המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ביקורת פנימית בסוריה לאחר מותו של אסד
16/6/2000


ביקורת פנימית בסוריה לאחר מותו של אסד

 

תחת הכותרת "המדינה והשלטון בסוריה - התנהגות שרירותית כלפי החוקה, המפלגה והחברים הותיקים" מותח עדלי צאדק ביקורת חריפה על התיקון המהיר בחוקה הסורית שאפשר את מינוי של בשאר אל-אסד לנשיאות:

 

"...לא היה זה הגיוני לשנות את החוקה תוך חצי שעה על מנת שתתאים להורשת ראשות הרפובליקה לבנו של חאפט' אל-אסד. אילו היו הצידוקים להורשה זו לצעיר בן שלושים וחמש בלבד סבירים בעיני 'מועצת העם' היה זה הגיוני ומכובד יותר לנהוג [ביתר] עדינות בחוקה זו שהייתה בראש רשימת ההישגים של חאפט' אל-אסד (בשנת 1972)...

 

מה למשל מונע להעלות אחד מסגניו של נשיא הרפובליקה (ושיהיה זה עבד אל-חלים ח'דאם אשר נלווה לנשיא המנוח עשרות שנים והשתתף לצדו בכל מערכותיו) כמועמד לתקופת נשיאות, שניתן להצביע (תוך חצי שעה) על [קיצורה] לארבע שנים, שבמהלכן ישלים בשאר את [תהליך] התבגרותו ויתנסה באחריות בפעילות ציבורית, כך שמושגים כגון 'שותפות [במפעל] חיים', 'פעילות מפלגתית' ו'אופי עממי של הנהגת המדינה' יקבלו קצת אמינות...

 

ההתנהגות הבלתי ראויה כלפי החוקה, כלפי המדינה עצמה וכלפי המפלגה על ידי הכרזה מהירה על בשאר [כיורש] ושבועת האמונים [שנשבעו לו] לפני הלווית אביו באמצעות השינוי הדחוף בחוקה ובאמצעות בימוי קריאות הסטודנטים והצעירים ברחוב, מצביעים על רצונו של השלטון [הסורי] לחסל את שלב האידיאולוגיה הלאומית שחאפט' אל-אסד היה אחד מסמליה הבולטים באזור. המקסימום אליו ישאף בשאר... הוא להשיב את כל האדמות הסוריות הכבושות מאז שנת 1967 מבלי שמוטלת עליו מגבלה אידיאולוגית מינימלית כזו שהייתה מוטלת על אביו בעניין ההתפייסות [עם ישראל] וההכרה ב'זכות קיומה' על אדמות פלסטין ההיסטורית..."[1]

 

הית'ם מנאע מותח ביקורת על המשטר הדיקטטורי שהתקיים בסוריה בשלושים השנים האחרונות ומצביע על ההכרח שסוריה תהפוך עתה לדמוקרטיה:

 

"...במשך שלושים שנה רוכזו הרשויות [בסוריה] במשטר נשיאותי, שבו שלט נשיא הרפובליקה ברשות המבצעת, ברשות המחוקקת וברשות השופטת... החוקה התייחסה למפלגת הבעת' כאל מנהיגת המדינה והחברה... והשלטונות הסוריים סרבו לחתום על אמנה כלשהי [לשמירה על] זכויות האדם במשך עשרים ושלוש שנים...

 

יתכן שסוריה היום יחד עם סין העממית וצפון קוריאה הן היחידות בעולם שחוקתן קובעת את יישום 'הדמוקרטיה העממית'. היא דומה לצפון קוריאה, לסין, לעיראק ולקובה גם בכך שהיא אחרון המבצרים המתנגדים לקיומם הטבעי של ארגונים בלתי ממשלתיים... מנגנון העיתונות והצנזורה עדיין כפוף למדיניות אגרוף הברזל, למרות שישנם עיתונאים, מוציאים לאור, אנשי רוח וסופרים בעלי מקום [של כבוד בעולם] הערבי והבינלאומי - אך הם יכלו לתפוס מקום זה רק מחוץ לגבולות ארצם...  כדי להפוך את החוקה לדמוקרטית על מנת שתהיה חוקה של כל הסורים, ללא יוצא מן הכלל וללא הפליה, כלומר חוקה של ריבוי מפלגות, הפרדת רשויות וכיבוד הלגיטימיות הבינלאומית [בעניין] זכויות האדם נדרשת עזרה מן הכוחות המשפטיים העליונים במדינה, והם קיימים. [כמו כן] נדרשת לשם כך חריגה מהגיון 'החנווני' [בעל אינטרסים צרים] - שהרי המולדת היא של כולם ולא רק של קבוצה, מפלגה או עדה [אחת]...

 

הרשות המבצעת חייבת לאפשר למפלגות האופוזיציה לפעול ולהעניק רשיונות לעיתונות חופשית במדינה... כל עוד מתעקשים להתנגד לדמוקרטיה, אי אפשר להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד...

בלי החלטה היסטורית להציב את נושא הדיקטטורה על שולחן הניתוחים, לא ניתן יהיה להתוות את מאפייני המחר..."[2]



[1] אל-חיאת אל-ג'דידה, 12.6.2000. המאמר פורסם גם ביומון הלונדוני הפרו עיראקי, "אל-קדס אל-ערבי", 12.6.2000.

[2] אל-קדס, 12.6.2000.