כללי

 

מאבקי הניקאב במצרים – מלחמה על אופי החברה המצרית

 

לאחרונה התחוללה סערה במצרים עקב החלטה של המועצה העליונה של מוסד אל-אזהר, בראשות השיח' מוחמד סיד טנטאוי, לאסור עטית ניקאב [רעלה המכסה את הגוף ופנים, פרט לעיניים] בכיתות הלימוד לבנות של מכוני אל-אזהר השונים – מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטאות – וכן במעונות הסטודנטיות. ההחלטה שזכתה לגיבוי המשטר ולעידודו, ספגה ביקורת חריפה מקרב חוגי האסלאם הבלתי-ממסדי במצרים. ביקורת נשמעה גם מצד ארגוני זכויות אדם במצרים, שטענו כי ההחלטה מהווה פגיעה של המדינה בחירויות הפרט.  

 

סערת הרגשות שעוררה ההחלטה והסיקור התקשורתי הנרחב לו זכתה, יכולים ללמד על עצמת המאבק המתנהל על אופייה ועתידה של החברה המצרית בין המשטר והאסלאם הממסדי לבין האסלאם הקיצוני והבלתי-ממסדי, מבית מדרשם של הסלפים והאחים המוסלמים. הניקאב הפך לסמלו של מאבק זה.[1]

 

הקדמה

ב- 4 באוקטובר 2009, במהלך סיור שקיים שיח' אל-אזהר, מחמד סיד טנטאוי, באחד מבתי הספר לבנות של אל-אזהר, הוא נתקל בתלמידה כבת-14, כשהיא עוטה ניקאב והורה לה להסירו לאלתר. הוא הסביר כי  "הניקאב הוא רק מנהג ואין לו כל קשר לאסלאם", והביע פליאה על עטית הניקאב בסביבה נשית לחלוטין, תוך שהוא מכריז על כוונתו לפרסם פסק האוסר עטית ניקאב במוסדות לבנות של אל-אזהר.[2]

 

ההחלטה הרשמית לא איחרה לבוא. המועצה העליונה של אל-אזהר, בראשות השיח' טנטאוי, פרסמה החלטות והנחיות להסדרת נהלי עטית הניקאב תוך הטלת איסור על תלמידות ומורות לעטות ניקאב בכיתות הלימוד ובמעונות המוקצים לבנות בלבד. בגילוי הדעת מטעם המועצה נכתב כי אין איסור על  עטית הניקאב בבית, ברחוב או בעבודה, אלא רק על  השימוש בו ללא צורך. השיח' טנטאוי הסביר כי אישה העוטה ניקאב עושה זאת מחשש שגבר יראה את פניה, אולם אין הגיון לעשות זאת במקום בו יש נשים בלבד. הוא הדגיש כי הוא מסתמך על דעת רוב חכמי הדת, הטוענים כי פניה של האישה אינם ערווה, ועל פסק דין של בית המשפט העליון לענייני חוקה משנת 1996.[3]

 

נראה שבעקבות החלטת אל-אזהר, החל נשיא אוניברסיטת קהיר, ד"ר חסאם כאמל, למנוע כניסה של סטודנטיות עוטות ניקאב אל מעונות הסטודנטיות של האוניברסיטה.[4]  כעבור זמן קצר ההחלטה יושמה באוניברסיטאות נוספות: סטודנטיות עוטות ניקאב לא הורשו להיכנס אל הקמפוסים ומנהלי מעונות הסטודנטים הונחו שלא לאפשר כניסתן למעונות ואף למנוע מהן להתפלל בציבור אלא רק בחדריהן.[5]  

 

הממסד נרתם למאבק בניקאב

מתחילת הפרשה ניתן היה לראות כי הממסד המצרי נרתם למאבק בתופעת הניקאב. שתי דוגמאות מובהקות לכך הן עמידתו של שר ההשכלה הגבוהה, האני הלאל, מאחורי החלטת ראשי האוניברסיטאות בעניין איסור עטית הניקאב[6], והוראתו של שר ההקדשים, מחמוד חמדי זקזוק, כי דרשני המסגדים, אנשי משרד ההקדשים, יימנעו מלהזכיר בדרשות יום השישי את נושא הניקאב.[7] בפעם אחרת, אמר השר זקזוק כי כל מה שאירע בעקבות התקרית של שיח' אל-אזהר אינו יותר מאשר "פיצוץ תקשורתי" שנועד לשבש את תדמית האסלאם. לדבריו, המשימה של אל-אזהר ושל משרד ההקדשים היא להביא את הדת הנכונה למודעות הציבור.[8]   

 

יצוין כי התנגדות המשטר המצרי לתופעת הניקאב אינה תולדה של האירועים האחרונים. לפני יותר משנה, פרסם משרד ההקדשים ספר בשם "הניקאב – מנהג ולא חובה דתית", המקבץ את דעותיהם של מתנגדי הניקאב, ביניהם: שר ההקדשים זקזוק, שיח' אל-אזהר טנטאוי, המופתי הראשי של מצרים, הד"ר עלי גומעה ורבים אחרים. 150 אלף עותקים של הספר הופצו במצרים וכעת עמל משרד ההקדשים על המהדורה השנייה.  

 

זמן קצר לאחר פרוץ הפרשה, דיווח היומון אל-מצריון על הנחיות תקיפות מצד בכירים בוועדה [לקביעת] מדיניות במפלגת השלטון - המפל"ד, בראשות גמאל מובארכ, להתמקד בבעיית התפשטות הניקאב במצרים ולהיאבק בה באמצעות לחץ ציבורי וממלכתי, כולל קמפיינים תקשורתיים. לדברי בכירי המפל"ד, התקרית של שיח' אל-אזהר הייתה יריית פתיחה במערכה תקשורתית כוללת ואכן, זמן קצר לאחר מכן, החלה העיתונות הממסדית, שנמנעה עד כה מנקיטת עמדה בפרשה והשלכותיה, לגלות מעורבות רבה בנושא. [9]

 

אל-אהראם: הנהיה חברה מודרנית או חברה מפוחדת?

מאמר המערכת של היומון הממסדי אל-אהראם (10.10.2009) גיבה את החלטתו של שיח' אל-אזהר וטען כי "אם שיח' אל-אזהר מפרסם החלטות וכללים להסדרת עבודתו של מוסד אל-אזהר, מן הראוי שהציבור יכבד את הכללים הללו... וכשהוא מפרסם החלטה נגד עטית הניקאב במכוני אל-אזהר, הרי שהמטרה... היא למנוע פגיעה בשלומן ובביטחונן של הנערות...

 

לסוגיית הניקאב אין כל קשר לדת, וכל ניסיון לקשור בין אי-עטית הניקאב לבין כפירה או יציאה מהדת, הוא ניסיון אומלל וכושל. עטית הניקאב היא סוגיה שולית ומשוללת קשר לעיקרה של הדת... וזכותה של החברה להגן על בניה בדרך המוסכמת על רוב פרטי החברה...

 

הבה ונהיה כנים עם עצמנו. האם אנו רוצים חברה מודרנית ומפותחת הדומה לשאר החברות שברא אללה, או חברה מפוחדת הטובעת בדמיונות שווא? האם זה אומר שאנו נלחם בעוטות הניקאב? בוודאי שלא. כל מה שאנו רוצים זה שכל אזרח ייהנה מחירותו האישית, כל עוד הוא לא כופה את דעותיו על אחרים ומכבד את ערכי החברה ובראשם – המתינות והקדמה".[10]   

 

עורך אל-גומהוריה: לחלץ את הצעירים מאידיאולוגיית המערות

למחרת התייחס לנושא עורך היומון הממסדי אל-גומהוריה וחבר הפרלמנט, מחמד עלי אבראהים, אשר כתב בטורו כי "האימאם הגדול [כינוי לשיח' אל-אזהר] התעמת עם הנערה בתקיפות, כמו אב הדואג לאינטרס של [בני] הדור הצעיר, שניצי העושק עלולים לחטוף אותו ולטעת בו ערכים של הגזמה, קיצוניות וקנאות. אסור שנשאיר את הדור הצעיר כאסיר של אידיאולוגיית המערות, המסתירה[11] את אור התבונה, מאיימת בייסורים ומאשימה את שאר החברה בכפירה...

 

נושא הניקאב אינו קשור לשיח' אל-אזהר בלבד. מדובר כאן [במאבק] על אופיו המתון של האסלאם, שמוסד אל-אזהר מניף את דגלו... השיח'ים הקיצוניים, חזית עלמאא' אל-אזהר ודומיהם, גמרו אומר בנפשם להפוך את מצרים לאפגניסטן תחת שלטון טליבאן... 

  

בעל טור באל-אח'באר: הקיצוניים גוררים אותנו לאחור

בעל הטור ביומון הממסדי אל-אח'באר, מחמד ברכאת, כתב: "אנו מפנים את דברינו בעיקר לאלה ששכחו... את אופיו הסובלני והמתון של האסלאם. הללו החליטו להקשות על האנשים בענייני הדת.... הם אסרו את מה שהתיר אללה והחלו לומר שוב ושוב, מבלי להסתמך על ידע, שהניקאב מחויב על פי השריעה.

 

הם החלו להפחיד את פשוטי העם ולאיים על כל מי שלא מסכים עם עמדותיהם, באסונות כבדים שיהיו מנת חלקו בעולם הזה ובעולם הבא. הם כפו את הניקאב על נשותיהם ובנותיהם ופשוטי העם, חסרי הידע, חשבו בתמימות כי מדובר באחד מיסודות הדת. לאלה נאמר נחרצות ובמלוא הבהירות: רחמו עלינו ועל פשוטי העם [וחסכו מאיתנו את] דעותיכם צרות האופקים וקשות העורף!...

 

[הקיצוניים] הללו מחוללים מהומה כדי למנוע מאיתנו להתקדם ולגרור אותנו לאחור. הם מנסים לזרוע מלחמת אחים ולהפיץ קיצוניות בנשמותיהן של בנותינו הקטנות... אנו תומכים בעמדת שיח' אל-אזהר ובמטרתו להאיר את מוחותיהם [של האנשים], לתקן את האמיתות [ששובשו] ולחזור אל הדת הנכונה..."[12]  

 

עתידה השחור של מצרים

 

רוז אל-יוסף (מצרים), 22.10.2009/ שריף ערפה

שר ההקדשים: לנפץ את המחסומים בין האישה לחברה

במאמר ביומון אל-אהראם, כתב שר ההקדשים, מחמוד חמדי זקזוק; "בעת שהעיתונים מדווחים על מתן פרסי נובל ברפואה, בכימיה ובכלכלה לארבע נשים מארה"ב, גרמניה וישראל, אנו והתקשורת שלנו שקועים במערכה לוהטת בנושא הניקאב ומצמצמים את האסלאם לכדי פיסת בד המכסה את פני הנשים, מבטלת את אישיותן ואת קשריהן עם החברה. בכך הרענו לאסלאם והרענו לאישה והחזרנו אותה אל תקופת הג'אהליה...

 

עניין הניקאב נדון במצרים מאז סוף המאה ה-19 ואנשים נכבדים ואצילים נלחמו למען שחרור האישה מתוך הבנה נכונה של האסלאם. הם נלחמו למען ניפוץ המחסומים המלאכותיים בין האישה לבין [שאר] החברה. אך היום העניין חוזר על עצמו בתוך רגרסיה תרבותית מצערת...

 

זכותה וחובתה של האישה לקיים קשר עם [שאר] החברה ואין ספק שהניקאב – שהוא רק מנהג ולא חובה דתית – מהווה מכשול בפני הקשר הזה. אין להבין את [עטית] הניקאב כצורה של [יישום] החירות האישית, אלא כשימוש שלא כהלכה בחירות הזו..."[13]

 

רוז אל-יוסף – נושא הדגל במאבק נגד הניקאב       

העיתון רוז אל-יוסף מנהל בשנתיים האחרונות מאבק עיקש נגד הניקאב, מתוך תפיסה כי מדובר במלחמה על אופייה ומהותה של החברה המצרית המודרנית. [14] ואכן,  מאז פרוץ הפרשה, הקדישו היומון והשבועון של רוז אל-יוסף כתבות, ראיונות ומאמרים רבים לסוגיה זו ותהו מדוע מצרים נעורה רק כעת כדי לעסוק בנושא זה.    

 

עורך היומון והשבועון, עבדאללה כמאל, כתב בטורו: "החברה המצרית שבעת רצון מהעירוב בין גברים לנשים, אך חלק מבנותיה מתעקש להתבדל ולהסתתר מאחורי מחיצות שחורות. כל אחת מהן חיה באוהל הפרטי שלה, מאחורי מחיצות המגיעות אלינו מ[הרי] תורא בורא [שבאפגניסטן] ואינן מתאימות לתרבות המצרית…

 

סטודנטיות, אשר מן הראוי היה שיחפשו אחר הידע, נתלו על צווארם של הזמנים שלפני [הופעת] הדתות [המונותיאיסטיות] ובמקום שיהיו תועמלניות למען זכויות נשים ושוויון, אך הן הפכו לאסירות בצינוק נייד, מתוך בחירה… אסור לנו לשתוק שכן העגלה [החלה] נוסעת לאחור…[15]                 

 

במאמר נוסף כתב עבדאללה כמאל כי "זוהי מלחמה על הזהות [של החברה המצרית]. לא פחות מכך. אין להקל בה ראש ואין לזלזל בה. ייתכן והנושא אינו מעניין אותך כמו כיכר הלחם, אבל הוא מסוכן יותר. הוא אולי לא מעסיק אותך כמו חשבונות החשמל, אבל הוא חשוב יותר. ייתכן שאתה רואה את ההתעניינות התקשורתית ותוהה: 'מדוע כל זה קורה דווקא עכשיו?' תשובתי לך היא - אתה צודק. מפני שכולנו איחרנו.

 

פעם, הבחורות עוטות הניקאב הצועדות ברחוב היו תופעה יוצאת דופן והאנשים היו מביטים בהן בעין מוזרה וחשדנית. היום מדובר כבר על עשרות ואולי מאות, ברחובות הראשיים ובשכונות העניות... אנחנו איחרנו והן נפוצו. הן הסתננו מבין חרכי תרבותנו וכפו את האפילה על ערכינו...

 

זוהי אינה מצרים. הם רוצים להפוך [את נושא הניקאב] למלחמה כדי שהחריג יהפוך לנורמה והיוצא מהכלל יהפוך לכלל. אסור לנו לתת להם את ההזדמנות. יש לנו מדינה פלורליסטית עם דת מתונה. האסלאם של מצרים הוא חלק אינטגראלי מהסביבה -  ערכיו מאוזנים, ההיגיון שלו מתון והרוח שלו מודרנית... הנושא מסוכן בהרבה [ממה שאתם חושבים]. אנו ניצבים בפני סכנה לאומית..."[16]   

 

יו"ר מועצת המנהלים של רוז אל-יוסף, כרם גבר, כתב בטורו: "כבוד האימאם הגדול, אינך לבד. לעולם לא נעזוב אותך במלחמה האפלה לספוג מכות ודקירות בוגדניות... אתה לא מטרתם היחידה [של הקיצוניים]. הם מתכוונים לסחוט ולהפחיד כל קול נאור, המעיר את האנשים אל חסדי ההיגיון בזמנים של בורות וחוסר היגיון...

 

הקבוצה האסורה [כינוי לתנועת האחים המוסלמים] סימנה אותך כמטרה, וכך גם את יציבות המדינה, שלוותה וביטחונה... שיח' אל-אזהר לא פגע בחירות הפרט. הם אלה שפוגעים בה בכל רגע, באמצעות רעיונותיהם המפגרים ובאמצעות החדית'ים המפוקפקים שהם מפיצים דרך ערוצי הלוויין והמסגדים... בנותינו ואימותינו הפכו לאסירות בכלא של איסורים וחדית'ים על גיהינום וייסורים...    

 

מצרים לעולם לא תהיה מדינתם של מצליפי השוט ממשטרת הדת ונשות מצרים לעולם לא תהיינה כלי שרת בידי השוט שלהם, לשונותיהם וגזרותיהם הרשעות... מצרים לעולם לא תהיה ארץ של קיצוניות, גסות ואכזריות.."[17]

 

 

---