כללי

 

"הוועידה ליחסי סוריה-לבנון": השער לחזרתה של סוריה ללבנון

 

הקדמה

ב-14-18.4.2009 נערכה בדמשק "הוועידה ליחסי סוריה-לבנון", בחסות סגנית נשיא סוריה לענייני תרבות, ד"ר נג'אח אל-עטאר. היומון הסורי הרשמי תשרין הגדיר מהלך זה כ"פתיחה של מסלול חדש להתקרבות סורית-לבנונית..."[1]. ואכן מתוכן הדברים בישיבות הוועידה ניכר מאמץ להבליט את המאחד ולטשטש את המפריד, תוך הקפדה על הצהרה בדבר הכרה בעצמאותה וריבונותה של לבנון. הדבר נעשה באמצעות הבלטת הקשר המיוחד בין שתי המדינות, בהתבסס על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, התרבות והאויב החיצוני המשותפים ותוך חזרה על ביטויים כגון "עם אחד בשתי מדינות", "אחדות גורל", וקריאות לאינטגרציה ושילוב כלכלי-תרבותי. בהתייחסויות של בכירים סורים לנושא היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות והנורמליזציה, בלט הרצון להקל בחשיבותם ונחיצותם בשל "היחסים הטבעיים" בין שתי המדינות.

גם הרכב הנציגים הלבנונים בוועידה מלמד על מגמה זו, כאשר בראש המשלחת עמד סלים אל-חוס, ראש ממשלת לבנון לשעבר, והשרים לשעבר מישל סמאחה ואילי פריזלי, הידועים בעמדותיהם הפרו-סוריות.

 

יצוין כי בתקופה שלאחר עריכת הוועידה נקטה סוריה במספר צעדים שנועדו להוכיח את אמיתות הצהרותיה בדבר עצמאותה של לבנון. כך, לאחר הבחירות לפרלמנט הלבנוני שהסתיימו בניצחון כוחות ה-14 במרץ, פורסמו ביומון הלבנוני אל-ספיר הפרו-סורי ובעיתון הסעודי אל-חיאת, ידיעות לפיהן כחלק מהסכם הבנות עם סעודיה, סוריה לא התערבה בבחירות בלבנון ובכך בעצם הביאה לניצחונם הבלתי צפוי של כוחות ה-14 במרץ.[2] בכירים סורים שבו והדגישו כי סוריה לא התערבה בבחירות.[3] 

צעד נוסף בו נקטה סוריה היה שיגור שגרירה ללבנון, כחודשיים לאחר מינויו.[4]

 

סגנית נשיא סוריה: "בירות היא דמשק וסוריה היא לבנון"

דוברים רבים בוועידה הדגישו  בנאומיהם את הטענה כי הסורים והלבנונים מהווים למעשה עם אחד. בפתיחת הוועידה אמרה סגניתו של הנשיא אסד, ד"ר נג'אח אל-עטאר "...סוריה ולבנון הן מדינה אחת בלשון ובלב, יש ביניהן גבולות של ריבונות שיש לכבדם, אבל [הגבולות] אינם מסתירים את העובדה הברורה ששני העמים הם [למעשה] עם אחד, בעלי מוצא, היסטוריה ואינטרסים משותפים... סוריה היתה ועודה התאומה של לבנון.. בירות היא דמשק וסוריה היא לבנון ...אנחנו ואתם עם אחד, דובר שפה אחת, מאחדים אותנו ערכים דומים ומאחדת אותנו מטרה אחת ובעיות משותפות..."

 

אל-נג'אח אמרה שאין צורך לדבר על נורמליזציה בין שתי המדינות מכיוון שמדובר באותו עם:  "הנורמליזציה אינה [נדרשת] בין אחים ובין אלה שמחברים אותם קשר, אהבה והיסטוריה רווית ניצחונות. היחסים הטבעיים ששררו [בעבר] הם היחסים שצריכים לשוב ולשרור. הנורמליזציה האחרת היא זו שחותר אליה האויב למשל, ואנו שוללים זאת. היא זו שאפשרה לכמה אחים לכוון נשק אל בניהם ולחבק וללחוץ את ידיהם של אויבי אומתם. [אני מתפלאת על כך] שחלק מהאחים בלבנון [הכוונה לכוחות ה-14 במרץ], אותם אנו מכבדים, מדברים על קשרים מצוינים עם אמריקה למשל ועל נורמליזציה מחודשת עם סוריה ועל קבלה של מי שמציג עצמו כמפקח על הגינותנו ואמינותנו ורוצה לעקוב אחר צעדינו בבחירות ובדברים אחרים ולהכתיב לנו את עמדותינו [הכוונה לארה"ב]... כל מה שקורה בלבנון הוא עניינה של סוריה וכל מה שקורה בסוריה הוא עניינה של לבנון."[5]

  

אל-חוס: עם אחד בשתי מדינות

דברים דומים אמר סלים אל-חוס, ראש ממשלת לבנון לשעבר, שדיבר בשם המשתתפים הלבנונים בוועידה: "'אנחנו בלבנון ובסוריה עם אחד בשתי מדינות... הקבוצה הפאן-ערבית המנצחת בלבנון יודעת שערביות לבנון עוברת למעשה בדמשק... הלבנונים החלו להבין את חשיבותה של סוריה כשער של הכלכלה הלבנונית לשאר השווקים הערביים במיוחד של מדינות המפרץ, נוסף לאינטרסים המשותפים בכל המישורים [האחרים].' הוא הדגיש כי יש לשמור על המועצה הלבנונית הסורית העליונה[6] אפילו [בנוסף] לקיום קשרים דיפלומטיים וציין כי הקשרים ימשיכו להיות מצוינים רק באמצעות קשר רציף מסודר בדרג הגבוה ביותר ו[בדרג] המועצה הלבנונית הסורית העליונה."[7]

משתתפים לבנונים נוספים הדגישו את חשיבות הקשרים עם סוריה והביעו שאיפות להידוקם.[8]

 

הודעת הסיכום: סוריה ולבנון אינן שלמות זו בלעדי זו

רעיונות אלה הופיעו גם בהודעת הסיכום של הוועידה בה נאמר: "... המשתתפים הסכימו כי מה שמאחד את לבנון וסוריה נובע מכך שמוצא שניהם הוא מעם אחד, אדמה אחת והיסטוריה אחת ושלשתיהן גורל משותף אחד, וזה מה שמעניק ליחסים משמעות של אחדות, אינטגרציה והמשכיות... האחדות היא בתחומים שונים... והיא הופכת את שתי המדינות למעין מדינה [אחת] בעלת מבנה כלכלי, פוליטי, חברתי, תרבותי והגנתי שגורם לה להיות חזקה וצודקת יותר ובעלת תפקיד חשוב יותר ונוכחות עמוקה יותר מאשר אילו היה פילוג בין שתי המדינות, שהרי אז כל אחת מהן היתה מדינה חסרה בהעדר האחרת, במיוחד מאחר שהיחסים הטבעיים הנכונים הם סיבה עיקרית לביטחונה של סוריה וליציבותה של לבנון.

 

המשתתפים סבורים כי הדרך היחידה והאמיתית ליחסים [טובים] צריכה להתבסס על הריבונות של כל אחת מהמדינות, חירותה, עצמאותה וכוחה העצמי ... קיומן של סוריה ולבנון כשתי מדינות עצמאיות, כל אחת מהן עצמאית, ריבונית וחופשית, אינו מבטל את תחושת החסך של כל אחת מהן נוכח היעדרות האחרת. פירוש הדבר שאנו חיים בתנאים לא מושלמים, עם דופק לא סדיר ועם יחסים החושפים את הפגם העמוק שטמון בחירות, בריבונות ובעצמאות במובנן הנפוץ...

 

המשתתפים הסכימו כי... הפעילות הכלכלית, גורמי הפיתוח והאינטרסים הם משותפים עד כדי אחדות [מלאה] וכי המאבק המשותף נגד התוכנית הציונית והשליטה הזרה... צריכים להיות בבסיס כינון היחסים הסורים-לבנוניים על מנת להעניק להם עתיד מאוחד ואינטגרטיבי יותר..."[9]       

 

הנשיא אסד תוקף את המתנגדים להתערבות סורית בלבנון

בפגישת נשיא סוריה בשאר אל-אסד עם חברי המשלחת הלבנונית שנערכה בשולי הוועידה, ביקש אסד לשלוח מסרים מרגיעים, לכאורה, ללבנונים, בקבעו כי אין בכוונתו להחזיר את צבא סוריה ללבנון, וכי הוא מוכן להיענות לדרישות לבנון לבטל את המועצה הסורית-הלבנונית העליונה. יחד עם זאת, דבריו לוו בהסתייגויות רבות, תוך מתיחת ביקורת חריפה על כוחות ה-14 במרץ, המתנגדים למעורבות סורית בענייניה הפנימיים של לבנון, ובמיוחד נגד רה"מ לבנון, פואד אל-סניורה.

 

אסד ציין כי ההחלטה להוציא את כוחות הצבא הסורים מלבנון התקבלה לאחר שהשתכנע שללבנון יש צבא חזק שיכול לקבל את האחריות הביטחונית והצבאית. הוא הדגיש כי "סוריה מחוץ ללבנון חזקה יותר מאשר בתוכה. היותה של סוריה מחוץ ללבנון מאפשר קיום יחסים יותר טובים בין שתי המדינות, עם המדינה הלבנונית ועם הלבנונים, מאשר [כאשר] סוריה בתוך לבנון. הצהרתי כמה וכמה פעמים שהכוחות הסורים לא יחזרו ללבנון... נשאו ונתנו איתנו פעמים רבות בנוגע לעמדתנו כלפי לבנון, ובכל פעם חזרנו על התשובה והם יודעים כעת היטב מהי עמדתה של סוריה. סוריה חזקה כשלבנון חזקה. יש לנו אינטרס מוחלט בקיומה של לבנון חזקה. אנו לא תומכים בחזבאללה [מאחר שאנו רוצים לתמוך] בפלג לבנוני [מסוים], אלא מאחר שהוא [מייצג את] ההתנגדות לישראל..."

 

לאורך דבריו הביע אסד נכונות, לכאורה, להיענות לאחת הדרישות העיקריות של כוחות ה-14 במרץ מסוריה, קרי ביטול ההסכמים בין סוריה ולבנון וביטול המועצה הסורית-הלבנונית העליונה, המסמלים את שרידי ההשפעה הסורית בלבנון. יחד עם זאת, בדבריו ניכרו זלזול בדרישה זו וניסיון להוציא ממנה את העוקץ. אחת הדרכים בהן נקט אסד היתה להטיל את האחריות על הצד הלבנוני. כך, הוא התנה את ביטול ההסכמים והמועצה בקונצנזוס לבנוני, כאשר ברור לכל כי קונצנזוס כזה אינו יכול להתקיים לאור מאזן הכוחות הפוליטיים בלבנון כיום. אסד הדגיש כי "כל עמדה לבנונית זקוקה לקונצנזוס, שלא קל להשיגו... האם ישנו קונצנזוס או הסכמה לבנונית לביטול המועצה העליונה? שיאמרו לנו שהם לא רוצים אותה ואנו נבטל אותה. שיאמרו לנו שהם לא רוצים את ההסכמים ואנו נבטל אותם או שהם רוצים לשנות אותם ואנו נשנה אותם...". כמו כן, הוא ביקש להביך את ממשלת סניורה וטען כי הוא זה שהעלה בפני ראשי ממשלת לבנון האחרונים, נג'יב אל-מיקאתי ופואד אל-סניורה, את נושא המועצה העליונה וההסכמים בין שתי המדינות והטיל על הצד הלבנוני את האחריות על כך שהדבר לא נעשה.

 

 כך לטענתו "רה"מ מיקאתי לא נשאר זמן רב בממשלה ורה"מ סניורה ותומכיו לא ענו לי. הם דחו את כל מה שהצעתי. אמרתי שאני מוכן לדון בכל ההסכמים אבל הם אינם רציניים ומתעלמים מהעניין. אני מוכן לוותר על המועצה העליונה אם הלבנונים יבקשו זאת. שוחחתי עם הנשיא מישל סלימאן מאז שנפגשנו בפעם הראשונה בפריס ב-14.7.2008 על ההסכמים וכן שרינו דנו עם כמה שרים לבנונים[10] בעניין. רק איתם ישנם ערוצי תקשורת בנושא זה. עם הקבוצה האחרת [כוחות ה-14 במרץ] אין לנו קשר."

 

דרך נוספת בה נקט אסד היתה להפחית בערכם ובחשיבותם של ההסכמים ושל המועצה. לדבריו, "על האחרים [סניורה וכוחות ה-14 במרץ] לדעת שהאינטרסים שלנו ימשיכו להתקיים [גם] אם המועצה העליונה וההסכמים יבוטלו. הם [האינטרסים] לא תלויים בהם [המועצה וההסכמים]... .. המועצה [ממילא] אינה עובדת הרבה. אנו יכולים לשתפה בדיונים שאנו מזמנים. אנו יכולים לשתף גם את שתי השגרירויות..."

 

אסד לא הסתיר את הדרך בה סוריה מתכוונת להתערב בענייני לבנון ואמר "מי רוצה לעשות שינוי בלבנון, הפוליטיקאים או העם? בחלק מהמדינות הנבחרים הם אלה שיוצרים את השינוי. אבל תפקידה של סוריה ביחס ללבנון הוא לסייע למי שרוצה לעמוד על רגליו על מנת להשיג מטרה זו ולא לפעול מטעמו. אנו לא יכולים לתפוס את מקומם של הלבנונים. תפקידנו מותנה במידת הסיוע שלנו למי שרוצה לפעול. לא יותר מזה. מנהיגי המיליציות והעדות אינם רוצים בשינוי. לא ניתן לעשות שינוי ללא מכניזם [לבנוני]. אנו נמצאים בחיכוך ישיר עם החברה הלבנונית,והחברה הלבנונית נמצאת בחיכוך עם החברה הסורית. זהו אחד מלקחי העבר.

הוא הוסיף: "הסיוע שלנו תלוי במה שהעמדה הלבנונית מבקשת מאיתנו. העניין, אם כן, תלוי בלבנונים, במשכילים ובנבחרים שלהם. אני שואל – האם יש מכניזם לשינוי בלבנון כדי [שנוכל] לסייע?"[11]           

 

ביקורת בלבנון על כינוס הוועידה  

לצד התבטאויות אלו נמתחה ביקורת על מדיניותה של סוריה בלבנון ועל אופן עריכת הוועידה. ההיסטוריון עצאם ח'ליפה שנכח בוועידה תקף את מדיניות סוריה בלבנון, עד כדי כך שהיומון "אל-וטן", המקורב לשלטונות הסורים, טען כי למרות שח'ליפה הגדיר עצמו כחוקר עצמאי, נטייתו לכוחות ה-14 במרץ ברורה. במהלך הוועידה קרא ח'ליפה לסוריה "לשנות את האסטרטגיה והטקטיקה שלה כלפי לבנון". לטענתו "הכניסה להרפתקאות הגנתיות [בהתייחסו לחטיפת שני חיילי צה"ל ב-2006 שהובילה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה] צריכה להיות [בהחלטה] משותפת לסוריה ולבנון וכך גם הכניסה למו"מ לשלום עם ישראל". עוד אמר כי "הגברת החימוש של חלקים מהחברה הלבנונית היא פתח להשלכות מסוכנות שלא יפגעו רק במצב בלבנון."[12]

 

רוב הדיווחים על הוועידה בעיתונות הלבנונית הופיעו ב"אל-אח'באר" ו"אל-ספיר". למרות שעיתונים אלה ידועים בעמדותיהם הפרו-סוריות, נמתחה גם בהם ביקורת על אופן ניהול הוועידה ומשתתפיה. כך למשל סמאח אדריס, עיתונאי שהשתתף בוועידה, מתח ביקורת על חלק מהמשתתפים הלבנונים בוועידה וטען כי הם הציגו עמדות פרו-סוריות יותר מאשר המשתתפים הסורים עצמם. ביקורת נוספת היתה על העיתונות הסורית הרשמית על שצנזרה את דבריהם של חלק מהמשתתפים מחשש שהדבר פוגע בסוריה ובמדיניותה בלבנון.[13]  

 

כוחות ה-14 במרץ: הוועידה – ביטוי לחמדנותה של סוריה

בעיני כוחות ה-14 במרץ נראתה הוועידה כ"כיסוי למדיניות הישנה של סוריה שבאה לידי ביטוי בחמדנות ההיסטורית כלפי לבנון..."[14]  אכרם שהיב, ח"פ המשתייך לכוחות ה-14 במרץ אמר כי דבריה של נג'אח אל-עטאר ש"בירות היא דמשק וסוריה היא לבנון" הם "[אישור] לרצונו של המשטר הסורי לבסס יחסים טבעיים בין שתי המדינות בהתאם לעקרונות שהיו רווחים בתקופת החסות וההגמוניה...". לטענתו הוועידה משקפת את המציאות שתהיה בלבנון אם כוחות ה-8 במרץ ינצחו בבחירות לפרלמנט.[15]

 

בעל טור ביומון הסעודי אל-חיאת, חסן חידר, המקורב לכוחות ה-14 במרץ, טען כי למרות שעצם עריכת הוועידה עשוי להיות דבר חיובי, לא נראה כי ישנו שינוי בפועל בתפיסתה של סוריה את לבנון. לטענתו, תארים כמו 'אחווה' ו'תאומה', בהם השתמשה נג'אח אל-עטאר אינם מתאימים לתיאור יחסים תקינים בין שתי מדינות. כמו כן נטען כי קריאתה להשיב את "היחסים שהיו בעבר הם בדיוק מה שאין לשוב אליו".[16]