המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
השבועון המצרי רוז אל-יוסף נגד המשטר האיראני
13/8/2009

 

השבועון המצרי רוז אל-יוסף נגד המשטר האיראני

 

הקדמה

בעיצומה של המחאה באיראן ומחוצה לה על התוצאות השנויות במחלוקת של הבחירות לנשיאות באיראן, ייחד השבועון המצרי רוז אל-יוסף, המקורב לבנו של נשיא מצרים, גמאל מבארכ, חלק ניכר מהגיליון שהופיע ב-27.6.2009 למאמרים נגד השלטון באיראן. בכתבות נמתחה ביקורת קשה על המשטר האיראני, תוך  השוואתו לנאציזם, לפשיזם ולתנועת אל-קאעדה ותוך ערעור הלגיטימיות שלו. במוקד הביקורת לא היו הבחירות האחרונות דווקא, אך נראה כי השבועון ניצל אותן כדי לתקוף את המשטר באיראן.

יחסי מצרים-איראן מתאפיינים מאז המהפכה ב-1979, במתיחות, אשר החריפה מאז המלחמה בעזה בדצמבר 2008 ותפיסת חוליית חזבאללה במצרים.[1] המאמרים מתמקדים בביקורת על צורת השלטון באיראן מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, תוך ניסיון לקעקע את טענת המשטר שהבחירות היו דמוקרטיות ושיקפו את רצון העם, ומדגישים כי תפיסת שלטון אנשי הדת סותרת לחלוטין את ערכי הדמוקרטיה. נראה כי אחד היעדים של הביקורת החריפה על רעיון המדינה התיאוקרטית נועד להזהיר את הציבור המצרי עצמו מפני האחים המוסלמים ושאיפותיהם לכונן מדינת הלכה במצרים ולפגוע בתדמיתם ע"י הצגתם כבעלי בריתה של איראן. יעד נוסף של הביקורת על איראן הוא הלובי האיראני בתקשורת המצרית, היינו קבוצת עיתונאים העובדים בשירותה של איראן ובמימונה.

להלן עיקרי הטענות שהופיעו בכתבות הגיליון:

 

עורך השבועון: הדמוקרטיה באיראן מזויפת; משרת הנשיא חסרת ערך

עורך השבועון עבדאללה כמאל כתב במאמר שכותרתו "עריצים בשם אללה: המנהיג העליון המוחלט והנשיא הצייתן": "המצב [במדינה] הגיע לכדי זיוף [בחירות], ירי והרג ברחובות. גיהינום מוחלט. והם עוד מנסים להציג לנו [את הבחירות] כדמוקרטיות, כחיוניות וכחילופי שלטון. המדינה הזו [איראן] ... אינה אלא שקר אחד גדול וזירה עצומה של שחיתות ומזימות... אף אזרח איראני אינו יכול להתמודד בבחירות ללא הסכמת המנהיג העליון ומועצת המפקחים. הוא חייב להיות נאמן לחלוטין למהפכה, להאמין בעקרונותיה ולהגן עליהם. כלומר המועמד צריך לזכות בקול המקודש לפני שהוא הולך לזכות בשאר קולות העם..."

לדברי כמאל, הבחירות באיראן הן למעשה הצגה והן חסרות ערך: "משטר המהפכה - מבלי להתייחס למשחק הבחירות לנשיאות שנועד לשעשע את האנשים כדי שייהנו מההצבעה שלא תהיה לה השפעה על אופי המדינה - הוא משטר שמנוהל מזה שלושים שנה ע"י שלושה אנשים: ח'ומיני שכבר מת, רפסנג'אני וח'אמנאי.."

 

כמאל תקף אישית את הנשיא אחמדי-נז'אד ופקפק בערך משרתו. לדבריו, "הנשיא במשטר האיראני אינו נשיא במובן המצרי, האמריקאי והצרפתי – כולם משטרים בהם הנשיא נבחר בבחירות. למען האמת, השליט המוחלט ובעל הסמכויות הנרחבות ביותר הוא המדריך [הכללי], המנהיג העליון של המהפכה. הוא אינו נבחר ע"י העם אלא ע"י מועצת המומחים... הנשיא במשטר הזה כמעט ואינו נוכח, הוא עשוי להיות משגיח בלבד על יישום המדיניות או דובר רשמי רם דרג, או אם נהיה ממש נדיבים, ראש ממשלה, בעוד סעיף 57 בחוקה קובע כי כל הסמכויות הן בידי המנהיג העליון המוצג בסעיף זה כ'שליט המוחלט ואמאם האומה'."

המשטר האיראני דיקטטורי ועריץ

בכתבה שכותרתה "מדינה דתית - שקר פוליטי" ראיינה העיתונאית אסמאא נצאר כמה אינטלקטואלים מצריים בנושא המשטר באיראן. ד"ר רפעת אל-סיד, ראש מפלגת אל-תג'מע, אמר כי "הבעיה האמיתית היא  ש[באיראן] מקור סמכות אחד והוא לא החוקה ולא החוק ולא דעת הרוב, אלא שלטון חכם ההלכה [ולאית אל-פקיה] או ההשקפה הדתית של מקימי המדינה הדתית עצמם, אשר אינה מכבדת את החוקה או את הדמוקרטיה."

 

אסמאעיל חוסני, חוקר לענייני אסלאם פוליטי, פרסם מאמר המשווה את משטר האיתאללות לדיקטטורה וטען כי "העריצות היא מכנה משותף טבעי למקורות הסמכות הדתיים ולדיקטטורות. שניהם [מאמינים] כי האמת המוחלטת בידיהם ואיש מהם אינו יכול לחיות ללא עריצות וללא הפקעת זכות הבעת הדעה מן האחרים."

 

כותבים רבים בשבועון טענו כי כבר מראשית דרכה, לא שיקפה הרפובליקה האסלאמית האיראנית את רצון העם אלא ביססה את כוחה על איומים, כפייה ואלימות. חוסני טען במאמרו כי מייד לאחר הפלת השאה ב-1979, אנשי הדת דחקו את רגלי הגורמים השמאל-ליברליים שהשתתפו בהפיכה. לדבריו, "הם הצליחו [להשתלט] על זירת האירועים הודות לארגון העריץ התקיף שלהם, המבוסס על עיקרון ההקשבה והציות העיוור וכתוצאה מהפילוג והמריבות בתנועה [הלאומית] ותוך ניצול האנדרלמוסיה ששררה ברחוב האיראני. נוכח שיעור האנאלפביתיות הגדל, הם הצליחו לרכז כמות מדהימה של העם הפשוט מאחורי סיסמאות דתיות נוצצות [והצליחו] לתפוס את הנהגת התנועה הלאומית..."

במאמר שכותרתו "ההיסטוריה השחורה של מהפכת האיתאללות", סקר ד"ר סיאר אל-ג'מיל את השיטות בהן הצליחו אנשי הדת האיראנים לבסס את שלטונם הבלעדי ולדכא כל התנגדות. לדבריו, לאחר הפלת השאה, "באמצע חודש אוגוסט 1979, נסגרו באיראן עשרות עיתונים וכתבי עת המתנגדים לרעיון הממשלה האסלאמית. ח'ומיני גינה בכעס את המחאות נגד סגירת העיתונים ואמר 'חשבנו שיש לנו עסק עם בני אדם אבל ברור שזה לא המצב'... במרץ 1980 החלה האנרכיה של 'המהפכה התרבותית' ונסגרו אוניברסיטאות איראניות שהיו מבצרן של [תנועות] השמאל והמרקסיסטים...וביולי [1980] המדינה התיאוקרטית פיטרה 20000 מורים וכ-8000 קצינים, שהיו 'מתמערבים' מדי...

למרות שכלל האיראנים מקבלים [את שלטון חכמי ההלכה], המשכילים והקבוצות הפוליטיות האיראניות [השונות] אינם מקבלים זאת לחלוטין ואז הם למדים שהמוות הוא גורלו של כל מי שמתנגד ל'אידיאולוגיה' הזו..." אל-ג'מיל מסכם כי המהפכה לא שיפרה את מצבם של האיראנים מאחר שהם "קיבלו משטר תיאוקרטי עריץ לאחר שהפילו את המשטר הדיקטטורי עריץ קודם."  

 

ראשית סופה של הרפובליקה האסלאמית

רוב הכותבים והמרואיינים סימנו את האירועים האחרונים באיראן כתחילת קיצה של הרפובליקה האסלאמית האיראנית, אם כי היו חלוקים בדעותיהם בנוגע למועד קריסתה ולגורמים לה.

היו שטענו כי מדובר בחלק מתופעה כללית של נסיגה גדולה בתמיכה בארגונים דתיים שחותרים לכינון מדינה תיאוקרטית, כפי שקרה לטאליבאן, לחזבאללה ולאחים המוסלמים במצרים, כתוצאה מלחץ ציבורי. כך למשל ד"ר ג'האד עודה, מרצה למדעי המדינה, טען כי "מדינות תיאוקרטיות אינן אמת היסטורית. עמים אינם יכולים בשום תקופה לסבול מדינה שמתבססת על תפיסה דתית אחת של האנשים ושל התנהגות ושל מה שצריך להיות ושל מה שאסור להיות...."

 

צלאח עיסא, עורך השבועון אל-קאהרה היוצא לאור מטעם משרד התרבות המצרי, טען כי המחאה לאחר הבחירות באיראן היתה במיוחד של הדור הצעיר "שנולד לאחר המהפכה ותודעתו התגבשה בצורה אחרת. יש לו חלומות שונים שהתעצבו בעולם יותר פתוח. 45 מליון איש באיראן משתמשים בטלפונים סלולאריים ובאינטרנט ויש להם מרחב עצום להתקשרות עם העולם. הם חושבים בצורה שונה וחולמים על עולם שונה, המבוסס על רב גוניות גזעית ותרבותית. זה מה שהם ראו בציוויליזציה האנושית אליה הם נפתחו. הם החלו לחוש בסתירה חדה בין תפיסות אלה לבין תפיסות המדינה התיאוקרטית בה הם חיים... האנושות תזנח את המדינה התיאוקרטית כפי שזנחה את הנאציזם, הפשיזם וכל צורות המשטר הדיקטטורי."

בעל הטור עצאם עבד אל-עזיז טען במאמרו כי  מדובר במחאה עממית נגד מדיניות החוץ והפנים של אחמדי-נז'אד, שהעם משלם את מחירה ולכן הוא תמך ביריבו של נז'אד בתקווה שיפתור את בעיותיהם.

אחרים הצביעו על ההתערבות מצד המערב כגורם שפגע בכוחה של המדינה התיאוקרטית. לטענת ד"ר מנא אבוסנה, מרצה באוניברסיטת עין שמס "מה שקורה באיראן לא היה קורה ללא סיוע של הקהילה הבינלאומית וזה נכון גם בלבנון. חזבאללה היה על סף ניצחון אבל פתאום התהפך הגלגל והוא נסוג בבחירות. הקהילה הבינלאומית החלה לאחרונה להבין היטב כי המדינה התיאוקרטית מהווה סכנה גדולה למודרניזציה ולציוויליזציה... ישנה מלחמת חורמה נגד התפיסה הזו, שמהווה את הסיבה לנסיגתה.אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית שיש לנצלה כדי להציל את הציוויליזציה שלנו..."

בניגוד לעמדה זו, יעץ הכותב ד"ר סיאר אל-ג'מיל לארה"ב ולבריטניה לא להתערב בנעשה באיראן, מאחר שאיומים חיצוניים על המשטר רק יגבירו את תמיכת העם בו.

 

ביקורת על בעלות בריתה הערביות של איראן

כותבי המאמרים לא החמיצו את ההזדמנות לשגר חיצי ביקורת גם לעבר בעלי בריתה של איראן בעולם הערבי, שיחסיהם עם מצרים מתאפיינים במתיחות. כך, למשל, עורך השבועון, עבדאללה כמאל, מתח ביקורת על גורמים בעולם הערבי ששימשו כמליצי היושר של איראן בתקשורת הערבית. הוא הצביע במיוחד על שה"ח הסורי, וליד אל-מעלם, ש"התנהג כאילו הוא שה"ח של איראן" ועל אמיר קטר שלא ברור האם "אמר בכוונה כי לאיראן היו ארבעה נשיאים בתקופה [שלאחר] המהפכה או שהוא באמת שכח שהיו שישה - הראשון נמלט מהמהפכה והשני נהרג ברב נדיבותה..."

תגיות