כללי

פסגת קמפ דיוויד (ב) – האסטרטגיה הפלסטינית

 

לקראת ועידת הפסגה הישראלית-פלסטינית שנפתחה השבוע בקמפ דיויד, חזרו בכירים פלסטינים והדגישו את עקרונות היסוד המדיניים שלהם. אל מול "חמשת הלאווים" של ברק הציבו הבכירים הפלסטינים את זכותם למדינה עצמאית ואת תביעותיהם למימוש החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242  -- שלטענת הפלסטינים מחייבת נסיגה ישראלית לגבולות הארבעה ביוני 1967, כולל מזרח ירושלים --  והחלטת העצרת הכללית של האו"ם 194 -- המחייבת, לטענתם, שיבה של פליטי 1948 לבתיהם בישראל ופִצּויָם.

 

הסכם סופי או הסכם ביניים נוסף?

בכירים ישראלים ואמריקאים ביטאו לאחרונה השלמה עם האפשרות שלא ניתן יהיה להגיע להסכם כולל וסופי בין ישראל לאש"ף. במקרה כזה הם הביעו שאיפה להגיע להסדר ביניים מקיף לטווח ארוך. בתקשורת הישראלית אף נמסר כי ברק מוכן להגמיש את תביעתו העיקרית במו"מ --התביעה להכרזה חד משמעית על סיום הסכסוך -- ולהסתפק ב"רישום התביעות ההדדיות וקביעת מנגנון מוסכם ליישובן, עם לוח זמנים מוגדר מראש והסכמה, שלא יהיו תביעות נוספות".[1]

 

משמעות הדבר היא שהצד הישראלי מוכן ללכת להסכם ביניים רב-שנים שישאיר את נושאי ירושלים והפליטים תלויים ועומדים, מתוך כוונה למנוע פיצוץ המו"מ והתנגשות אלימה בשטח וליצור מכניזם של הידברות לשנים הקרובות, לאחר שהמכניזם שהתקיים מאז הסכם אוסלו מיצה את עצמו. בתמורה להסכמה פלסטינית לאי-פתרון בעיות ירושלים והפליטים בשלב הנוכחי, תסכים ישראל לויתורים טריטוריאליים משמעותיים ותכיר, לפחות דה-יורה, במדינה הפלסטינית. ישראל גם תסכים להשאיר את "מצב הסכסוך" בעינו באופן שיאפשר לערפאת לטעון בפני בני עמו כי לא ויתר על המטרות הפלסטיניות, אלא רק דחה, שוב, את מועד השגתן .

 

הפלסטינים, מצדם, שותפים גם הם להערכה כי לא ניתן להגיע להסדר כולל וסופי בשלב הנוכחי. יו"ר המשלחת הפלסטינית לשיחות הסדר הקבע ויו"ר המועצה המחוקקת, אחמד קריע, 'אבו עלאא', אמר, כי "ברק גוזר בחמשת הלאווים שלו... כי הפסגה להיכשל."[2] בדומה לישראל, גם הפלסטינים מבקשים להימנע מלהגיע לכלל משבר, אלא שהם נמנעים מלהביע נכונות להסכם ביניים נוסף ותובעים להגיע להכרעה כעת בסוגיות הקשות בהתאם להחלטות האו"ם.

 

 מזכ"ל נשיאות הרש"פ, אל-טייב עבד אל-רחים, קבע כי "אם ישראל רוצה להגיע לסיום הסכסוך באופן מלא, עליה לדבוק במקור הסמכות של השלום ולהימנע מלדחות נושא כלשהו מבין נושאי הסדר הקבע, ובעיקר הכוונה לנושאי ירושלים, הפליטים, והשיבה לקווי הארבעה ביוני 1967."[3] שר התרבות וההסברה ברשות הפלסטינית, יאסר עבד רבו, הוסיף על כך ש"לא נסכים שהמאמצים יבוזבזו על הגעה להצהרת עקרונות כללית או על חיפוש אחר מקור סמכות חדש."[4] הפלסטינים, אם כן, מתמקדים באפשרות של הסדר כולל, על אף הפסימיות שהם עצמם מביעים.

 

נראה כי הצדדים שותפים להערכה כי לא ניתן להגיע להסכם כולל וסופי והמו"מ יתנהל על האפשרות לגבש הסדר ביניים רב-שנים ועל תנאיו של הסכם זה.

 

האסטרטגיה הפלסטינית במו"מ:

בידי הפלסטינים שלושה "קלפי מיקוח", כפי שקבע ביטאון הרש"פ, "אל-חיאת אל-ג'דידה": החלטת מועצת הביטחון 242, החלטת המועצה המרכזית של אש"ף להכריז על מדינה פלסטינית עצמאית במנותק מההתפתחויות במו"מ, והאפשרות של התחדשות האלימות במקרה של כשלון הפסגה. [5]

 

הקלף הראשון: החלטה 242

החלטה 242 נקבעה בהצהרת העקרונות של תהליך אוסלו כבסיס לפתרון. אש"ף טוען כי בהסכמה שנתן לכך, כבר עשה את ה"ויתור כואב" על התביעה הפלסטינית לריבונות גם על האדמות שממערב ל"קו הירוק". לפיכך, רואים הפלסטינים בתביעתם לריבונות על כל שטח הגדה המערבית ורצועת עזה משום פתרון גישור והצעת פשרה מצדם.[6] "ממשלת ישראל נדרשת עתה", קבע מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף, "לעבור את הגשר הזה [של ביצוע החלטה 242], שאותו עברה ממשלת מנחם בגין לפני עשרים ואחת שנה בהסדר עם מצרים, ואותו עברה ממשלת רבין בואדי ערבה, בהסכם השלום עם ירדן, וברק עבר כמותו לפני מספר שבועות כאשר נסוג מדרום לבנון בהתאם להחלטה הבינלאומית 425 וכשציין את נכונותו לבצע את 242 בהסכם עם סוריה."[7]

 

ישראל שבה והעלתה לאחרונה -- באמצעות היועץ במשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין -- את הטענה כי החלטה 242 אינה חלה על השטחים הפלסטיניים, משום שאלו לא היו נתונים לריבונות פלסטינית לפני מלחמת 1967. אלא שטענה זו סותרת את ההסכמה הישראלית, שעוגנה בהצהרת העקרונות, שתהליך אוסלו כולו מבוסס על החלטה 242. לפיכך, דחו הפלסטינים את הטענה הזו וערפאת אף הזהיר כי במידה וישראל תתנער מהחלטה 242, "על העם הפלסטיני לחזור להחלטה 181"[8] של העצרת הכללית של האו"ם, שקבעה כי יש להקים מדינה ערבית בגבולות החלוקה משנת 1947. שר המשפטים ברש"פ, פריח' אבו מדין, חזר על עמדה זו[9] וכמוהו גם שר התכנון ושיתוף הפעולה הבינלאומי, נביל שעת', שקבע כי " [במצב זה] זכותו של העם הפלסטיני לדרוש את קיום החלטה 181 ולחזור ליפו, לחיפה ולעכו."[10]

 

הקלף השני: הכרזה חד צדדית על הקמת מדינה פלסטינית

אש"ף טוען כי תהליך אוסלו אינו פוסל הכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית עצמאית. לפיכך, הכוונה להכריז על מדינה עצמאית, והתמיכה הבינלאומית הצפויה במדינה זו, מהווים מבחינת הפלסטינים אמצעי לחץ על ישראל.

 

אלא שהפלסטינים היו מעדיפים להימנע מהכרזה חד-צדדית שכזו, העלולה להביא לסיפוח שטחים נרחבים ע"י ישראל. לכן, אע"פ ש"המועצה המרכזית" הפלסטינית הכריזה בסיום התכנסותה בעזה (ראשית יולי 2000) כי ה- 13 בספטמבר 2000 הוא ה"מועד הרשמי" ליישום ההכרזה על הקמת המדינה[11], חושפות הצהרותיהם של בכירים פלסטינים דווקא את הכוונה לדחות את הכרזת המדינה למועד אחר כלשהו עד סוף השנה.

 

מזכ"ל הנשיאות, אל-טייב עבד אל-רחים, אמר לאחר דיוני המועצה המרכזית, כי "לאחר ה13- בספטמבר יהיה המועד פתוח... פירוש הדבר שאנו עשויים להכריז עליה בספטמבר, או באמצע נובמבר - [המועד] שבו הכריזה המועצה הלאומית על עצמאות בשנת 1988 באלג'יר."[12] גם יו"ר המועצה הלאומית הפלסטינית, סלים אל-זענון, נדרש לאותה פרשנות: "החלטת המועצה המרכזית בכינוסה הקודם קובעת כי הכרזת המדינה חייבת להיות לפני סוף השנה הזאת, ולפיכך המועצה תעיין במועדים [האפשריים] הרבים…". הוא הדגיש כי המועצה אינה כבולה לשום מועד מן המועדים המוצעים.[13]

 

הקלף השלישי: התחדשות האלימות

החשש הישראלי מפני התחדשות האלימות נתפס על ידי אש"ף כקלף מיקוח פלסטיני, על אף שהפלסטינים עצמם גם הם חוששים ממנה.

 

ההדלפות מתוך דיוני הקבינט הביטחוני בהם נדונו הכנות צה"ל לאפשרות של התפרצות אלימה שתתלווה להכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית והכוונות להפעיל גם מטוסים וטנקים, עוררו תגובות קשות בצד הפלסטיני. תנועת הפת"ח תיארה את "האיומים הישראלים" כ"הכרזת מלחמה" ובגילוי דעת שפורסם ב 20-6-2000- היא דחתה אותם מכל וכל: "עמנו מסוגל בכל מצב ללמד את מופז לקח שהוא לא ישכח לעולם".[14] התנועה גם הכריזה על מצב חירום עליון בשורותיה כהכנה לאכיפת הכרזת המדינה וכדי "להתמודד עם כל אפשרות של תוקפנות ישראלית כנגד האדמות הפלסטיניות."[15]

 

ערפאת עצמו הזהיר בנאום פומבי: "אף אחד לא יאיים עלינו. מי ששכח, ראוי שיזכור [את ניצחון הפלסטינים] במערכת אל-כראמה, במערכה בביירות ובשבע שנות האינתיפאדה... אנו מוכנים למחוק הכל [הכוונה – את התהליך המדיני] ולהתחיל מחדש [במאבק]..."[16]

 

גם שר המשפטים ברשות הפלסטינית, פריח אבו מדין, התבטא בחריפות רבה: "אני מייחל כי ישראל תבצע את איומיה להשתמש במטוסים ובטנקים... שכן זוהי האלטרנטיבה הטובה [ביותר] עבור העם הפלסטיני... הישראלים שוכחים ומתעלמים מכך שהביטחון הישראלי הפך להיות בכיס הפלסטיני ולא להפך... כיום, לאחר חמש שנים, הפכנו ליסוד משפיע ופעיל שיש לו שליטה בביטחון הישראלי, ולא הוא [זה] השולט בנו.

 

 זוהי תוצאה שאנו גאים בה... אנו בטוחים כי נוכל לשלם מחיר יקר וגדול למען ההגנה על המולדת. בעבר נפלו יותר ממאה אלף 'שהידים'. כעת אנו מוכנים להקריב חמשת אלפים או ששת אלפים 'שהידים'. ולכן אנו אומרים לגנרלים [הישראלים] הצמאים לדם העם הפלסטיני: 'אכן, הדם הזה יהיה יקר, אולם אנו נקריב אותו בלב חפץ'."[17] אבו מדין הוסיף ואמר: "יהיה אשר יהיה [מספר] 'השהידים' אשר יקריב העם הפלסטיני, בסופו של דבר העם היהודי הוא אשר ישלם את המחיר, שכן אנו חיים בתוך עורם, בתוך המעי שלהם ובתוך מחזור הדם שלהם..."[18]

 

מזכ"ל הנשיאות הפלסטינית, אל-טיב עבד אל-רחים הכריז ביום פתיחת הועידה כי "העם הפלסטיני מוכן לכל האפשרויות, בין אם המדובר בשלום של אמיצים ובין אם מדובר באופציות האחרות שישמרו על הזכויות הפלסטיניות למדינה עצמאית שבירתה ירושלים ולשיבת הפליטים".[19]

 

"איננו מפחדים מצלצול הנשק," קבע סגן יו"ר מנגנון ההכוונה הלאומית, ח'אלד מסמאר, "כפי שאמר הנשיא אבו עמאר [ערפאת] בעבר -- אנו מבקשי 'שהאדה' ["מות קדושים"]. כך היה, וכך יהיה עד שיוגשם רצון עמנו, או עד שנהפוך ל"שהידים". זהו ההבדל הגדול בינינו [לבין הישראלים]. הם אוהבים את החיים באותה מידה בה אנו אוהבים את מות הקדושים.[20]

 

אולם לצד התבטאויות מתלהמות אלה,  ניכר היה בימים האחרונים גם ניסיון להנמיך את הטון ולהראות כי הפלסטינים מבקשים להימנע מאלימות. ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, צאיב עריקאת, אמר בראיון לרשת CNN כי "העם הפלסטיני אינו מעוניין בהסלמת האלימות בשלב הנוכחי, משום שאף אחד לא ירוויח מכך"[21]  ואילו יו"ר המועצה הלאומית הפלסטינית, סלים אל-זענון, הביע תקווה שלא יהיה עימות עם ישראל: "איננו רוצים שתישפך [ולו] טיפת דם אחת של ילד פלסטיני או ילד ישראלי... אך אם תימשך הסחבת, אנו נכריז על מדינה ונאמר לעולם, כי תקופת המעבר הסתיימה."[22]

 

סיכום:

מניתוח התבטאויותיהם של שני הצדדים, עולה כי הסדר קבע שיגשר בין הקווים האדומים של שני הצדדים הוא בגדר הבלתי אפשרי. מאידך גיסא, שני הצדדים מעדיפים להימנע ממשבר שיוביל לאלימות.

 

מבחינה פרוצדורלית, ניתן להרוויח זמן באמצעות מו"מ וועידת פסגה נוספת, לאחר שהפלסטינים דחו למעשה את ההכרזה החד צדדית על מדינה עצמאית לסוף השנה ואף הביעו עניין לקיים סדרה של פסגות.

 

מבחינה מהותית, האלטרנטיבה האפשרית למצב הקיים היא גיבוש הסדר ביניים ארוך טווח. המו"מ יתנהל, ככל הנראה, על מאפייניו של הסדר זה. ישראל תוכל להציע ויתורים טריטוריאליים משמעותיים, הימנעות מסיפוח שטחים בעת הכרזה פלסטינית חד צדדית על מדינה עצמאית, סדרה של צעדים בוני אמון, והגמשת תביעתה להכרזה על "סיום הסכסוך". הפלסטינים מצדם, יוכלו להציע דחייה של ההכרעה בשאלות הקשות -- ירושלים והפליטים -- ונכונות לאפשר את המשך הסטטוס קוו בעניין ההתנחלויות.

 

אין ביטחון ששני הצדדים יהיו מוכנים לעשות ויתורים אלה, אולם גם אם יסכימו לכך, אין ודאות שדי יהיה בויתורים אלה כדי לגבש הסדר ביניים ארוך טווח וליישמו בפועל.