המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מוסף מיוחד ברוז אל-יוסף – בעד ונגד הנורמליזציה עם ישראל
1/11/2009

 

מוסף מיוחד ברוז אל-יוסף – בעד ונגד הנורמליזציה עם ישראל

 

במלאת שלושים שנה לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, הקדיש השבועון המצרי רוז אל-יוסף מוסף מיוחד[1] לנושא הנורמליזציה עם ישראל, על היבטיה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים. מאמר זה יסקור בקצרה את הכתבות, המאמרים והראיונות שהופיעו במוסף המיוחד. 

 

הנורמליזציה – פשע או תסביך?

במאמר המערכת של המוסף נכתב כי "מים רבים זרמו בנהר היחסים בין מצרים לישראל, מאז חתימת הסכם קמפ דיוויד, אולם עד עתה לא הצלחנו לגבש עמדה ברורה ביחס לשאלת הנורמליזציה. בנושא זה נעשה שימוש פוליטי רב, עד כי איבד את משמעותו ואולי גם את ערכו וכעת איננו יודעים עוד האם הנורמליזציה עם ישראל היא פשע או תסביך...

 

האם הסירוב לכינון נורמליזציה עודנו נשק מועיל, אשר ראוי להשתמש בו... כדי לגרום לישראל לעשות ויתורים אמיתיים, או שמא מדובר בנשק שאיבד את השפעתו?...

 

לפי המשמעות הישירה של המילה, הרי שהנורמליזציה קיימת בפועל ומתגלמת בהסכם השלום, בהסכמי ה- QIZ[2], ביצוא הגז לישראל ובעשרות מצרים המקיימים יחסים עם ישראל ואפילו נשואים לישראליות. אולם מבחינה רעיונית וציבורית, העם המצרי לא חצה את המחסום הפסיכולוגי שבכינון יחסים עם מדינה שעדיין כובשת חלק מאדמות הערבים, והוא עדיין רואה בישראל אויב השוכן בקרבנו..."       

 

שלום - כן, נורמליזציה - לא

עורך רוז אל-יוסף, כרם גבר, הסביר כי העיתוי לפרסום המוסף נבע מכמה אירועים שהיו לאחרונה ביחסי מצרים עם ישראל: פרשיית תרגום ספרים של סופרים ישראלים לערבית[3], המהומה סביב אירוח המנצח היהודי דניאל ברנבוים בבית האופרה בקהיר, פסק הדין מטעם בית הדין לעניינים אדמיניסטרטיביים בדבר ביטול אזרחותם של מצרים הנישאים לישראליות[4] ועוד. נושאים אלה הציתו מחלוקת בין שני צדדים מנוגדים בחברה המצרית.

 

לדברי גבר, "רוב המצרים חפצים בשלום ולא מחפשים לו תחליף, אך בה בעת הם נגד נורמליזציה...מצד שני,  מדינות ערב מציעות לישראל יוזמת שלום הכוללת נורמליזציה. שלום כזה נראה רחוק וכך הנורמליזציה המלאה, אך אין זה סותר את הצורך לגבש עמדה בנושא בדעת הקהל המצרית בפרט והערבית בכלל.

 

32 שנה עברו מאז ביקורו של סאדאת בירושלים ו-30 שנה מאז חתימת הסכם השלום, והעניין עדיין תלוי באוויר... הדיון בעניין זה הוא הכרחי, אולם פתיחת דלת לדיון אינה אומרת קריאה לנורמליזציה. זוהי קריאה ליציאה מהמצב הסכיזופרני של החברה, הנמשך זה שלושה עשורים".

 

דיון מחודש בביקוריו של עלי סאלם בישראל   

חלק נכבד מהמוסף מוקדש לאינטלקטואל, העיתונאי, הסופר והמחזאי המצרי עלי סאלם, המכונה "המפורסם מבין הנשרפים באש הנורמליזציה". בראיון עימו, שב עלי סאלם לספר על נסיעתו לישראל לפני חמש עשרה שנה, על רשמיו מהמסע, על עמדתו האוהדת כלפי הנורמליזציה והשלום עם ישראל ועל הנזק שנגרם לו בעקבות עמדותיו אלה[5]. סאלם טען כי הוא אינו מתחרט על דבר, שכן "אסור לאף אדם להתחרט על דבר טוב שעשה".  סאלם אמר את הדברים הללו למרות שעד היום התקשורת במצרים נעולה בפניו ומחזותיו אסורים להצגה מעל בימות התיאטרון במצרים.

 

על רקע זה, נערך במוסף מעין משפט חוזר לעלי סאלם, במסגרתו מתייחסים אינטלקטואלים מצריים בולטים  לנושא הנורמליזציה ודנים בשאלה האם עלי סאלם הוא שעיר לעזאזל, או שמא היה זה נכון לדון אותו לחומרה. 

 

החוקר והוגה הדעות המצרי ד"ר יוסף זידאן, מנהל המוזיאון לכתבי יד בספריית אלכסנדריה, הודה כי התגובה לביקורו של סאלם בישראל היתה תוקפנית וקיצונית. לדבריו, בדיון בו נדונה הדחתו של סאלם מאיגוד הסופרים, איש מהאינטלקטואלים לא נתן לו הזדמנות להגן על עמדתו. סאלם נמחץ בין הפטיש של הרפתקה לא מוצדקת לסדן של תגובה חסרת הגיון מצד האינטלקטואלים, שצריכים היו להציע פתרון אחר לבעיה.

 

הסופר המצרי, מחמד עבד אל-מונעם, טען כי המפסידים במערכה זו היו דווקא תוקפיו של סאלם, שחשפו את פרצופם האמיתי ואת התנגדותם לחירות ולדמוקרטיה. לטענתו, לא יעלה על הדעת שאיגודים מקצועיים יכפו את עמדתם וימנעו מן הפרט המשתייך אליהם את חירותו. לא יתכן שהאיגודים הללו יתנגדו לשלום בזמן שישנו הסכם שלום שאושרר על ידי מועצת העם והמדינה כולה. האם הם חיים במדינה אחרת?

 

ראש התאחדות הסופרים במצרים, מחמד סלמאוי, סירב להתייחס ספציפית לעלי סאלם אך קבע כי "עמדת התאחדות הסופרים ביחס לנורמליזציה ברורה ואיתנה וכבר קיבלנו החלטות בעניין זה. נגד חבר בהתאחדות, המקיים קשרי נורמליזציה [עם ישראל] יינקטו צעדים תקיפים".

 

הסופר המצרי הידוע, יוסף אל-קעיד, אמר כי הוא "דבק בסירובו לנורמליזציה, כיוון שהחברה הישראלית אינה חברה נורמאלית, אלא רק כנופיה ותו לא!".

 

בעיני הפלאח המצרי ישראל היא שורש הרע

המשורר המצרי המפורסם ובעל הטור ביומון הממסדי "אל-אח'באר", עבד אל-רחמן אל-אבנודי, התייחס ליחסו של הפלאח המצרי לישראל, ממנו ניתן ללמוד כי הנורמליזציה עימה היא בלתי אפשרית. לדבריו, ישראל צרובה בתודעתו של הפלאח המצרי כמי שקשורה לרוע ולהרס; בתודעה הכלל ערבית, ישראל היא מדינה שנכפתה על הערבים בכוח והיחסים עמה אינם לגיטימיים מיסודם.

 

אל-אבנודי הציג את עמדת הפלאחים המצרים, הטוענים כי ישראל אשמה בהכפלת מחיר הדשן ובאספקת חומרי הדברה פגומים, שפגעו באדמתם ובגידוליהם. לדבריו, לפלאחים ברור שצרותיה של מצרים נובעות מכך שישראל ממשיכה להלחם בה, למרות שמצרים הכריזה כי מלחמת 1973היא מלחמתה האחרונה בישראל.

 

בשפתו הלירית המיוחדת מסביר אל-אבנודי כי "הפלאח האנאלפבית, המכיר בחיים רק את המעדר, ההתכופפות וכוס התה, יודע היטב כי ישראל מחלחלת אל עורקיה של מצרים ומזיקה לה... המצרים ראו את הדרך הלא אנושית שבה [ישראל] השמידה את עזה ובכך החלישה אותנו המצרים. מי שמחליש חלק מהאומה המוסלמית מחליש גם את מצרים ועמדת הממשלה כלפי ישראל כלל אינה משנה. אינני אוהב את יונת השלום ואינני אוהב שמצרים משחקת את התפקיד הזה..."

 

נישואי מצריים לישראליות –  יתרון דמוגראפי לערבים

אשת התקשורת אקבאל ברכה, הצביעה במאמרה על היתרונות הדמוגראפיים שיש בנישואי מצריים לישראליות וטענה כי  זו דרך להגדיל את מספר הערבים בישראל. לדבריה, החלטת בית הדין המנהלי במצרים, בדבר ביטול אזרחותם של מצרים הנישאים לישראליות, היא הוצאה להורג מבחינה רעיונית, שניתן לראותה כקיצונית  ומשמעותית יותר מהוצאה להורג של ממש. ברכה תוהה מדוע מתייחסים ביד כה נוקשה אל צעירים שניתנה להם האפשרות לעבוד ולהתחתן במדינה שיש לה שגרירות ושגריר במצרים?

 

ברכה יוצאת נגד "המשתמשים לרעה בשמה של הדת", בהסבירם שנישואי מצריים לישראליות מנוגדת לשריעה, מבלי שיהיו לטענה תימוכין בקוראן או בחדית'. לדבריה, המצרים נישאים לערביות מקרב "ערביי ישראל", וההלכה המוסלמית מתירה לגבר מוסלמי לשאת אישה מקרב "אנשי הספר" [קרי יהודייה או נוצרייה].

 

וכך חותמת ברכה את מאמרה: "לו הייתי בין מקבלי ההחלטות, הייתי מעודדת את הצעירים המצרים להתחתן עם פלסטיניות בעלות אזרחות ישראלית, כדי להגדיל את מספר הערבים בישראל וכדי לזרז את פיצוץ הפצצה האנושית שישראל כה מפחדת ממנה. הדבר יכול לסייע בערבוב הדם הערבי בדם הישראלי, ובכך לסיים את אגדת 'המדינה היהודית'".

 

בבורסה לני"ע: המסחר עם ישראל - "קו אדום"      

בכתבה העוסקת בתחום הקשרים הכלכליים נאמר כי בבורסה לני"ע בקהיר, קיים סירוב נחרץ לקיים נורמליזציה  עם ישראל באמצעות הבורסה וכי את מספר החברות המקיימות מסחר עם ישראל בבורסה ניתן למנות על יד אחת. אלה שעושות זאת לא מצהירות על כך, מחשש שיאבדו משקיעים. אולם חרף נהלי הסודיות הקפדניים, צצים מעת לעת שמותיהם של חברות אלה ומניותיהן צונחות בשל כך.

 

הכתבה מביאה כדוגמה חברה מצרית ותיקה וגדולה לייצור פלסטיק, בראשותו של עימאד אסעד - איש עסקים ידוע –  שמניותיה צנחו מ-25 ל"מ ל-3 ל"מ למניה עקב שמועות על הסכם יצוא שחתמה לפני כשנה עם חברה ישראלית. לחברה לא עזרו כל הכחשותיה, מנייתה טיפסה חזרה לערך של 10 ל"מ, אך לא יותר מכך.  

 

הכתבה מציגה גם שתי חברות טקסטיל גדולות - החולשות יחד עם עוד שלוש חברות על יותר מ- 25% מהייצוא במסגרת הQIZ   אשר למרות גודלן ועוצמתן ערך מניותיהן נמוך ביותר, עקב שתה"פ עם ישראל.

 

נורמליזציה בתקשורת: המטרה - לדעת את האויב 

בחזית התקשורתית שבה הגבול בין נורמליזציה לעבודה עיתונאית גרידא, מטושטש ולעיתים בלתי קיים – הוויכוח על הנורמליזציה סוער במיוחד.

 

יו"ר אגודת העיתונאים, מכרם מחמד אחמד, טוען כי קשה מאוד לקבוע היכן עובר הגבול בין מה שנחשב לחלק מהמקצוע לבין מה שנחשב לנורמליזציה. לדבריו, חלק מהקיצוניים רואים בהתלוותם של עורכי חדשות החוץ לשר החוץ המבקר בישראל, צעד של נורמליזציה, בעוד שאחרים רואים זאת אחרת.

 

העיתונאי חסין סראג, סגן עורך השבועון הממסדי "אוקטובר", התוודה כי נסע לראשונה לישראל  לאחר רצח הנשיא סאדאת ומאז ביקר בה 25 פעמים. סראג כותב כי "ראיית החברה הישראלית מבפנים מסייעת בליטוש החלטותיו של העיתונאי המתמחה בתחום הישראלי... הכרחי לדעת את האויב וטעות לחשוב שניתן לעשות זאת ע"י ישיבה במערכת העיתון וציטוט מהעיתונות הישראלית ומהאינטרנט... איננו מקיימים נורמליזציה, אלא ממלאים את תפקידנו המקצועי...".

 

יחיא ע'אנם, סגן עורך היומון אל-אהראם נפגש עם בכירים ועיתונאים ישראלים בישראל ובמדינות אחרות,  ראיין שרים ישראלים ואף את הנשיא שמעון פרס, אך עם זאת הוא נגד נורמליזציה ודבק בהחלטת אגודת העיתונאים משנת 1987, השוללת נורמליזציה עם ישראל. לדבריו, רבים אינם מבינים משמעותה של החלטת האגודה, האוסרת קיום נורמליזציה ברמת האגודה וברמה המקצועית והאישית. ברמת האגודה, אסור לאגודת העיתונאים המצרית לקיים קשר עם האגודה הישראלית; ברמה המקצועית, אסור לעיתונאי מצרי לעבוד בעיתון ישראלי ולעיתון מצרי לשתף פעולה עם עיתון ישראלי; ברמה האישית, אין לקיים יחסי ידידות עם ישראלים.

 

ד"ר וחיד עבד אל-מגיד, סגן ראש מרכז אל-אהראם למחקרים מדיניים ואסטרטגיים, מציע לבחון כל נסיעה לישראל לגופה, יחד עם הנטיות האידיאולוגיות של הכותב ותכני כתיבתו. מטרת נסיעתו של עיתונאי לישראל אינה לעשות יחסי ציבור לישראל או להשתתף באירועים, אלא לחשוף את צדדיה השליליים  של ישראל. הוא הבהיר ש"עיתונאי הנוסע לישראל ... כמוהו כשרברב היורד אל תעלות הביוב – הוא מוכרח, כי זהו עיסוקו".

 

נורמליזציה בספורט: "לא תחרות ספורטיבית, אלא מלחמה"

בתחום הספורט, ניצבים הספורטאים המצריים בפני דילמה קשה כשמולם ניצבים מתחרה או קבוצה ישראלית: האם לפרוש מהתחרות ולספוג הפסד טכני או להתמודד ולספוג ביקורת ושנאה של הקהל בגין נורמליזציה.

 

מתחרה מצרי עטור פרסים בענף הראלי, אשר שמו אינו מוזכר בכתבה, מספר כי בינואר 2008, כאשר התחרה בראלי "פאריס – דקאר", פרצה מהומה כאשר נתגלה שמתחרים בו גם ישראלים. רבים דרשו ממנו לפרוש מהתחרות, שמא יואשם בקידום הנורמליזציה. כך קרה גם ב"ראלי הפרעונים" במצרים. הספורטאי טען כי הוא מתנגד בנחרצות לנורמליזציה, אך הוא אינו מוכן לסבול את רעיון הפרישה מהתחרות בנסיבות אלה. הוא שאל  "כיצד אוכל לפרוש בזמן שמצרים היא זו שמארגנת את ראלי הפרעונים? ומה עם כל האימונים המפרכים שעברתי? האם הגיוני שאוותר על חלום הניצחון מפני שבתחרות משתתף ישראלי?"

 

דילמה ספורטיבית אחרת המסוקרת בכתבה, קשורה לכדורגלן המצרי, עמרו זכי, המשחק בליגה האנגלית והיה צריך לשקול הצעה האם להצטרף לקבוצת ליברפול, בה משחק הישראלי יוסי בניון. מצרים כולה עסקה בדילמה. זכי אמר כי הימצאותו של שחקן ישראלי לעולם לא תמנע ממנו מלהצטרף למועדון המכובד הזה, והוסיף בהתרסה: "מדוע שאוותר על הצעה שכזו? מדוע שהשחקן הישראלי לא יעזוב את ליברפול?!".

 

מנגד ישנם ספורטאים מצריים השוללים את עמדתו של זכי. לדוגמה, קפטן נבחרת מצרים בכדורגל, אחמד חסן, המשחק בקבוצת "אנדרלכט" הבלגית, סירב ליטול חלק במשחק של קבוצתו נגד קבוצה ישראלית במסגרת הליגה האירופית. הוא קבע "לעולם לא אשתתף במשחק הזה, תהיינה ההשלכות אשר תהיינה".

 

לא נפקד מן הכתבה סיפור המשחק הטעון בין נבחרות הכדוריד של מצרים וישראל באליפות העולם בספרד, ב-1992, במהלכו, הכה השוער המצרי, אימן צלאח, אוהד ישראלי, חטף ממנו את דגל ישראל ורמס אותו ברגליו. בשנת 1996 נפגשו שוב שתי הנבחרות למשחק ידידות בהולנד שהיה אלים מקודמו ובמהלכו פצעו השחקנים המצריים חמישה שחקנים ישראלים. עפ"י הכתבה, אחד השחקנים המצריים אחז בכדור ביד אחת והכה שחקן ישראלי בידו השנייה, בעודו צועק "אללה אכבר".

 

השוער אימן צלאח סיכם ואמר: "אלה הנסוגים מההתמודדות מפחדים מתגובת הציבור המצרי ואולי הערבי כולו, במקרה של הפסד. אין כאן תחרות ספורטיבית אלא מלחמה שהפסד בה ירדוף את המשתתפים לנצח".

      

השלטון והנורמליזציה: עושים את המינימום ההכרחי 

הכותב ואא'ל לוטפי הציג גרסא מורכבת מזו הרווחת, המציגה תמונה דיכוטומית של ממשלה התומכת בנורמליזציה מול אופוזיציה השוללת אותה מכל וכל.

 

לדברי לוטפי, המדינה איננה מקדמת את הנורמליזציה והאופוזיציה איננה נלחמת בעקשנות נגדה. נכון יותר לומר כי האופוזיציה רק מגיבה בהיענות לרצונו של זרם חזק במצרים הסבור שישראל איננה זכאית לנורמליזציה.

 

לוטפי טוען כי די בכך שרק חלק מהמוסדות הרשמיים יקיימו נורמליזציה -  אם משרד ממשלתי מקיים נורמליזציה, אין צורך שזה יחול על משרדים אחרים ובתחומים נוספים. הנספח להסכם קמפ דיוויד עוסק בחתימה על 30 הסכמים דו צדדיים בין המדינות ובהם נורמליזציה בתחומים רבים כגון: חינוך, בריאות, שיכון, תרבות ועוד. בפועל, הנורמליזציה מיושמת רק בתחום החקלאות, שמצרים בחרה בו כדי לצאת ידי חובה.

 

לוטפי מצר על כך שהאשמות בקיום נורמליזציה עם ישראל הפכו לכלי ניגוח פוליטיים ואישיים ולמשחק אווילי בין האופוזיציה לבין הממשלה וכי ההתנגדות לנורמליזציה, הפכה ממטרה נאצלת ל"נשק מלוכלך".

לבסוף טוען לוטפי כי מושג הנורמליזציה הפך למעורפל ובלתי ברור: "למשל, האם מדובר בנסיעה לישראל מסיבות אישיות, או שמא מסיבות מקצועיות? האם נורמליזציה זה להכיר אדם ישראלי? ומה אם אתה מכיר ישראלי אבל שונא אותו מעמקי נשמתך?"



[1]  רוז אל-יוסף (מצרים), 18.7.2009

[2]  הסכם ה - Qualifying Industrial Zones) QIZ), אשר נחתם בין ישראל למצרים בשנת 2005, מדבר על יצירת אזורי סחר משותפים לייצור מצרי וישראלי משותף, הפטור ממכס ביצוא לארה"ב. 

[4]  ב- 20.5.2009 דיווח היומון אל-מצרי אל-יום כי בית דין מנהלי חייב את שר הפנים להעלות לדיון בממשלה ולהכרעתה את הבקשה לשלול את אזרחותם של מצרים שנישאו לישראליות [אל-מצרי אל-יום (מצרים), 20.5.2009]. בעיתונים ואתרים מחוץ למצרים דווח כי בית הדין כבר פסק כי יש לשלול את אזרחותם של מצרים שנישאו לישראליות [כך למשל: אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 20.5.2009] בטענה כי הם, ובעיקר בניהם, מהווים סכנה לביטחונה הלאומי של מצרים.

[5]  ראיון דומה מאוד העניק עלי סאלם ליומון "אל-נהאר" הכוויתי בחודש אפריל 2009. ראו דוח ממרי