברק] נסעו לפגוש אותה בפריז, כאילו היא תצליח עם הפלסטינים ועם הישראלים היכן שנכשלו האחרים באפריקה, מזרח אירופה ודרום אסיה. אהוד ברק, לכל הפחות, ימצא את עצמו בין בני משפחתו. ראיתי אותה [את אולברייט] עם 12 מעוזריה, שלפחות 9-10 מהם היו יהודים…
בעוד שהדעות שהעליתי עד כה היו שלי, הנה כמה ידיעות שהופיעו בעיתונות האמריקאית והישראלית:
1. המורל בקרב פקידי משרד החוץ האמריקאי בשפל, חלקם ממש במורל ירוד.
2. הדיפלומטים בחו"ל חושדים כי הצעדים הביטחוניים גורמים לאווירה מורעלת במשרד.
3. צעדי הביטחון עצרו את קידומם של יותר מ- 200 פקידים בינוניים ובכירים. נראה כי הגברת אולברייט מנהלת "ג'יהאד" (כך התבטא ה"ניו יורק טיימס") כדי לְרַצות את חברי הקונגרס.
4. אולברייט ניסתה למנות את עוזר שרת החוץ לענייני ביטחון, דיויד קרפנטר, למנכ"ל המשרד והרגיזה בכך את ראשי המשרד, מכיוון שמעולם לא מילא פקיד ביטחוני את המשרה הרמה הזו.
5. המשרד עיכב את ההליכים נגד אינדיק בעשרה ימים אחרי שועדות החוץ והפיקוח על הביטחון דרשו לחקור אותו באשמת עבירות ביטחוניות.
6. אינדיק אינו מואשם בריגול (עדיין), אך הוא מואשם בהעברת מידע רגיש למחשבו האישי והעברת חומר סודי מהמשרד לביתו מאז כיהן כעוזר שרת החוץ ב- 1997.
7. ההאשמות נגד אינדיק דומות להאשמות נגד ג'ון דויטש, ראש הCIA לשעבר, שהיה היהודי הראשון בתפקיד והראשון שנחקר מסיבות ביטחוניות.
8. פרשת אינדיק מעוררת שאלות ביטחוניות שונות, לגבי נציגי ארה"ב במדינות בהן יש נאמנות אתנית ודתית מסוימת, לגבי לאומיות ואזרחות כפולה, ולגבי האינטרסים "האמיתיים" של האמריקאים. אינדיק, שהתקדם במהירות במשרד החוץ למרות האינטרסים הפרטיים הידועים שלו, הוא דוגמה טובה לכך (לדברי ה"שיקגו טריביון").
בכנות, גברת אולברייט היא זקנה ילדותית הקרובה לסוף פעילותה הממשלתית. המנהיגים הערבים ראו אותה בחצאיות הקצרות המתאימות לאישה בגילה ו[אנו] ראינו ממנה עוינות כלפי הערבים והתנשאות שמגיעה עד לכדי גזענות. היא מוקפת באחראים יהודיים אמריקאיים שנכנסו לממשל כדי לשרת את ישראל.
… הנשיא קלינטון מנהל מערכה ציבורית, אך הקמפיינים של אשתו הילרי בניו יורק ושל סגנו אל גור בבחירות לנשיאות כובלים את ידיו במידה מרובה. כוונותיו של קלינטון לבטח טובות יותר מאלו של אולברייט ועוזריה, אלא שקלינטון בחר את אולברייט לשרת החוץ, והיא בחרה חלק מעוזריה. אלו אינם רוצים בשלום אמיתי בין הערבים לבין ישראל אלא שואפים לשלום שיבטיח לישראל הגמוניה כלכלית על מדינות ערב".[3]
בהזדמנות אחרת תקף אל-ח'אזן את אולברייט על השקפתה הבלתי אובייקטיבית, לדעתו:
"שרת החוץ, הגברת מדלן אולברייט, אמרה לטלוויזיה: "הבעיה היא… הפלסטינים. הם העמידו את הישראלים, בכמה דרכים, תחת מצור. אנו מודאגים מההסלמה בשימוש בכוח וכן ממנטליות המצור של כל זורקי האבנים".
חבר הקונגרס, בנג'מין גילמן, הוא ציוני, איש ליכוד בנשמתו, ועומד בראש ועדת קשרי החוץ בקונגרס. על האירועים האחרונים אמר: "ישנן הוכחות ברורות כי הרשות הפלסטינית של יאסר ערפאת הצדיקה וליבתה את האלימות".
הגברת אולברייט, שבקרוב תעזוב את משרד החוץ, אינה נתונה לכל לחצים פוליטיים, והיא רואה בפלסטינים אחראים למצור ממנו סובלים הישראלים. כל אחד אחר היה רואה, כי הישראלים הם אלו שצרים על הפלסטינים בים, ביבשה ובאוויר: הם סגרו אזורים שלמים, את הים ואת נמה"ת עזה. גילמן הוא יותר ישראלי בעמדותיו מאשר אמריקאי, ולכן הוא מצא הוכחות ברורות נגד הרשות הלאומית, אך לא ראה כי ישראל משתמשת בנשק נגד אבנים והורגת ילדים מול מצלמות הטלוויזיה".[4]
גם הנשיא קלינטון סופג ביקורת קשה, בעיקר בימיו האחרונים בבית הלבן. הפרסום הרשמי של תנועת ה"פתח", "ראינא" (עמדתנו), מאשים אותו כי אינו משתמש בסמכויותיו:
"הנשיא קלינטון יודע כי בימיו האחרונים בשלטון הוא הפך לברווז צולע. הוא אינו מסוגל להפעיל כל לחץ על ברק ועל ממשלתו התשושה, שלא לדבר על עמדת הלובי הציוני השולט כמעט לחלוטין בממשל קלינטון, מאולברייט, דרך כל הציונים בבית הלבן, ועד לדניס רוס.
גם במהלך שיחות קמפ דיויד לא הצליח [קלינטון] כלל להשפיע על עמדתו האיתנה של ערפאת, הדבק בהחלטות האו"ם העוסקות בזכויות האיתנות והבלתי ניתנות לערעור של העם הפלסטיני".[5]
דיאלא חסן תוקף ב"אל-מנאר" את אשתו של ביל קלינטון, הילרי:
חייה האישיים של הגברת הילרי קלינטון מבישים ומעוררים גועל וסלידה המכסים אותה בבוץ עד לאוזניה… היא התייצבה מול עמנו בכמה מקרים. ההצהרה האחרונה שפלטה הגברת חסרת בושה הזו תיארה את המאבק של עמנו ואת האינתיפאדה שלו כאלימות וביקשה מאתנו כי נפסיק. הנ"ל התעצבה על מותם של כמה תוקפים ציונים והזילה דמעות בגינם, בעוד שעשרת אלפים חללים ופצועים לא נגעו ברגשותיה הציוניים של הגברת הילרי.
גברת נטולת כבוד זו גילתה כי הדרך הקצרה ביותר לקונגרס היא לקלל את ההנהגה והעם הפלסטינים ולהשפיל את עצמה בפני הציונים כדי לזכות בכספם ובקולותיהם. המסכנה הזו הרהיבה עוז והשתמשה בדם עמנו כקלף אלקטורלי… לא אכפת לה ליפול מושפלת לרגלי הציונים.
הילרי קלינטון הציבה את עצמה כמגינה על הברבריות הציונית. היא תקפה את הקורבן והגנה על הפושע… כדי לספק את היהודים ולקרוא להם לתמוך בה בבחירות היא קראה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. האם זכותנו ודמנו הם קלף אלקטורלי בידיה?[6]
בעל הטור, פואד אבו-ח'גלה, תוקף את הקונגרס האמריקאי לאחר קיבל החלטה אנטי-פלסטינית:
אין גבול לחוצפה האמריקאית, ואין גבול לאימפריאליזם השטני נגד העמים המייחלים לחירות בשיא עידן הניוון הקיומי ותחת המטרייה האמריקאית, החסות האמריקאית וההנהגה האמריקאית של העולם המנוון והמשטרים המצייתים [לו] בשפלות, במזרח תיכון הטובע בבוגדנות מכפות רגליו ועד ראשי מנהיגיו.
הקונגרס היהודי אמריקאי הטיל עלינו את האחריות לאלימות באזור, ודרש מהממשל האמריקאי להפסיק את הסיוע [המוגש] לנו אם לא נשמור על ביטחונה של ישראל. החלטת הקונגרס הייתה רטובה מדמעות על כמה ישראלים אשר נפחו את נשמתם השונאת כשהם אוחזים בנשק, בעוד שעיני הקונגרס הנכבד לא מצמצו אחרי מותם של כמאתיים חללים פלסטינים מכדורי הצלפים והמסתערבים ופגזי הטנקים והמסוקים, שבעיני הקונגרס יוצרים ביטחון ורגיעה בבתי הספר ובתי החולים.
אך ההחלטה הצפויה מציוני אמריקה במועצה הציונית הקרויה קונגרס לא הפתיעה איש. לא הופתענו מכיוון שלא ציפינו למשהו אחר מאמריקה הכובשת; המשטרים הערבים לא הופתעו… מכיוון שחלק ממנהיגי ערב סבורים כי השמש זורחת מאחורי הנשיא האמריקאי, ישמור עליו אללה, כתמיכה במשטר הערבי ובועידת הפסגה הרגילה, המיוחדת והסופר-מיוחדת. הבושה אינה יכולה לבוא רק מצד אחד. המדיניות האמריקאית רואה את האזור כבית בושת גדול שבו רבים מתנדבים להגיש שירותים הכרחיים ממקומם בהנהגת המשטר הערבי המכובד.
איש אינו תוקף את אמריקה, איש אינו מטיל עליה אמברגו של נפט, איש אינו קורא לשגריר האמריקאי כדי לנזוף בו, ולו באופן אישי, על עמדתה המבישה של ארצו. איש אינו משתחרר מן ההליכה המבישה אחרי אמריקה, אע"פ שהיא הודתה כי אינה יכולה להגן על המשטרים הערביים…[7]
באותו עניין, קרא שר המשפטים, פריח אבו מדין, למדינות הערביות והאסלאמיות להכין רשימה שחורה של חברי קונגרס אשר מצביעים באופן קבוע לטובת ישראל וכן לצרף אותם לרשימות של פושעי מלחמה. הוא הוסיף כי יש למנוע מחברי קונגרס אלה, ובעיקר [מחברי] הלובי הציוני, מלהיכנס למדינות הערביות והאסלאמיות.[8]
