המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
התבטאויות פלסטיניות אלימות במסגרת תהליך השלום
19/9/2000


                    התבטאויות פלסטיניות אלימות כאמצעי לחץ בתהליך השלום

 

העברת השגרירות האמריקאית

אל-טיב עבד אל-רחים, מזכיר הנשיאות הפלסטינית, בעצרת ברמאללה: "הנטייה האמריקאית לכיוון ישראל עלולה להגביר את האלימות ואת המתיחות באזור. ארה"ב צריכה להיות אובייקטיבית ולא לנקוט שיטות של לחץ כמו העברת השגרירות לירושלים. זה יביא רק להגברת הקיצוניות והאלימות באזור".[1]

 

העיתונאי פואד אבו-חג'לה כותב:

"ממשל קלינטון מנסה לרַצות את הישראלים ב[אמצעות ה]החלטה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים המערבית הכבושה משנת 1948, אשר ארה"ב רואה בה אדמה ישראלית מאז אותה שנה שחורה…

איננו מצפים למהפכה ערבית ואסלאמית [שתבוא] בעקבות צעד זה, איננו מצפים למחאה מערבית, ואיננו מתייחסים ברצינות להצהרותיו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה. אנו יודעים כי כוונות הג'יהאד לפגוע בשגרירות אינן מספיקות, אם הן אינן נתמכות בהחלטה סורית-איראנית שעלולה להרגיז את וושינגטון.

אם-כן, מה ניתן לעשות?

ראשית, במטרה לסכל את ההחלטה האמריקאית הפרובוקטיבית הזו הכל חוקי, כולל הוצאת של איום החזבאללה לפועל, אם יתאפשר הדבר, או הקרבת תהליך השלום. לכן אנו מהמרים על מהלך משמעותי של בעלי האדמה האמיתיים, שאנו יודעים כי מספרם רב, והם אינם נושאים ונותנים על השכרת אדמתם לשגרירות ארה"ב. ישנם אמריקאים ממוצא פלסטיני שיכולים לתבוע את ממשל קלינטון לדין, אם יקבלו סיוע ערבי. אנו מקווים כי בעלי האדמות יחלו להגן עליהן, [אע"פ ש]איננו מצפים שיקבלו סיוע, שכן [ההנהגות] הרשמיות הערביות עסוקות בפרויקטים אסטרטגיים בבנגקוק, בלאס וגאס ובכרי הדשא של אירופה".[2] 

 

כשלון התהליך המדינה

חסן עצפור: "אם לא יושג הסכם קבע יש חשש מפעולות אלימות ומעימות צבאי… אם ייכשל התהליך המדיני לא ייוותר לעם הפלסטיני אלא להגן על עצמו, החל מהפגנה וכלה בעימות צבאי".[3] 

 

בסאם אבו-שריף: "אי-יישומן של החלטות האו"ם לא רק ירוקן את תהליך השלום מכל תוכן אלא גם יביא להתפרצות אלימות ולאלימות שכנגד, בניגוד לאינטרסים של שני הצדדים… ההגנה שנותנים כוחות הביטחון הישראליים לקיצוניים עלולה להביא לשפיכות דמים".[4]

 

רסמי אבו-עלי כותב ב"אל-חיאת אל-ג'דידה":

"הסימנים המעידים על פיצוץ רבים, ומשקיפים כולל ישראלים סבורים שהוא עומד בפתח. חילופי הדברים הבוטים בין האחראים הפלסטינים לישראלים מעידים על עצבים מתוחים, ונראה כי  בשני הצדדים מחזיקים את האצבע על ההדק. השר פריח אבו מדין הצהיר כי האלימות הפלסטינית קרובה, וכי העם הפלסטיני נכון להקריב אפילו חמשת אלפים חללים. הגנרל מופז איים להשתמש בטנקים ובמסוקים, אם תתעורר אלימות. אך אווירת מלחמה זו באה בד בבד עם מאמצים דיפלומטיים ומדיניים אינטנסיביים להגעה להסדר כלשהו לפני ה- 13 בספטמבר…

אופציית הפיצוץ באה בחשבון לגבי הפלסטינים, ואפשר להתחיל בה היום במקום מחר. אך כאשר מגיעים לחישובים רציונליים צריך לספור עד מאה לפני שבוחרים באפשרות זו.

הפלסטינים מסוגלים לגרום לישראלים אבדות כבדות, אך השאלה היא, האם האבדות שלהם עצמם לא יהיו רבות יותר? יש להיות זהירים ולמצות את שאר האפשרויות, לפני שמגיעים לנקודת האל-חזור. ההנהגה הפלסטינית מודעת לנקודות אלה".[5]

 

ע'אזי ג'באלי, מפכ"ל המשטרה הפלסטינית: "המשטרה הפלסטינית תעמוד בראש, יחד עם כל בני העם הפלסטיני האצילים, כאשר תגיע שעת העימות… הנהגתנו ועמנו אינם מחרחרי מלחמה אלא [רודפי] שלום על יסוד קבלת זכויותינו הלאומיות המלאות לחרות, עצמאות וריבונות על כל  השטחים הכבושים משנת 1967".[6]   

 

פיצל אל-חסיני: "גל האלימות עלול לחזור, אם ייכשלו המאמצים האמריקאיים והערבים להרגיע את המצב. אנו מתקרבים לנקודת האפס.

כישלון בהגעה להסכם ישנה את מפת המזה"ת. הפלסטינים בחרו בשלום שכן הוא הפתרון הטוב ביותר, אך לא היחיד: ישנן אופציות אחרות, מכאיבות ויקרות יותר. איננו רוצים בהן, אך הן קיימות, ואם ישראל תנעל את הדלת בפני השלום, היא תפתח אותה בפני האפשרויות האחרות".[7] 

 

מחמד דחלאן: "אין לעמנו [כל אפשרות אחרת] מלבד העמידה האיתנה והעימות, שכן ישראל תקבל החלטות שיגרמו לנו לקבל [אפשרויות אלה].

ישבנו למו"מ, נלחמנו ונאבקנו. הכנו את עצמנו לכל האפשרויות שישראל [עשויה] לבחור, ואנו יכולים להגן על עצמנו, אם ישראל תבחר בדרך האלימות. הרשות הפלסטינית יכולה להשפיע על אורח החיים בישראל.

אנו ניצבים בפני צומת דרכים. אנו [יכולים] להגיע להסכם מכובד שיבטיח הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים וישמור על הזכויות המוכרות של העם הפלסטיני, או להגיע לעימות שיביא לפיצוץ של הרגיעה והיציבות ויציב את האזור בפני עתיד מעורפל וחשוך. המרחק בין שתי האפשרויות קטן, ואנו מקווים כי יושג הסכם שיפסיק את האלימות והמתיחות.

אם לא יושג הסכם ויפרוץ עימות עם הכיבוש, הן העם הפלסטיני והן ישראל יסבלו סבל רב. מי שחושב שהעימות נגדנו יהיה קל שוגה באשליות. יכולת התגובה של עמנו טובה יותר [אף] מאשר בימים בהם אש"ף ישב בבירות. אנו נגיע למדינה הפלסטינית העצמאית שבירתה ירושלים, גם אם יהיה זה בדם".[8]    

 

הציר מרואן אל-ברגותי בראיון ל"כל אל-ערב":

ש. התקשורת הישראלית מדווחת כי תנועת ה"פתח" אוספת נשק ומחלקת אותו לאנשיה בגדה ובעזה כהכנה לעימותים צבאיים צפויים. האם זה נכון?

אל-ברע'ותי: "זוהי תעמולה ישראלית שמקורה בגורמי ביטחון ישראלים בכירים ומטרתה לעוות את דמות הפלסטינים. אין איסוף נשק כלל וכלל. אנו, הפלסטינים, תמיד היינו קורבנות לטרור הישראלי. איננו שואפים לאלימות כלל וכלל, להפך: אנו שואפים להשגת שלום צודק וכולל על יסוד ההחלטות הבינלאומיות, ובו בזמן אנו נותנים הזדמנות לתהליך השלום עד ה- 13 בספטמבר, מועד ההכרזה על המדינה [הפלסטינית]. אם ישראל תבצע צעדים כלשהם, אנו נגן על הישגינו, זכויותינו ומדינתנו. מי שאומר שאנו מוכנים לעימות צבאי טועה. אנו פועלים כדי להתרחק מכל עימות שהוא ולהרחיק את עמנו מהאלימות הישראלית, אך אם הישראלים ינסו לתקוף אותנו, [הם יכולים] להיות בטוחים שעמנו מסוגל להגן על עצמו.

יש ידיעות על הכנסת כלי רכב צבאיים ונשק מסוגים שונים להתנחלויות ברצועת עזה ובגדה. ישראל מכינה את המתנחלים לקראת עימות, [ונראה] כאילו היא דוחפת לקראת עימות מזוין. ישראל רוצה לגרור את העם הפלסטיני לעימות שאיננו רוצים בו. איננו חיים באשליות ויודעים כי לישראל עדיפות צבאית, אך למרות זאת היא לא הצליחה במהלך האינתיפאדה להביס את רצונו של העם הפלסטיני".

 

ש. האם הקייטנות שמארגנת תנועת ה"פתח", בהן היא מעבירה אימונים צבאיים לילדים, הן חלק מההכנות לעתיד?

אל-ברע'ותי: "ישראל מגזימה בתגובתה לקייטנות ולאימונים במסגרתן. תנועת ה"פתח" התחילה לקיים קייטנות עוד לפני הקמת הרשות. בקיץ הזה חלק מהקייטנות העבירו אימונים צבאיים תיאורטיים לנוער, וזה טבעי. ישראל יודעת כי כל בני הנוער בה מאומנים בשימוש בנשק וגם מחזיקים נשק ברשותם. זה לא מפתיע שמאמנים נוער פלסטיני בשימוש בנשק, שכן בכל העולם הנוער משרת שנתיים או שלוש תחת הדגל. אצלנו אין שרות כזה, וזה טבעי שבני הנוער שלנו יתאמנו בשימוש בנשק".[9]

 

מחמד צביח, מזכיר המל"פ, בראיון ל"אל-אסבוע":

"שתי האפשרויות [שלום או עימות] באות בחשבון. בכל יום יש לנו הרוגים, הפגנות ופרובוקציות, רובן נגד המשטרה הפלסטינית. איננו שוכחים גם את אירועי מנהרת הכותל בירושלים. [מי שעלול להביא להתנגשות הוא] הצד הישראלי, הקיצוני, הטרוריסטי והגזעני המיוצג ע"י המתנחלים, אשר קיבלו נשק מישראל. ישראל מחזקת את ההתנחלויות ו[מגבירה] את הלחץ לייהד את ירושלים, ואלו דברים שהעם הפלסטיני אינו יכול לעבור עליהם בשתיקה, והוא יתקומם נגדם. לכן אני אומר, כי האזור צפוי להתלקחות ולמתיחות. יש לנו זכות מקודשת אשר נקריב את חיינו למענה. יש לנו עם לוחם והנהגה חזקה וחכמה היודעת מה היא רוצה. יש לנו אומה ערבית ואסלאמית, אע"פ שחסרה לנו תמיכה ערבית ואסלאמית רשמית."[10]

 

נביל אבו רדינה, יועצו של ערפאת:

"המזימה נגד ירושלים נמשכת. ישראל משחקת באש כשהיא מנסה לגרור את האזור לתוך מלחמה דתית. מדיניותה, המתבססת על פילוג העיר והכנסת ממד דתי לתוכה, עלולה ליצור מיעוטים אתניים הרסניים. עמדת ישראל בקשר לעיר אינה מקובלת, והיא מהווה דוגמה לעדתיות, לגזענות ולבעייתיות בירושלים. הצד הפלסטיני לא יאפשר לפורר את ירושלים ולחלק אותה ולא יתיר לזרוע מלחמת אחים אתנית בעיר. 

הימים הבאים יהוו צומת חשוב ויביאו לפתרון צודק וכולל או לאנרכיה מוחלטת. ממשלת ישראל משחקת באש, וזוהי מדיניות מסוכנת. הימים הבאים [יהיו] גורליים, והקרב על ירושלים הוא הקרב העיקרי".[11]

 

מזכ"ל החזית העממית, אבו עלי מצטפא: "ללא ספק נמצא את עצמנו במצב של התנגשות עם ישראל על מנת ליצור עובדות חדשות בשטח… אני סבור כי המצב [בעתיד] יהיה אלים יותר מן  האינתיפאדה".[12]

 

כוונת ישראל להקים בית כנסת על הר הבית

השיח' עכרמה צברי: "אם ישראל תקים בית כנסת יהודי בחצר מסגד אל-אקצה, האזור יתלקח, ותפרוץ בו מלחמה שרק אללה יודע את סופה… עצם העלאת הרעיון היא בבחינת תוקפנות".[13]

אנו מעדיפים למות כחללים קדושים מאשר לראות [את אל-אקצה] בידי הקיצונים [היהודים]… ברצוננו להבהיר לאולמרט ולתומכיו כי פגיעה במסגד אל-אקצה תביא למעשי טבח ולנהרות של דם".[14]

 

השיח' יאסין אמר לעיתונאים בעזה כי יש לחדש את המלחמה בישראל לפני ההכרזה על המדינה הפלסטינית, וכי מדינה אינה ניתנת במתנה אלא נלקחת בכוח.

הוא הוסיף כי המדינה לא תהיה חזקה אם יוכרז על הקמתה לפני שישוחררו כל השטחים הכבושים בידי ישראל. ל[בעיית] ירושלים יש רק פתרון אחד והוא השמתה תחת ריבונות פלסטינית מלאה. פתרון זה אינו ניתן להשגה דרך מו"מ.[15]

     

החמאס הכריזה כי היא "תמשיך בהתנגדות, כולל התנגדות מזוינת", גם אם המו"מ הפלסטיני- ישראלי יביא להקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה.

מנהיג החמאס בעזה, אסמאעיל אבו שנב, אמר ל'פראנס פרס' כי "גם אם תקום מדינה פלסטינית, [הרי ש]המשך ההתנגדות, כולל ההתנגדות המזוינת, הוא השפה היחידה שמבין צבא הכיבוש ואשר מאפשרת לנו לכפות עליו את הרצון הפלסטיני. אם זכויותינו יישארו גזולות, נשמור לעצמנו את הזכות להתנגדות לגיטימית. אם תקום מדינה פלסטינית על חלק מהאדמה הפלסטינית, נמשיך להילחם בתוך החלקים הכבושים של אדמתנו".[16]  

 

השיח' יאסין בראיון ל"אל-אהראם אל-ערבי":

"זכותנו כעם פלסטיני, אשר הוא ואדמתו מותקפים ואשר משמש קורבן לכיבוש הישראלי, להגן על עצמנו בכל הדרכים אשר יכולות לממש את זכותנו להגנה עצמית, החל ברובים, עבור בחומרי נפץ, וכלה בפצצות ובטילים.  

הפלסטינים של 48 הם עם כבוש ואדמה כבושה. זכותו של התושב שגר בצל הכיבוש ובאדמה הכבושה להגן על עצמו.

כל פלסטיני, ערבי ומוסלמי צריכים להבין, שהישראלים מבינים רק את שפת הכוח. לכן הם נסוגו מדרום לבנון בעקבות התקפות ההתנגדות, לאחר שבמשך 22 שנה התנגדו להחלטה 242. הישראלים צריכים לעמוד מול התנגדות אלימה וחזקה כדי שיפסיקו את העוינות שלהם נגד עמנו ויתנו לו את זכויותיו.

החמאס מאמינה כי יש לה זכות להילחם בכל הצורות, והיא מאמינה כי אין לפגוע באזרחים אלא במקרים של מידה כנגד מידה".[17]

 



[1] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 8.8.2000.

[2] אל-חיאת אל-ג'דידה, 14.8.2000.

[3] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 24.8.2000.

[4] אל-חיאת אל-ג'דידה, 28.8.2000.

[5] אל-חיאת אל-ג'דידה, 24.8.2000.

[6] אל-חיאת אל-ג'דידה, 11.8.2000.

[7] אל-חיאת (לונדון), 30.8.2000.

[8] אל-חיאת אל-ג'דידה, 16.8.2000.

[9] כל אל-ערב, 6.8.2000.

[10] אל-אסבוע (מצרים), 31.7.2000.

[11] אל-איאם, 31.8.2000.

[12] אל-קדס, 23.7.2000.

[13] אל-איאם, 8.8.2000.

[14] אל-חיאת אל-ג'דידיה, 21.7.2000.

[15] אל-חיאת אל-ג'דידה, 10.9.2000.

[16] אל-קדס אל-ערבי, 11.9.2000.

[17] אל-אהראם אל-ערבי (מצרים), 2.9.2000.

תגיות