בעלי טורים ערביים תומכים בדברי סרקוזי השולל עטית 'בורקה' בצרפת

בנאום שנשא לאחרונה אמר נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, כי ה'בורקה'[1] הוא סימן לשעבוד האישה, ולכן אינו מתקבל בברכה בצרפת. דבריו עוררו תגובות אוהדות בעיתונות הסעודית והמצרית: בעלות טורים סעודיות טענו כי האסלאמיסטים הפכו את כיסויי האישה לסמל פוליטי וכי טרוריסטים משתמשים בהם לצורך פיגועים; בעל טור מצרי טען כי כיסויי האישה מסמלים את שעבודה, ולפיכך אינם רצויים במדינות המכבדות אותה. להלן תרגום קטעים מהמאמרים:

ליברלית סעודית: ה'ניקאב' הפך לסמל פוליטי

המשוררת ובעלת הטור הליבראלית הסעודית, חלימה מוט'פר, טענה כי האסלאמיסטים מנצלים את האישה ומשתמשים בכיסוייה כסמל פוליטי ולא דתי לצורך השגת מטרותיהם. במאמר ביומון הסעודי "אל-וטן" כתבה מוט'פר: "... לכל ידוע כי גילוי פני האישה מותר על-פי ארבע האסכולות [באסלאם]. אולם, אחד מאנשי ההלכה החנבלים גרס להיפך ש[גילוי פני האישה] אסור- דבר שעורר ויכוח הלכתי.

כמה מוסלמים שמצאו בקיצוניות הדתית ובהגזמה בה יתרון [הראוי] לגמול [אצל אללה] - זנחו את דעת הרוב ודבקו בדעת המיעוט... אחדים מבעלי דעה זו [האוסרת גילוי פנים] ראו בה הזדמנות לשמר את ה'בורקה' או ה'ניקאב' כמנהג בדואי שבטי שוביניסטי שהפך למנהג חברתי שזכה ללגיטימיות... בתירוץ שהוא חלק מה'חיג'אב' האסלאמי. אני תמהה: אם [מנהג לבישת הבורקה והניקאב] היה מצווה בשם הדת וחלק מהחיג'אב האסלאמי, כפי שטוענים בעלי עמדה זו, מדוע אסור לאישה ללבוש ניקאב וכפפות בשעת קיום טקסי החג' [עלייה לרגל]?...

כמה מוסלמיות באירופה לובשות חיג'אב בניגוד לרצונן, בשל אדיקות משפחותיהן המזדהות או המשתייכות לאחת התנועות הפוליטיות האסלאמיות; אחרות לובשות אותו מתוך שכנוע דתי... או מתוך שכנוע פוליטי שנועד להפוך את הבורקה או הניקאב שלהן לסמל פוליטי ולא דתי. זאת כדי לעמוד מול הגזענות האירופית ולחזק את השתייכותן לאסלאם, או להזדהות עם תנועות אסלאמיות... הכול יודעים כי האישה היא קלף מנצח בידי תנועות אלה, המנצלות את רגשות [הנשים] ואת חולשתן... תוך שימוש בדמוקרטיה ובחירות הקיימות במדינות המערב כדי להגשים את מטרותיהם הפוליטיות.

לפיכך התחילו מדינות אירופה לחשוש מהבורקה כסמל פוליטי ולא כסמל דתי. הן אינן מוכנות לאבד מאות שנים... של מאבק מדיני שלמענו הן שפכו את דמן, כדי להשיג שוויון ויציבות בין החלקים השונים בחברות שלהן. הן לא השיגו [שוויון ויציבות אלה] כדי לאבדם לטובת תנועות פוליטיות שניצלו את האסלאם והפיצו את סחורתן הדיקטטורית בשמו, כדי לנכס לעצמם את רגשות המוסלמים; כדי להקים להן מפלגה בפרלמנט, כאן או שם... וכדי לבנות מה שבנתה המהפכה האסלאמית באיראן או מה שבנתה תנועת הטאליבאן באפגניסטן... [תנועות אלה] אינן מייצגות את הליברליות... של השריעה... ".[2]

בעלת טור סעודית: טרוריסטים משתמשים בכיסויי האישה  

בעלת הטור הסעודית לילא אחמד אל-אחדב טענה כי יש לאסור לבישת כיסוי ראש באירופה מאחר שטרוריסטים נעזרים בו כדי להסתיר עצמם בשעת ביצוע פיגועי טרור. במאמר ביומון הסעודי "אל-וטן" כתבה אל-אחדב: "חירות הפרט צריכה להישאר במסגרת גבולות הביטחון החברתי. כבר ראינו כמה טרוריסטים שהשתמשו ב'עבאיה' [הגלימה שלובשות נשים מוסלמיות] ובכיסוי הראש כהכנה לפעולות טרור בכמה מדינות ערביות: בממלכה [הסעודית] נעצרו רכבים ובהם פועלים... המסתתרים מאחורי ניקאב, עוברים ממקום אחד לאחר ומערערים את הביטחון החברתי. לפיכך, יש לאסור את כיסוי פני האישה באירופה... אי-הסתרת פנים זה מזה מהווה חלק מיחס הכבוד אל הזולת, כך שהאישה לא תתבונן בגבר כאילו היה חיית פרא העתידה לטרוף אותה אם הוא רק יביט בה..."[3]

בעל טור מצרי: ה'ניקאב' סותר את כבוד האישה

בעל הטור מצטפא סאמי כתב ביומון המצרי הממסדי "אל-אהראם" מאמר התומך בעמדתו של סרקוזי נגד עטית הניקאב וטען כי על נשים העוטות ניקאב בצרפת לחזור לארצן: "מאז מלחמת [העולם] השנייה ותחילת הגירתם של אלפי ערבים מוסלמים מצפון אפריקה, נכשלה ממשלת צרפת בנקיטת צעדים משמעותיים או בגיבוש תכנית תודעתית למען שילוב המיעוט המוסלמי בחברה הצרפתית.

אולם, עלינו להודות [גם בעובדה] שהערבים המוסלמים הגיעו לצרפת כשהם נושאים עימם את הפחדים ואת התסביכים הנפשיים שלהם, אשר מכתיבים את דרכי התנהגותם ואת יחסם הנבזי כלפי האישה –  יחס נזבי שלאסלאם אין כל קשר אליו. המוסלמים המרוקאים, האלג'יראים והתוניסאים כלאו עצמם מרצונם בתוך שכונות שהפכו בגללם לשכונות עוני מלוכלכות שהמבקר בהן חש כאילו עבר בבת אחת מפריז – העיר היפה בעולם – אל [אחת] הערים העניות של מדינות ערב, ערים המלאות בשכונות של פחונים ואשר מייצאות טרוריסטים לעולם..

הניקאב החל לחדור אל מדינות ערב מאז שנות התשעים, בגלל הג'יהאדיסטים והתכפיריים[4], המשתמשים באללה כדי לייסר אותנו. משם עבר [מנהג לבישת הניקאב] גם אל המוסלמים באירופה והמחזה של אותם 'שקים מתנייעים' ברחובות ובתחבורה הציבורית החל לעורר חשש ותחושת מוזרות. אל האופנה הזאת מתלווה גם סירובן של הנשים ללחוץ את ידם של הגברים ולהפך. התנהגות זו אינה מקובלת בחברותינו הערביות והאסלאמיות, אך למרות זאת חלק מממשלות המערב נאלצות לקבלה מחשש לסחיטה מצד הקיצונים והצבועים [המוסלמים]. המערב, עם כל מנהגיו, מסורותיו והכבוד שהוא רוחש לנשים, לא חייב לקבל את עוטות הניקאב.

נשיא צרפת ניקולא סרקוזי צודק לחלוטין בסרבו לקבל את הניקאב... אותן רוחות רפאים, המתחבאות בתוך השקים האלה מתוך ציות להוראות האסלאם ודחיית התרבות המערבית הכופרת, עדיף שישובו לארצותיהן ויחיו את חייהן בהתאם להוראות האב או בן הזוג, המגנים על כבוד הבנות והנשים גם במחיר הריגתן. סרקוזי צדק כשאמר שהניקאב אינו רצוי על אדמת צרפת מפני שהוא אינו סמל דתי אלא סמל של שעבוד. אני מצרף את קולי לקולו ומסכים עמו, אולי בפעם הראשונה. הניקאב אינו רצוי בצרפת כשם שאינו רצוי באף מדינה המכבדת את האישה".[5]