המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הבחירות באיראן: דעיכת תנועת המחאה
30/6/2009

הבחירות באיראן: דעיכת תנועת המחאה

שבועיים לאחר שהחלה המחאה באיראן בעקבות הבחירות, נראה כי המשטר האיראני הצליח לדכאה. מסמך זה ידון בסיבות לדעיכת תנועת המחאה באיראן:

 

1.      אלימות המשטר

בניסיון לדכא את ההפגנות שככלל התנהלו ללא אלימות מצד הציבור, הפעיל המשטר אלימות קשה ע"י שימוש בנשק חם וקר מצד כוחות משמרות המהפכה, הבסיג' ויחידות בלבוש אזרחי. הדיכוי התבצע בדרכים הבאות: פריצות של כוחות הביטחון אל מעונות הסטודנטים במיוחד בטהראן; מעצר מפגינים, פעילים פוליטיים, עיתונאים ואינטלקטואלים; התנכלות לתושבי בתים שמתוכם נשמעו בלילה קריאות 'אללה אכבר'; איומים על הציבור לבל ישתתף במחאות; חסימת מידע וכלי תקשורת; הוצאת המפגינים וראשיהם אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי והצגתם כמשת"פים של אויבי איראן; ביטול אישורי התארגנות מפלגתית ופוליטית; הקמת בית דין מיוחד שישפוט את המפגינים.

2.      מאבק על שליטה במשטר, לא על שינויו

א.      מנהיגי המחאה, קרי מיר חוסין מוסוי, מהדי כרובי, מוחמד ח'אתמי, קראו למפגינים למחות באופן שקט בלבד וטענו כלפי המפגינים כי יפעלו מול השלטון במסגרת מו"מ, להשגת מטרותיהם קרי, עריכת בחירות חדשות, או הקמת גוף איתוללות מוסכם על הצדדים שיבחן את התוצאות.

ב.      מנהיגי המחאה, להבדיל מחלק מהמפגינים, לא היו מעוניינים בשינוי המשטר ולא קראו להדחת המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי.[1]

ג.       רפסנג'אני וח'אתמי, שעמדו מאחורי הקלעים של תנועת המחאה, לא הצליחו לגייס תמיכת איתאללה בכיר נגד ח'אמנאי. האשמי רפסנג'אני, האיש השני בחשיבותו במשטר המכהו כראש 'מועצת המומחים' וכראש 'המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר', מעולם לא התיימר לעמוד בראש תנועה אלטרנטיבית למשטרו של עלי ח'אמנאי. למרות חילוקי הדעות הגלויים בין השניים,  לא יצא רפסנג'אני בפומבי נגד החלטת ח'אמנאי בדבר תוצאות הבחירות. מחאתו הסתכמה, לפי דיווחים, בחיפוש בעלי ברית מקרב האיתוללות למחנה שהוא עומד בראשו במסגרת המשטר.

3.      העדר גיבוי בינ"ל

עמדת מדינות המערב היתה של אי התערבות בנעשה באיראן.

סיכום:

האירועים באיראן בעקבות הבחירות נבעו מהתפרצות של זעם ציבורי, שהקיף את כלל הסקטורים של החברה האזרחית שהתאחדו סביב מכנה משותף -  זיוף הבחירות. ציבור המוחים שחיפש הנהגה לא מצא אותה.

נוכח עוצמתו של המשטר, העדר הנהגה דתית שתוביל את המחאה ומול שתיקת העולם, קרסה המחאה לאחר שבועיים. עם זאת, יש להניח כי תנועת מחאה נוספת באיראן תיווצר כשיימצא ציבור מוחים שיגבש רעיון בעל תוכן אלטרנטיבי; כשתקום הנהגה דתית הנכונה להוביל ציבור זה, על כל הכרוך בכך; וכשתהיה תמיכה בינ"ל.

ניתן לשער כי לתנועת המחאה האיראנית יהיו הדים בקרב החברות הערביות והסוניות, שכנותיה של איראן, שגם בהן זיופים בבחירות לא נחשבים לנדירים.

לאחר דיכוי ההפגנות, פועלות קבוצות האליטה השונות של המשטר כדי לפשר בין שני הזרמים השמרנים המתחרים של המשטר – אשר אינם מערערים על מנהיגותו של עלי ח'אמנאי.[2] עובדה זו בלטה בהתבטאותו הפומבית הראשונה מזה שבועיים של רפסנג'אני בה הצהיר אמונים לח'אמנאי (ש"חיבתו אליו היא אינסופית") והצטרף לרטוריקה של ח'אמנאי ואחמדי-נז'אד בדבר אחריות גורמים זרים לתנועת המחאה.[3]   



[1]  ראו זעקתו בדיון של חבר מג'לס תומך מוסוי, קודרתאללה עליח'אני: "כולנו ילדי המהפכה" http://www.memritv.org/clip/en/2165.htm

[2]  ראו דוח ממרי: הבחירות באיראן (ב); לאחר שח'אמנאי הדגיש את חשיבותם של כלל האישים למשטר, במיוחד של רפסנג'אני, בדרשת יום השישי מה-19.6 ,(ראו דוח ממרי) פועלות קבוצות האליטה ומנגנוני המשטר כדי לפייס את המתמודדים ולהציע פתרון למשבר. אלו כוללות איתוללות מהעיר קום כגון מוסוי ארדבילי, ג'עפר סובחאני, ג'ואדי-אמולי, יו"ר המג'לס לאריג'אני שהקים וועדה מטעמו, אנשי 'מועצת המפקחים' ועוד. 

[3]  אילנא (איראן), 28.6.09, מהר (איראן), 27.6.09