המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ליברלים ערבים: השנאה הדתית לזר דחקה את הצדק והמוסר
16/2/2009

 

ליברלים ערבים: התמיכה הערבית בפלסטינים נובעת משנאה דתית לזר

 

בעקבות הקריאות בעולם הערבי, להעמיד לדין את מנהיגי ישראל על פשעי מלחמה, הופיעו בתקשורת הערבית תגובות המסתייגות מקריאות אלו. ב-12 וב-13 בינואר פורסמו באתר הליברלי המקוון "אילאף" שני מאמרים בעניין זה, הראשון של הליברל המצרי כמאל ע'בריאל והשני של הליברל הכוויתי פאח'ר אל-סולטאן. לדבריהם, העולם הערבי והמוסלמי נזעק למען זכויות עמים וזכויות אדם רק בסיטואציה אחת ויחידה והיא כאשר הפוגע הוא יהודי והנפגע הוא ערבי או מוסלמי. לעומת זאת, עולם זה שותק ולעתים קרובות אף משתף פעולה במקרים בהם הנפגע הוא יהודי או נוצרי וכן במקרים בהם הפוגע והנפגע הם ערבים או מוסלמים, כמו בעיראק של ימי סדאם חוסיין ובסודאן של עומר בשיר. שני הכותבים מוצאים שהמקור לאפליה זו טמון במוטיב השנאה לאחר, ובמיוחד ליהודי.

 

להלן קטעים משני המאמרים:

 

צביעותו של העולם הערבי והמוסלמי

אל-ע'בריאל מצביע על הצביעות של העולם הערבי ומהמוסלמי בכל הנוגע לשאלת זכויות אדם תוך הבאת ראיות מתגובתו האוהדת של עולם זה לפשעיו של בשיר בסודאן ושל סדאם חוסיין בעיראק: "... לכל האמיצים הקנאים [לערכי] האנושות, ובפרט כאשר הדבר נוגע לדמם של המוסלמים - שהרי דם זה הוא הדם היחיד בעל הערך, ודמם של אחרים הוא שפל והפקר מיסודו ואין לו ערך, על פי אמות המידה של האמיצים האלה הנלחמים מלחמת מצווה, ויתירה מכך שפיכת דמם [של האחרים] היא בבחינת קורבן שדרכו מגיעים לגן עדן - לכל האנשים האלה ... [אני מזכיר כי עומר בשיר] מואשם בשפיכת דם מוסלמים סונים בני עמו. יד הצדק הגיעה אליו כדי להתחשבן עמו על הפשעים שבוצעו בזמן נשיאותו נגד אלפי אנשים חפים מפשע, [פשעים] שזעזעו את מצפונו של כל העולם פרט, כמובן, למצפונם של הערבים, שאינו מזדעזע, אלא בנסיבות מיוחדות ובעקבות הסתות מכוונות.

 

האם נזכה לראות הפגנות בערים ובערי הבירה הערביות והאסלאמיות הקוראות למימוש הצדק הבינלאומי, ודורשות את הסגרתו המיידית של הנאשם [בשיר] לידי בית המשפט כדי שיקבל את העונש הראוי לו ... או שמא נהיה עדים להיפך מכך. [כלומר] לאחר שיסתיים שטף הרגשות האנושיים שלנו כלפי הילדים שלנו והאחים שלנו בעזה שדמם נשפך ... אנו עתידים לראות את מלאכי החבלה של רשתות הטלוויזיה התומכים בטרור עושים, בפעם השנייה השנה, תפנית של מאה ושמונים מעלות, משליכים מאחורי גבם את מנגינות ההגנה על זכויות אדם, ונחלצים להגן על מי שנאשם בביצוע פשעים אלה, [בשיר]. יתירה מכך, כפי שכבר נאמר, הם גם יאמרו שהאשמת בשיר היא חלק מהמזימה העולמית נגד הערבים והמוסלמים.

 

השאלה המהותית והמביכה כאן היא: האם אכן הכעס שהאזור והעולם עדים לו נובעים מרגשות אנושיים ומאהדה לעם הפלסטיני?

 

אילו היתה התשובה חיובית היה מתחייב מכך שאותה תגובה תבוא גם ביחס לתושבי דארפור ... [אולם מתברר כי התשובה נעוצה בזהותו של הפוגע]. בפלסטינים פגע האויב הציוני והאמריקאי ... ואילו בתושבי דארפור פגע השליט שלהם [שהוא מוסלמי סוני. לפיכך, התמיכה בעם הפלסטיני] אינה נובעת מאהבה לעם הפלסטיני ... אלא מתוך שנאה לאחר ... לציוני או לנוצרי.

 

אם מי שמבצע טבח נגד הכורדים והשיעים בעיראק ואחר כך בכווית ... הוא הגיבור שלנו ומנהיג האומה הערבית , הלא הוא סדאם חוסיין, הרי שלא נתייחס לפשעים שביצע ונתעורר רק כאשר יגיע מישהו אחר [שאינו מוסלמי] להציל אותנו משיניו הטורפות ...

 

דוגמא [נוספת] הם האחים המוסלמים. כיום  הם מגייסים אלפים בכל ערי מצרים ואוספים כספים למען תושבי עזה ... אולם הם, אל-גמאעה אל-אסלאמיה ותנועת הג'האד לא הנידו עפעף [נגד פשעיהם של בשיר וסדאם], אלא מעודדים את הטרור במצרים, הורגים את בניה, את חייליה ואת קציני הביטחון שלה ופוגעים במיוחד בקופטים ובזרים ..."[1]

 

תפיסה דתית אנטישמית

פאח'ר אל-סולטאן, מפנה במאמרו, אצבע מאשימה כלפי האסלאם המסורתי והפוליטי וכלפי מנהיגיו, כמי שמעודדים את מוטיב השנאה לזר ובמיוחד ליהודי. לדבריו, זהות הפוגע היא הקובעת בעולם הערבי והמוסלמי מתי לזעוק למען זכויות אדם ומתי להעלים עין, ואף לעודד פגיעה בהן: "מלחמת [לבנון] של קיץ 2006 בין ישראל וחזבאללה בלבנון מהווה דוגמא בולטת לכך שצריך להגדיר את מהותה של המגמה הדתית העממית אצל הערבים והמוסלמים, [והכוונה] למגמה שקיבלה לגיטימציה [מהרעיון הדתי הדוגל]  בשלילת בן הדת האחר שאינו מוסלמי. [רעיון זה טופח] על ידי התפיסה הדתית המסורתית על ענפיה [השונים], והוא בא לידי ביטוי באסלאם הפוליטי ובאופן משמעותי וקיצוני במעשים ובמדיניות  של חזבאללה ...

 

האם התמיכה העממית הגורפת דאז בחזבאללה היתה תמיכה טבעית ואמיתית, או שהיא נבעה מהעובדה שהאויבת היתה מדינת ישראל, [המדינה] "היהודית הדתית הגזענית", או שמא קשור הדבר בתפיסה הדתית המסורתית, באסלאם הפוליטי ובדרך הסתכלותם על בן הדת האחרת ובפרט על היהודי הישראלי. ובהמשך לכך, ... מדוע העמים הערבים והמוסלמים מתעניינים באופן גורף כזה בגורל העם הלבנוני והפלסטיני בעוד שאינם מתעניינים באותה אינטנסיביות גם בגורל עמים ערבים ומוסלמים אחרים, כמו העם העיראקי, העם הסודאני, העם האפגאני, העם הסומלי ועוד, שעמדו בפני נסיבות קשות הרבה יותר [נגד] צבא, טרור ודיכוי.

 

... התפיסה הדתית המסורתית הנתונה להכוונה פוליטית האצילה הילה דתית נסתרת וקולקטיבית על כל מאבק שהצד השני בו הם היהודים או מדינת ישראל. כמו כן היא האצילה אגו מניה על הזהות הערבית והמוסלמית, דבר [שגרם לה] להשליך את כל האחריות לנחשלות, לפיגור ולהרג על האחר, על הזר או על האחר שאינו מוסלמי, ובפרט על היהודי.

 

העמים [הערבים] האחרים, להוציא העם הפלסטיני והלבנוני, אינם מתמודדים עם "האויב" הישראלי, אלא מתמודדים עם אויב פנימי, ולכן ההתעניינות הערבית והאסלאמית בגורלם ... מבישה, וברוב המקרים אף [מתאפיינת] באי אכפתיות ... כאשר סדאם חוסיין פלש לכווית ובלע אותה בשנת 1990, הוא הכניס בכוונה את הגורם הפלסטיני הישראלי לעניין בטענה שהדרך לשחרור ירושלים עוברת דרך כווית ... כל זאת משום שהיה ברור לו שהעמדה הדתית העממית, הנובעת מהתפיסה הדתית המסורתית ההיסטורית [של המוסלמים], נשענת על עקרון יסוד, המגזים בעוינות כלפי היהודים ומדינת ישראל, הוא ניצל [תפיסה זו] במלואה.

 

... העריץ העיראקי ... הצליח למשוך את העמים הערבים והמוסלמים לצידו, ובפרט את הציבור הסוני בעל התפיסה הדתית המסורתית. אולם, במקביל וללא כוונה, הוא גם גילה את מערומיהן של תפיסות אלו, וחשף את קלונה של התפיסה הדתית הזו ושל האדיקות הדתית הנתונה להכוונה פוליטית, המבוססים על העיקרון של "תמוך באחיך, בין אם הוא עושק ובין אם הוא עשוק", ובפרט אם "האויב" הוא מדינת ישראל.

 

לפיכך, הכרח לשאול: מה גורלם של העמים המוסלמים שנגזר עליהם דיכוי, טרור, עריצות וקיצוניות מבפנים? מדוע שלא יקבלו אותה מידה של עזרה עממית ותמיכה דתית כדי להתמודד עם המשטרים הדיקטטוריים שלהם ועם האלמנטים העושקים אותם מבפנים?

 

מדוע [אנו עדים] למתקפה אסלאמיסטית פופוליסטית נגד ישראל וארצות הברית בכל הנוגע לפעילות ולמדיניות שלהן לגבי זכות העמים, וביניהן העם הפלסטיני והעם הלבנוני, בעוד [שאנו עדים] לשתיקה בולטת נוכח עוולות העינויים הבלתי אנושיים הקיימים כמעט בכל בתי הכלא במדינות הערביות והמוסלמיות? מדוע [אנו עדים] לשתיקה חשודה [זו] נוכח פגיעה בזכויות אדם בכל תחומי החיים, החל מפגיעה בזכויות האישה והילד, דרך פגיעה בזכויות העובד הזר וכלה בפגיעה בזכויות הפוליטיות והחברתיות של הפרט ושל העמים? מדוע פגיעה בכבוד האדם הערבי והמוסלמי נראית [להם] "ברורה וגלויה לעין" רק כאשר "הפושע" הפוגע הוא ישראלי? מדוע האפליה הגזענית כשמדובר בהגנה על זכויות האדם? מדוע הם עושים הבחנה בין אויב אחד למשנהו שעה שתוצאת העושק היא דומה?

 

האחראי העיקרי [לגישה זו] היא התפיסה הדתית המסורתית והאסלאם הפוליטי. אנשי הדת המחזקים סוג כזה של תפיסה ופרשנות, נושאים באחריות להימשכותה של אפליה זו, שניתן לתארה באופן הפשוט ביותר כגזענות בלתי אנושית. [תפיסה זו] אינה יוצאת, לא נגד מי שעושק ולא נגד מעשה העושק [עצמו] על סוגיו השונים, אלא היא יוצאת נגד מעשה העושק רק כאשר הוא בא מצד היהודים, ורק כיוון שהדבר מתאים לפרשנות שלו, שהדבר משרת את האינטרסים הפופוליסטיים הגדולים שלו ומקדם את תוכניתו הפוליטית. גישה זו ... מוצאת במאבק עם ישראל כר פורה לקידום הסיסמאות הדתיות הטוטליטריות המותאמות לאידיאולוגיה שלה ואינה רואה בכל משבר שהוא, אלא מאבק בין מה שהוא חסר תוקף דתי לחלוטין לבין האמת הדתית המוחלטת [בה היא דוגלת]. שכן, מבחינה שרעית, חובה להגן עליה,גם אם הדבר נגד האינטרס הלאומי והחברתי ובא על חשבון חייהם של אלפי אנשים חפים מפשע.

 

בכל מאבק, שאחד מצדדיו היא מדינת ישראל, חייבת המנטאליות הדתית המסורתית הנתונה להכוונה פוליטית ...  לערוך אבחנה בין נציגי אללה המאמינים לבין נציגי השטן, הבוגדים, הסוכנים, הכופרים ועובדי האלילים. מנטאליות זו, המבחינה [בין מאבק למאבק], מאבק של חזית האמת מול חזית השקר, משתמשת בשוט של הטקסט הדתי. הדבר נועד למנוע כל אפשרות לביקורת נגד הצד הדתי המוסלמי שבעימות הדתי האסלאמי-יהודי הבוער ...

 

לכן, הגורמים הדוגלים באדיקות דתית מסוג זה, חסידי התפיסה הדתית המסורתית וציבור האסלאם הפוליטי בכמה ארצות ערב ובחברות, בהן [שולטות] "הסיסמא הדתית" ו"החלומות המיסטיים", כופים מוצא קלאסי למשברים שלהם עם הצד הדתי הלא מוסלמי ובפרט עם היהודים. כלומר, [הם כופים את דעתם לפיה] הציבור המוסלמי חייב לבחור אך ורק בין הצטרפות לצד המוסלמי, לצד האמת, או [לצד הלא מוסלמי], לצד השקר, שכן אין מקום לדעות בעלות גוון אפור. לדידם, בן אדם הוא [אחד מן השניים] סוכן, בוגד וציוני או מוסלמי המאמין באללה ובתכניתו של האסלאם המסורתי הנתון להכוונה פוליטית, והמאמין בוודאות שאללה יביא ניצחון האסלאם ויחסל את היהודים ומדינתם...

 

האם צעדו של חזבאללה הלבנוני בקיץ 2006, כאשר שבה שני חיילים ישראלים וצעדה של תנועת חמאס [בעזה ב-2009] והמשך שיגור הטילים הכושלים שלה, האם [שני צעדים אלה] אינם ראויים לביקורת עניינית וכוללת, ויתירה מכך, גם ביקורת על שתי התנועות, הרעיונות שלהן והמנהיגים שלהן? האם יתכן לטפל בסוג כזה של משברים גדולים ואלימים רק בביקורת על התנהגותו של הצד הישראלי, תוך התעלמות מן ההתנהגות והמדיניות של הקבוצות הדתיות... כשהן מבקשות לטעון שהתנהגות זו ומדיניות זו נשענות על מתודולוגיה דתית על טבעית שאסור להעביר עליה ביקורת, שכן היא מבטאת את הצד השמימי האמיתי והמקורי, ומייצגת את העמדה האלוהית מול עמדת השטן".[2]

 

 



[1]  www.elaph.com, 13.01.2008.

[2]  www.elaph.com, 12.01.2009.

תגיות