המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מלחמת עזה 2009 - החרפת המלחמה הקרה האזורית (1)
4/2/2009


מלחמת עזה 2009 - החרפת המלחמה הקרה האזורית (1)


המלחמה בעזה הצטיירה בתקשורת הבינלאומית כעימות צבאי מקומי בלבד ואולם מלחמה זו, כמו מלחמת לבנון 2006, וכמותן גם אירועים מדיניים וצבאיים אחרים שאירעו במזה"ת בעשורים האחרונים, מתאפיינות במכנה משותף אחד: שורשיהן בעימות בין איראן שלאחר המהפכה האסלאמית לבין הממלכה הסעודית. עימות זה מהווה מפתח להבנת המזה"ת בראשית המאה ה-21.


מזה כשלושים שנה מושפע המזה"ת מעימות זה, שלו מימדים שונים: גיאו-אסטרטגיים, דתיים, אתניים וכלכליים. העימות, שהחל עם עליית משטר המהפכה האסלאמית בראשות איאתוללה חומיני, התאפיין גם בתקופות רגיעה מעטות (בעיקר בתקופת ח'אתמי), אך הוא הוצת מחדש בעוצמה גוברת עם עליית מחמוד אחמדי-נז'אד לשלטון באיראן.


עימות זה הגיע לכדי מצב של מלחמה קרה ממשית המשתקפת בהתגבשותם של שני מחנות: ציר איראני (שכלל את איראן, סוריה, קטר חזבאללה וחמאס) ומחנה סעודי-מצרי אליו נוטות מרבית מדינות ערב האחרות.

לפיצול לשני מחנות, או למלחמה הקרה הזו בעולם הערבי, יהיו השלכות מרחיקות לכת ברמה המקומית, האזורית והבינלאומית, מה שיגביל באופן משמעותי את האפשרויות לפעילות דיפלומטית לקראת פתרון הקרע הפנים פלסטיני והסכסוך הערבי ישראלי והבעיה של איראן גרעינית.


מלחמת עזה 2009 - השתלשלות האירועים

המלחמה בעזה פרצה ב-27 בדצמבר לאחר שמנהיג חמאס, ח'אלד משעל, סרב לבוא לשיחות בקהיר - על פי דיווחים לפי הוראת שר החוץ האיראני, מנוצ'הר מותכי - ולקבל עליו את החסות המצרית להסדר פנים פלסטיני[1]. במקום זה הוא הכריז בדמשק על סיום התהדיאה, בעוד אנשיו ברצועה משגרים עשרות טילים לעבר ישראל. כעבור ימים ספורים, ישראל הגיבה בהתקפה מאסיבית על עזה.


מיד לאחר תחילת המלחמה ניסו סוריה וקטר לכנס ועידת חירום ערבית כדי לסייע לחמאס, אולם מצרים וסעודיה סיכלו כוונה זו בוועידת שרי החוץ הערביים שהתכנסה בקהיר ב-31 בדצמבר, (במקום זאת הציעו לנקוט בפעילות דיפלומטית בינלאומית להפסקת המלחמה). על פי דיווחים, מובארכ אמר בשיחה סגורה עם משלחת של שרי חוץ מהאיחוד האירופי כי "אסור לאפשר לחמאס לנצח ולצאת מהעימות הנוכחי כשידו על העליונה"[2]]


סוריה וקטר המשיכו במאמציהן לכנס פסגת חירום ערבית, למרות התנגדות סעודיה ומצרים, והכריזו על מועד לכינוסה ב-16 בינואר 2009, בהשתתפות מי שיבוא. בעקבות זאת, נפתח מסע לחצים משני הצדדים על מדינות ערב האחרות. סוריה, איראן וקטר לחצו עליהן להשתתף בוועידה ואילו סעודיה ומצרים לחצו שלא להשתתף. עימות מדיני זה הסתיים בניצחון המחנה הסעודי-מצרי והפסגה כונסה בדוחה בלי הקוורום החוקי[3]. במקום המדינות הערביות שנעדרו הופיעו משקיפים – נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נז'אד, וראש ממשלת תורכיה, רג'פ טיפ ארדואן שהביע תמיכה טוטאלית בחמאס[4].


במהלך מדיני משלים הצליח המחנה הסעודי-מצרי להשיג גם גיבוי בינלאומי למהלכיו. תוך יום אחד זימנה מצרים את כל המנהיגות האירופית למפגש חירום בשרם אל-שיח' (שנערך ב-18 בינואר) כדי לתמוך בעמדתה נגד עמדת הציר האיראני-סורי-קטרי. כל מנהיגי אירופה התגייסו תוך זמן קצר למפגן של תמיכה במחנה המצרי-סעודי.


למחרת (19-20 בינואר) התכנסה ועידה כלכלית בכווית שתוכננה מזה זמן וחלקה הוקדש למלחמה בעזה. גם בוועידה זו, בה השתתפו כל מנהיגי ערב, היה מעמדו של המחנה הסעודי-מצרי דומיננטי. בוועידה דרשה קטר כי ההחלטות שהתקבלו בוועידת דוחה - ניתוק היחסים עם ישראל וביטול יוזמת השלום הערבית – יתקבלו בוועידת כווית, אולם מצרים וסעודיה התנגדו לדרישה זו והוועידה נחתמה ללא החלטות.

קודם לכן, ב-17 בינואר, הכריזה ישראל על הפסקת האש מצידה וב-18 בינואר נאלץ החמאס לקבל על עצמו את הפסקת האש ואת התיווך המצרי להסדר פנים פלסטיני - שתי תביעות אותן סרב לקבל קודם המלחמה.


ניתן איפוא לומר כי בניגוד למלחמת לבנון (2006) ולעימות בין חזבאללה לכוחות ה-14 במרץ (ב-2008), שהסתיימו בנפילת לבנון לשליטת חזבאללה והציר האיראני-סורי, הרי בעזה 2009 היו התוצאות הפוכות: חמאס הובסה בשטח והציר הסעודי-מצרי ניצח ברמה המדינית[5].


העימות האיראני-סעודי/ שיעי-סוני עם עליית משטר המהפכה האסלאמית באיראן (1979)

שורשיו של העימות בין איראן לבין סעודיה בחתירתה של איראן להגמוניה אזורית גיאו-אסטרטגית ודתית, תוך איום על סעודיה. מראשית תקופת המהפכה האסלאמית ושלטונו של איתאללה ח'מיני (1979-1989), התאפיין יחסה של איראן לסעודיה בעוינות.


אידיאולוגית-פוליטית, המושתתת על שסע דתי-חברתי ואתני בן מאות שנים בין החברה הסונית-והאבית-ערבית לזו השיעית-פרסית. הסונים רואים בשיעים כת פוליטית שסטתה מן האסלאם, ואילו השיעים רואים בווהאבים כת פוליטית קיצונית וכופרת שהשתלטה על המקומות הקדושים לאסלאם.


היריבות העמוקה בין שני המשטרים המתחרים על בכורת ההנהגה האסלאמית הגיעה לשיא במהומות מכה (1987) עת התפרעו אלפי עולי רגל איראניים בעיר, וקראו להפיל את המשטר הסעודי. הסעודים הגיבו בעוצמה כלפי המתפרעים ואף מנעו מאיראנים עליה לרגל במשך כמה שנים. האיום האיראני גם הביא את הסעודים לתמיכה בסדאם חוסיין במלחמה נגד איראן.


נוכח גל ההזדהות בכל העולם הסוני עם המהפכה האסלאמית באיראן, השקיעה סעודיה מאמצים אדירים לחיזוק הזיקה לאסלאם הסוני בכלל והווהאבי בפרט. מצד אחד, תמכה סעודיה באופן מאסיבי במשך שנות השמונים בג'יהאד האפגאני, עד שהסתיים בתבוסת ברית המועצות. מצד שני, היא השקיעה במשך שני עשורים ויותר מיליארדי דולרים להקמתם ותחזוקתם של מוסדות חינוך, מסגדים ומוסדות דת אחרים בקהילות הסוניות ברחבי העולם. מאמצים אלה הפחיתו באופן משמעותי את גל התמיכה במהפכה האסלאמית באיראן.


בתקופת נשיאותו של אכבר האשמי רפסנג'אני, השתררה רגיעה בין שתי המדינות ואף יותר מכך, בתקופת נשיאותו של מחמד ח'אתמי. בפרק זמן זה, איראן הקדישה מאמצים לשוב לחיק הקהילה הבינלאומית, תוך נסיגה ממדיניות ייצוא המהפכה, וניסיון לפיוס שכנותיה למפרץ.


החרפת העימות בעידן אחמדי נז'אד

עלייתו של מחמוד אחמדי-נז'אד לנשיאות איראן ב-2005 סימנה תפנית ברורה ממדיניות קודמיו – רפסנגא'ני וח'אתמי. אחמדי-נז'אד חזר למדיניות איראנית הגמוניאלית אנטי-סעודית, תוך התעקשות על סיסמאות יצוא המהפכה והדגשת היישום הקרוב של החזון השיעי המשיחי, לצד חזון תחייתה של האימפריה הפרסית הגדולה.


עם היבחרו לנשיא איראן, ב-2005, אמר אחמדי-נז'אד: "המסר של המהפכה [האסלאמית] הינו כלל-עולמי, ואינו מוגבל למקום ולזמן מסוימים. זהו מסר [כלל-]אנושי, והוא יצעד קדימה. אל יהיה ספק בלבכם – בעזרת האל, האסלאם יכבוש. את מה? את כל פסגות העולם." [6]


מסר זה בדבר החזרה לערכי המהפכה האסלאמית שב ונשנה בנאומיו: "העם הוכיח בבחירות האחרונות את אמונתו במהפכה, ורוצה לראות את החייאתם של האידיאלים של המהפכה האסלאמית... המהפכה הזו היתה בעצם המשך לתנועת הנביאים ולפיכך כל היעדים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של המדינה חייבים להיות מכוונים ליישום האידיאלים האסלאמיים... מאמיני אסכולה אלוהית זו של המחשבה האסלאמית עושים כמיטב יכולתם להכשיר את הקרקע להופעתו המחודשת שלו [של 'האמאם הנסתר']... חובתנו להנחות את העם בחזרה לאותם אידיאלים מפוארים ולהוביל את הדרך בכינון של חברה אסלאמית מתקדמת ובעלת עוצמה שתהיה למופת... איראן חייבת להופיע כמדינה החזקה והמתקדמת ביותר..."[7]


בנאום בעצרת ב-2006 אמר אחמדי-נז'אד: "העם האיראני, והממשלה שהוא בחר, יגנו על זכותם [לנהל] מחקר גרעיני [ולפתח] טכנולוגיה גרעינית... המבוגרים יותר שביניכם ודאי זוכרים שאחת הסיסמאות שלנו בזמן המהפכה הייתה 'נאסלם את כל העולם בכוח ההיגיון שלנו.' ההיגיון, התרבות והשיח האסלאמי שלנו יכולים להוכיח את עליונותם בכל תחומי המחשבה והתיאוריה."[8]


לאחרונה אף אמר אחמדי-נז'אד, בנאום לציון 30 שנה לייסוד המהפכה האסלאמית באיראן על קברו של מייסד המהפכה, איתאללה ח'מיני כי "המהפכה אינה מוגבלת לגבולות איראן... היא עודנה חיה לאחר 30 שנה. אנו עדין בתחילת המסלול ולפנינו שינויים גדולים. המהפכה הרועמת הזו תמשיך עד שיוטמע הצדק."[9]


הצהרותיו של אחמדי-נז'אד בדבר חידוש עוצמתה של האימפריה השיעית הפרסית וחידוש הרטוריקה של האידיאולוגיה האסלאמית המהפכנית ע"י מנהיגי איראן בגיבוי האיתאללות המובילים של המשטר - נתפשו על ידי מדינות ערב, וסעודיה במיוחד, כחידוש האיום האיראני עליהן.


האיום האידיאולוגי-דתי מצד איראן התגבר נוכח החתירה האיראנית למעמד של מעצמה צבאית אזורית בעלת זרוע טילית לטווח ארוך הנחושה להשיג גרעין. הנחישות להשגת גרעין על אף ההתנגדות הבינלאומית, נתפסה כאיום על העולם הסוני.


נגיסות איראניות במדינות ערביות

גורם מתיחות נוסף היה פעילותה של איראן להגברת השפעתה במדינות ערב. פעילותם של גורמים איראניים בתוך עיראק, לאחר הפלת המשטר הסוני של סדאם חוסיין, וכן עליית מעמד השיעים בעיראק בעקבות המלחמה, הגבירו את חששן של סעודיה ומדינות סוניות אחרות מהיווצרותו של "סהר איראני/שיעי" מאיים בלב העולם הסוני. סעודיה הגבירה בתגובה את סיועה למיעוט הסוני בעיראק, למוסלמים ולנוצרים בלבנון ולגורמים נוספים שהתמודדו עם איומים איראניים בתחומן (כגון תימן, סודאן והשטחים הפלסטיניים).


גם ההישגים הצבאיים והמדיניים שרשם ארגון חזבאללה, זרועה של איראן בלבנון, במלחמת לבנון 2006 ובמסגרת הסכם דוחה ב-2008, נתפסו כחלק מהחתירה האיראנית להגמוניה אזורית, במיוחד לנוכח הצהרותיהם של הבכירים האיראנים. עלי לאריג'אני, יו"ר המג'לס האיראני, אמר לאחר החתימה על הסכם דוחה: "אנו רואים בניצחון הפוליטי הזה בזירה האזורית חלוץ של ניצחונות גדולים יותר," וכי נצראללה "הגשים חלק מהוראותיו של ח'מיני."[10]


החשש הסעודי סוני משאיפות ההגמוניה הגוברות של איראן נדון בגלוי וביתר שאת לאחר מלחמת לבנון. שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-ע'יט, טען כי האיראנים "מנסים להתפשט ולכפות את האידיאלוגיה הייחודית שלהם על האזור."[11] בהזדמנות אחרת אמר, כי איראן "מנסה להשתמש בקלפים ערביים כדי להגשים אינטרסים ומטרות שאינם ערביים."[12] כמו כן, הצהיר כי "יש הכרח לדאוג שאיראן לא תהפוך למעצמה גרעינית צבאית."[13]


חששות אלו עלו גם בעיתונות בסעודיה ובמצרים. בעל הטור הסעודי מחמד בן עלי אל-מחמוד, הצביע במאמר ביומון הממסדי הסעודי אל-ריאץ', על השינוי במדיניותה של איראן בעידן אחמדי-נז'אד: "התמורה במצב [הפנימי] באיראן הובילה לעליית רוח של נאציזם ודברי הבל אלימים ונסערים יותר [מאלו שנשמעו] בתקופת המהפכה הראשונה (1979)[14]... למרבה הצער הסכנה האיראנית אינה רק בבחינת תיאוריה שחוקרים חלוקים עליה על זהותה ומסלולה, אלא היא הפכה למציאות. [כיום] אין שום הבדל בין הדגם של אל-קאעדה הטרוריסטי לבין הדגם של המפלגה האיראנית בלבנון..."


אל-מחמוד הזהיר מפני "בעיית ההתפשטות 'התמנונית' של איראן". לדבריו, "איראן מעוניינת לשלוט על האזור, לא בכוח הפצת האידיאולוגיה שלה... אלא על ידי הקמת ארגונים מזוינים [במדינות ערב]... דבר שמהווה הפרה של הנאמנות לארץ המולדת לטובת [הנאמנות] לאיראן. זאת במיוחד לנוכח העובדה שאיראן אינה מדינה המפיצה סובלנות ותרבות של מתינות אלא... תרבות של הגמוניה של צד אחד, כחלק ממאמץ גזעני לבצע סוג של כיבוש..." [15]


בעל הטור הסעודי, עלי סעד אל-מוסא, כתב ביומון הממסדי "אל-וטן" כי מדינות ערב חיות כיום תחת "קולוניאליזם פרסי" שהעדות לו היא "חבלי הארץ והקנטונים [האיראנים] במפת העולם הערבי."


אל-מוסא כתב: "איראן הפכה היום לשחקן בסיסי ומרכזי בפוליטיקה הערבית... אנו עדים היום לסימני הקולוניאליזם הפרסי בדגם מפותח יותר של המושג קולוניאליזם. כבר אין מדובר בחיילים שכובשים את המקום, או בדגלים המתנוססים מעל מבני ציבור. הקולוניאליזם בעידן המודרני נובע מהיגררות וכפיפות [של גורמים אזוריים לאיראן]... איראן בחרה לתקוף [אזורים מסוימים] במפה הערבית מבלי ללחוץ על ההדק. כל מה שהיא עושה למען תוכניתה מתבצע בידי הערבים."[16]


התגבשות הציר איראן - סוריה - קטר - חזבאללה

במסגרת חתירתה להגמוניה אזורית גיבשה איראן בשנים האחרונות ציר מדיני צבאי אזורי שכלל לא רק שיעים (בעיראק, בלבנון ובתימן), אלא גם גורמים סוניים שונים בעלי אינטרס לפעול נגד סעודיה ומצרים. במהלך מלחמת לבנון ב-2006, התגלה לראשונה בבירור הציר איראן –חזבאללה-סוריה-קטר, שפעל נגד המחנה הסעודי-מצרי.[17] בשלב מאוחר יותר כלל ציר זה גם את תנועת החמאס שזכתה לתמיכה איראנית גוברת במהלך השנים האחרונות ואף את תנועת האחים המוסלמים במצרים. נוסף לכך, חתרו סוריה ואיראן לשלב בציר זה גם את תורכיה וזכו להיענות מסוימת מצד רה"מ ארדואן[18].


סעודיה מצידה ניסתה למשוך גורמים סוניים מהמחנה הפרו איראני למחנה הפרו סעודי. ב-2007 ניסתה סעודיה לגרור את חמאס למחנה הסעודי כאשר נתנה חסות ל"הסכם מכה" להסדרת היחסים הפנים פלסטינים. כמו כן, במהלך ישיבת פיוס בועידת כווית (19-20 בינואר), ניסתה סעודיה להחזיר את סוריה לחיק המחנה שלה. שני הניסיונות כשלו.


שר החוץ הסורי, וליד אל-מועלם, התייחס ל"ברית האסטרטגית" בין המדינות: "היחסים שלנו עם איראן הם אסטרטגיים, והיחסים שלנו עם תורכיה הם אסטרטגיים. אנו מקווים שהיחסים הבין-ערביים שלנו יהיו גם הם כאלה. היחסים שלנו עם קטר אסטרטגיים, וכך גם היחסים שלנו עם עומאן, אלג'יריה ולוב. אנו מקווים כי [אופי יחסים אסטרטגי זה] יכלול בעתיד גם [מדינות ערביות] נוספות... אנחנו פועלים בהתאם לאינטרסים שלנו ועל מנת לשרת את העניין הלאומי והביטחון הלאומי הערבי. על כן, אנו מתואמים עם איראן ותורכיה, ואיננו מתביישים בכך... אנו מדינות המתאמות למען מטרה משותפת – [מציאת דרך] כיצד להגן על ההתנגדות הפלסטינית ועל ההתנגדות הלאומית בלבנון, באמצעות יצירת עומק [אסטרטגי] עבורן."[19]


באותו עניין אמר גם נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, בראיון לטלוויזיה האיראנית "אל-עאלם", בספטמבר 2008: "הקשר האסטרטגי [בין סוריה לאיראן] הוכיח את חשיבותו עבור האזור במשך העשורים האחרונים, אך תוצאותיו האמיתיות הופיעו [רק] בעשור האחרון, בכלל זה: ניצחון ההתנגדות בלבנון, העמידה האיתנה של ההתנגדות בפלסטין לאחר האינתיפאדה שהחלה בשנת 2000... אנו רואים מולנו לוח שחור ועליו נקודות אור שהיו בעבר זעירות והופכות עתה לגדולות יותר ויותר. הדבר מדגיש את חשיבות שיתוף הפעולה [הסורי-איראני] ואת המגמה המדינית הנכונה של סוריה ואיראן. מדינות רבות התנגדו למגמה זו ועתה הן החלו לגלות כי מגמה זו נכונה ו[החלו] לאמץ מדיניות דומה לשלנו  ..."[20]


מלחמת עזה 2009: החרפת העימות בין המחנות

המלחמה בעזה היתה גילוי נוסף של העימות בין שני הצדדים. לפני המלחמה בעזה היו עימותים חריפים בין שני המחנות. סוריה ואיראן האשימו את סעודיה ומצרים כמי שנוקטות במדיניות פרו אמריקאית ופרו ישראלית ופועלות לסיכול פעילותן של תנועות ההתנגדות. עבדאללה מלך סעודיה הואשם על ידי סוריה ככופר המשתף פעולה עם השטן האימפריאליסטי, ואילו נשיא מצרים, חוסני מובארכ, הואשם באיראן כבוגד ועריץ שיש להרגו כפי שחוסל סאדאת. סעודיה ומצרים מצידן, האשימו את איראן וסוריה בחתירה לערעור היציבות באזור באמצעות התערבות בעניינים הפנימיים של מדינות ערב וטיפוח תנועות ההתנגדות בלבנון, בעיראק וברש"פ. סוריה הואשמה כמי שפועלת לפילוג בשורות הערבים ומסייעת לאיראן - מדינה לא ערבית - להשתלט על המזה"ת תוך פגיעה באינטרסים הערבים. [21]


לאחר המלחמה, הבכירים האיראניים התגאו בתמיכתם בתנועת החמאס שפעולותיה עולות בקנה אחד עם יעדיה של המהפכה האסלאמית וכן מתחו ביקורת על מדיניות הציר הסעודי-מצרי. יו"ר המג'לס האיראני, עלי לאריג'אני, אמר לאחר סיום המלחמה, כי המהפכה האסלאמית של איראן היא עץ גדול, שמלחמת חזבאללה 2006 וניצחון החמאס בעזה הם מפירותיו.[22] יו"ר המועצה לאבטחת האינטרס של המשטר, עלי אכבר האשמי רפסנג'אני, אמר בטקס כי "תושבי עזה וחיזבאללה הצליחו להביס את הצבא של המשטר הציוני בשל ההשפעה המועילה של איראן."[23] היומון כיהאן, המקורב למנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, טען כי מלחמת ישראל בחמאס הולידה מזרח תיכון חדש, והוכיחה כי האיחוד של ישראל - ארה"ב - האיחוד האירופי - מצרים וסעודיה אינו יכול לעמוד מול ארגון עממי קטן כמו חמאס, למרות השימוש המסיבי שעשה בכוח צבאי[24].


מנגד, המחנה הפרו סעודי מתח ביקורת על המעורבות האיראנית בעזה והאשים את תנועת החמאס כי היא פועלת בשירות האינטרסים של איראן וסוריה ולא למען האינטרס הפלסטיני. נשיא מצרים מובארכ הצהיר, כי "מצרים לא תרשה לאיש לעשות רווחים פוליטיים ולהגביר את השפעתו [באזור] על חשבון הדם הפלסטיני."[25]  שר החוץ המצרי, אבו אל-ע'יט, האשים את איראן כי היא משתמשת בשלוחיה הערבים כקלף מיקוח מול ארה"ב לצרכיה שלה. בראיון לערוץ "אל-ערביה" אמר, כי צריך להסיר מהבעיה הפלסטינית את "כל הידיים הלא ערביות ואפילו חלק מהידיים הערביות". לדבריו, "ישנה מדינה כמו איראן... השואפת להחזיק במספר הגדול ביותר של קלפי המיקוח הערביים כדי לומר לממשל האמריקאי הבא: אם אתם רוצים לדון בכל נושא - במיוחד בעניין ביטחון המפרץ, או תיק הגרעין האיראני - עליכם לדבר איתנו..."[26] כבר ב-2007, האשים אבו אל-ע'יט את איראן במעורבות במתרחש בעזה וטען כי פעולותיה של איראן עודדו את חמאס לבצע את ההפיכה בעזה וכי הדבר "מאיים על הביטחון הלאומי של מצרים, הנמצאת במרחק של זריקת אבן מעזה."[27]


בכירי הרש"פ הצביעו גם הם על המעורבות האיראנית בעזה. מזכ"ל נשיאות הרש"פ, אל-טייב עבד אל-רחים, תלה את כשלון חידוש התהדיאה והמשך הדיאלוג בביקורו של שר החוץ האיראני, מנוצ'הר מותכי, בדמשק, שם דרש, לדבריו, מראשי חמאס לפעול לחידוש ההתנגדות ולמנוע ממצרים כל תפקיד בדיאלוג הפלסטיני.[28] מזכיר אש"פ, יאסר עבד רבה, טען כי החמאס מקדמת מזימה אזורית, להפוך את עזה לישות נפרדת ומנותקת מן הגדמ"ע ולייצבה כאמירות [אסלאמית] אפלה הנתמכת ע"י איראן.[29]


ימים ספורים טרם המלחמה בעזה, פרסם חבר הפרלמנט המצרי ועורך "אל-גומהוריה", מחמד עלי אבראהים, סדרת מאמרים תחת הכותרת "חמאס, דמשק ואיראן - ציר הרשע החדש"[30]. עם פרוץ המלחמה כתב אבראהים באותה רוח: "חמאס, חזבאללה, האחים המוסלמים וטהראן החליטו להפקיד את הבעיה הפלסטינית והשהידים שלה בידי איראן. אולם, כולם שוכחים דבר חשוב, והוא שאנו לא נפקיד את יכולות עמנו בידי משוגעים המתחבאים בסוריה ואינם יורים ולו כדור אחד נגד ישראל... ישנה תוכנית להצית את האזור ולהרוג כמה שיותר שהידים פלסטינים ולבנונים כדי לחשוף את חוסר האונים של מצרים וסעודיה ושל ציר המתינות הערבית..."[31]


בעקבות המלחמה – הפיצול הערבי הופך לעובדה מוכרת

בעוד התקשורת המערבית מתעלמת כמעט לחלוטין מן המציאות החדשה ומשמעויותיה המדיניות מרחיקות הלכת – הרי בעולם הערבי שלאחר המלחמה הפך הפיצול הפנימי בעולם הערבי לנושא גלוי.


נעים קאסם, סגנו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, הסביר כי ארגונו גאה להשתייך לציר האיראני, העוין את ארה"ב ותומכיה הערביים: "יש היום בעולם שני מחנות מנוגדים: המחנה של ארה"ב ומי שעומד לצידה ומחנה ההתנגדות ומי שעומד לצידה. מה שחשוב הוא שהמחנה האמריקאי הזה בו נמצאים ישראל, השחיתות, התוקפנות והמונופול, הוא מחנה עוין, ועלינו כמחנה ההתנגדות לעמוד נגדו בחומרה ובכוח ...[המחנה שלנו] הוא זה שינצח. [לא ניתן להביע] סולידאריות ללא תמיכה בהתנגדות... עזה היום מגלמת את ההתנגדות ומי שעמד לצד עזה הוא בצד של ההתנגדות ומי שלא היה לצד עזה, אלא היה נגדה, הרי שהוא בצד של ארה"ב וישראל..." עוד אמר: "יש מי שחשב שאם הם יכפישו אותנו [בטענה שיש לנו] קשר עם איראן, סוריה והחמאס,  אנו נהיה מוטרדים מכך. אני אומר לכם: אתם יכולים להוסיף גם את צ'אבס ובוליביה ואת כל בני החורין בעולם. אנו נהיה שורה אחת נגד ארה"ב וישראל..."[32]


ד"ר מאג'ד אבו-מאצ'י, בעל טור ביומון הממסדי הסורי אל-בעת' ומרצה באוניברסיטת דמשק, טען כי המלחמה בעזה חשפה לא רק את החלוקה בעולם הערבי בין המשטרים התומכים בהתנגדות לבין אלה המתנגדים לה, אלא גם חלוקה מסוג אחר: חלוקה שבין השליטים 'המתונים' לבין עמיהם התומכים בהתנגדות: "זהותן של המדינות התומכות בהתנגדות התבררה ללא ספק, וכן נחשפה לחלוטין זהותם של המשטרים [הערביים] שארה"ב מכנה 'מתונים' ואשר עומדים נגד ההתנגדות ואף קושרים נגדה קשר. בנוסף [לחלוקה זו], אנו מוצאים חלוקה מסוג אחר בין המדינות בהן עמדת ההנהגה הפוליטית והממשלות חופפת את עמדת הציבור והרחוב, לבין [מדינות] בהן עמדות המנהיגים והממשלות מנוגדות לעמדת העם והציבור שלהן. אנו מוצאים כי יש פער ותהום עמוקה בין מה שרוצים אותם שליטים [השוללים את ההתנגדות] לבין מה שמבקשים אותם עמים [התומכים בה]."[33]


המחנה הסעודי: איראן אחראית לפיצול הערבי

המחנה הפרו סעודי האשים את איראן באחריות לפיצול בעולם הערבי. שר החוץ הסעודי, סעוד אל-פיצל, טען כי פיצול זה הוא תוצאה של "התערבות גורמים לא ערביים" בכוונו לאיראן.[34] נשיא מצרים חוסני מובארכ, רמז גם הוא לאיראן כשהאשים במהלך ועידת כווית גורמים "פנימיים וחיצוניים" בזריעת פירוד בעולם הערבי והחלשתו.[35]


מאמרי המערכת בעיתונים המשתייכים למחנה הסעודי-מצרי טענו כי פעילותה של איראן לזריעת פילוג בעולם הערבי היא חלק מתוכניתה להשגת הגמוניה אזורית והאשימו גורמים ערבים כדוגמת סוריה וקטר בשיתוף פעולה עם תוכנית זו. העורך הראשי של היומון המצרי "אל-אהראם", אוסאמה סראיא, כתב: "הפרסים תמיד, ואנשי הדת [באיראן] כיום, סבורים כי הערבים מן האוקיינוס עד המפרץ הם רק חבורות של רועי גמלים או בורים. [הם חושבים] שהם עדיין יכולים לשווק אשליות המסתירות את שאיפותיהם לשלוט על אזורנו ולספחו אל האימפריה המיוחלת, או להפיץ את אסכולת שלטון חכמי הדת... אתם צריכים להפסיק להפיץ את האסכולה [השיעית] שלכם [במדינות אחרות ולהסתפק בהפצתה] בארצכם בלבד. אתם צריכים לכבד את ארצות המוסלמים ולכבד הסכמים חתומים בין הסונים לבין השיעים בדבר אי הפצת האסכולות או השתלטות על ארצות." [36]


חבר הפרלמנט המצרי ועורך היומון הממסדי "אל-גומהוריה", מחמד עלי אבראהים, כתב בטורו היומי: "האידיאולוגיה האיראנית שואפת לביטול הגבולות והלאומים... הסכנה ברעיונות האיראניים האלה בכך שאיראן העבירה אותם לתומכיה במזרח התיכון... הדבר המסוכן ביותר בפילוסופיה האיראנית... הוא שהיא קוראת להקמת מדינה בתוך מדינה... [ואכן], הפילוסופיה של איראן הצליחה בכמה אזורים בעולם הערבי. יש לנו מספר דוגמאות: חזבאללה זכה בבחירות בלבנון ובאופן טבעי הייתה מדינתו חזקה מהמדינה הלבנונית, והמיליציות שלו אף היו חזקות מצבא הממשלה; מה שקרה לחזבאללה קרה גם לחמאס;... השיעים בבחרין עושים שם שמות למען הקמת מדינה שיעית מקבילה למדינה הסונית בממלכת בחרין; האחים המוסלמים בכווית, מצרים וירדן חותרים באמצעות המושבים שהם זכו בהם בבתי הפרלמנט להשתלט על הממשלות ועל ראשות המדינה... זהו רעיון מסוכן והרסני - הקרבת המדינה לטובת הדת..."[37]


"הסוס הטרויאני" - תפקידה של קטר בגיבוש הציר האיראני

קטר מילאה תפקיד מכריע בהעמקת הפילוג בין שני המחנות כאשר פעלה לכינוס ועידת דוחה ב-16 בינואר 2009, נגד עמדתן של סעודיה ומצרים. הזמנתו של נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נז'אד, כמשקיף בפסגת דוחהלמרות התנגדותן של כמה מדינות ערביות כדוגמת איחוד האמיריות,  שביטלה את השתתפותה עקב הזמנה זוהגדירה את הפסגה כפסגת המחנה האיראני-סורי. פסגה זו גם קראה למצרים להקפיא את קשריה עם ישראל ולסעודיה לבטל את יוזמת השלום שלה, מה שהבהיר לכל כי מדובר בכינוס פרו איראני ואנטי סעודי.

לאחר סיום המלחמה, כשבועיים לאחר כינוס דוחה, הודה ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס, לקטר על שעמדה לצד תנועתו. בנאום בדוחה אמר "באנו אליכם לפני שבועיים לבקש מכם לעמוד לצדנו והיום אנו אומרים תודה לקטר, לאמיר שלה ולעמה."[38]


העורך לשעבר של היומון המצרי הממסדי "אל-אח'באר", גלאל דוידאר, כינה את פסגת דוחה "פסגת התמיכה בשאיפות [ההתפשטות] הפרסית" וטען כי קטר היא " סוס טרויאני האמון על פתיחת הדרך לפלישה הפרסית השיעית לתוך [שטחי] אומת מחמד ובני הסונה."[39]

דברים דומים כתב גם עורך "אל-אהראם", אוסאמה סראיא: "על ידי קריאתה לערוך את הפסגה בדוחה, שואפת קטר לא רק להכשיל את הפעולה הערבית כולה, אלא גם להעמיק את הפיצול הערבי ולמסור את הפעולה הערבית המשותפת לציר ההרס והרשע... הציר האיראני אשר תפקידו התגלה ונחשף לגמרי באירועים האחרונים באזור מאז התוקפנות הישראלית כנגד עזה."[40]


השתקפות העימות האיראני-סעודי ביחס לפתרון הסכסוך עם ישראל

תמיכתן של איראן, סוריה וקטר ב"מוקאומה" ותמיכתן של מצרים וסעודיה בהסדר שלום עם ישראל ניתנות להבנה דרך הפריזמה של העימות האיראני-סעודי.


כבר במהלך מלחמת לבנון 2006 ומלחמת עזה ב-2009, התנגדו סעודיה ומצרים לפעולות חזבאללה וחמאס כחלק מהתמודדותן עם איראן. באותו אופן, גם עמדותיהן בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני נועדו לצורך קידום מעמדן בעימות עם איראן. המצרים תובעים חסות על הדיאלוג הפנים פלסטיני ועל ההסדר המקומי בעזה עם ישראל כדי למנוע את שליטת איראן בעזה באמצעות חמאס. ואילו סעודיה חותרת לקדם את תוכנית השלום הסעודית כאופציה אסטרטגית המבטיחה את מעמדה כנגד הציר האיראני שחתר לערער את מעמדה באמצעות אסטרטגית "המוקאומה".


הציר האיראני קרא לביטול כל יוזמות השלום וגילויי הנורמליזציה עם ישראל המהווים, לטענתם, שיתוף פעולה של המשטרים הערבים עם ישראל וארה"ב. ברוח זו הודיעו קטר ומאוריטניה בוועידת דוחה על הקפאת היחסים עם ישראל. המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, כתב לראש ממשלת החמאס, אסמאעיל הניה, כי "הבוגדים הערביים צריכים לדעת שגורלם לא יהיה טוב יותר משל היהודים בקרב אל-אחזאב [בני שבט קוריט'ה היהודים הוצאו להורג לאחר קרב אל-אחזאב ב-626 בטענה שקשרו קשר נגד מחמד].[41]


לטענת הציר האיראני, הדרך הנכונה לפעול מול ישראל, היא דרך ההתנגדות.  נשיא סוריה, בשאר אל-אסד,  אשר הכריז על יוזמת השלום  כ"מתה", עיצב מושג חדש בהגדירו את ההתנגדות כ"דרך לשלום" והסביר כי שלום ללא התנגדות, פירושו כניעה." [42]


עורכת היומון הסורי הממסדי, "תשרין", סמירה אל-מסאלמה, הסבירה כי חילוקי הדעות בין המחנות השונים מהותיים וכי לא ניתן לגשר עליהם: "חילוקי הדעות הערביים אינם סובבים סביב עמדות שונות או השקפות שונות לגבי הפיתרונות, כפי שהיה בעבר, אלא נוגעים לעקרונות היסוד, לדרך, להתנהגות וליחס המעשי כלפי העניינים הגורליים. זה מה שהפך את חילוקי הדעות לכה גלויים. 

הן ביולי 2006 והן בתוקפנות נגד עזה... צצו שתי עמדות בקרב המשטרים הרשמיים הערביים...


עמדה [אחת] הטוענת כי אין שלום ללא התנגדות, ואחרת הגורסת כי הכניעה היא השער לשלום, וכי ההתנגדות אינה אלא 'הרפתקה' חסרת משמעות. שתי העמדות הללו אינן עמדות גרידא. זו הראשונה מגישה סיוע של ממש להתנגדות בכל צורותיה ומובניה, ואילו השנייה מעורבת בגלוי ובמוצהר בחיסול ההתנגדות."[43]


יתרה מזו, דוברי הציר האיראני אף רמזו על אפשרות להסלמה נוספת באזור. נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, אמר: "מלחמת 1982 היא שהמציאה את ההתנגדות במתכונתה הנוכחית והביאה לשחרור [לבנון]. הטבח בג'נין בשנת 2002 יצר את 'מצב' ההתנגדות בפלסטין. ב-2006 קרה דבר דומה [בלבנון] וכעת [ב-2009] אנו רואים דבר דומה [בעזה]... ישנם גילויים של ההתנגדות וכל אחד מהם מבסס את דרך ההתנגדות ואת אמיתות האידיאולוגית שלה... הניצחונות הללו הם ניצחונות קטנים במסגרת ניצחון גדול אחד. הם יימשכו בעתיד ואין ספק שיהיו מערכות נוספות, בצורה זו או אחרת. לא כולן יהיו בהכרח מערכות צבאיות. אולם ניצחונות אלו הם כמו מדרגות של סולם המובילות לניצחונות אחרים כשאיננו יכולים להגיע לניצחון האחרון ללא ניצחונות אלו."[44]


אבראהים אל-אמין, יו"ר מועצת המנהלים של היומון הלבנוני "אל-אח'באר" הפרו סורי התומך בחזבאללה, טען כי הוועידה בדוחה נתנה דחיפה לדרך ההתנגדות שתהפוך להיות שיטת פעולה לא רק של ארגוני ההתנגדות, אלא גם של משטרים ערביים מסוימים. אל-אמין כתב: "הדבר החשוב ביותר הוא שנושא הסכסוך הערבי-ישראלי נכנס לשלב חדש... המפגש בדוחה (קטר) שימש מנוף לזרם ההתנגדות שהפכה כעת להיות חלק ברור משיטות הפעולה אפילו בקרב המשטרים והממשלות [הערביים]. לכך תהיינה השלכות גם על היחסים עם אירופה וארה"ב ותהיה לו השפעה על המצב בתוך עיראק, המדינה הערבית הגדולה ביותר הנמצאת תחת הכיבוש האמריקאי..." כמו כן, טען אל-אמין, כי "העולם הערבי יעמוד בפני גל של חיסול חשבונות באופן חמור יותר מזה שלבנון היתה עדה לו לאחר התוקפנות [הישראלית על לבנון] ביולי 2006." [45]


סגנו של נצראללה, נעים קאסם אמר: "אנו מאמינים בהתנגדות כדרך לשחרור ולשינוי... [שכן] לא ניתן לשחרר את האדמה והאדם מול כוח היהירות [הכוונה לארה"ב] ובת הטיפוחים שלו ישראל אלא באמצעות ההתנגדות... אנו מבצעים התנגדות בידינו כדי לקחת את הזכויות שלנו ואנו לא נפנה למועה"ב ולא למעצמות. נשחרר את אדמתנו באמצעות הרובה שלנו, כך עשינו [בעבר] וכך נעשה [בעתיד]... ההתנגדות שאנו מתכוונים אליה היא התנגדות צבאית, ואנו אומרים לעולם: אנו נתחמש, ונוסיף על החימוש שלנו ואנו קוראים לחמש כל [תנועת] התנגדות הנלחמת באויב שכובש את האדמה..." [46]


הציר הסעודי-מצרי, לעומת זאת, דוחה את דרך ההתנגדות של חמאס וחזבאללה ואת הקריאות לניתוק הקשרים עם ישראל או ביטול היוזמה הערבית לשלום. שר החוץ הסעודי אמר כי "היוזמה הערבית עדיין עומדת בעינה." לדבריו, "העובדה שהיוזמה עדיין עומדת בעינה מפעילה לחץ גדול על ישראל."[47] יתרה מכך היו שהציעו לחזור ליוזמת השלום הערבית במתכונתה המקורית עוד לפני התיקונים שהתקבלו בוועידה הערבית בבירות ב-2002 לאחר קבלת הסתייגויותיה של סוריה (שהוסיפו לסעיפי היוזמה גם את "זכות השיבה" לפלסטינים).


במאמר המערכת של היומון הלבנוני "אל-מסתקבל" נכתב: "יוזמת השלום הערבית ובמיוחד בנוסח המקורי שלה, כלומר לפני שהסתננה אליה ההשחתה הסורית-לחודית בפסגת בירות 2002 [שהוסיפה את 'זכות השיבה' לפלסטינים], היתה תכנית לראיה אסטרטגית כוללת...


השלום בר הקיימא הוא התנאי להצלחה של תכניות הרפורמה השונות וההדרגתיות בכל המדינות של הערבים. למען כל זאת יוזמת השלום הערבית היתה ועדיין חיה וקיימת והיא מציגה עצמה כאסטרטגיה היחידה שהערבים יכולים להציג בעולם של היום." היומון קרא "להסיר מיוזמת השלום הערבית את הפגמים הלחודים-סוריים שבה ולהציגה מחדש כפי שהיא היתה בנוסח המקורי שלה." [48]



[1] מזכ"ל נשיאות הרש"פ, אל-טייב עבד אל-רחים, טען כי במהלך ביקור בדמשק דרש שר החוץ האיראני, מנוצ'הר מותכי, מראשי חמאס לפעול לחידוש ההתנגדות ולמנוע ממצרים כל תפקיד בדיאלוג הפלסטיני. ראה: אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2009

[2] הארץ (ישראל), 6.1.2009.

[3] לשם כינוס פסגת חירום 'חוקית' על פי תקנון הליגה הערבית, נדרשה קטר לגייס את תמיכתן של 15 מדינות ערביות. הדבר אילץ כל מדינה ערבית לנקוט צד בעימות ולהביע את תמיכתה או את התנגדותה לכינוס הפסגה ובכך למעשה להחליט לאיזה מחנה היא משתייכת, תוך עמידה בלחצים הן מצד המחנה הפרו איראני והן מצד המחנה הפרו סעודי. בסופו של דבר לפסגה בקטר הגיעו: סוריה, סודאן, אלג'יריה, לבנון (שחזבאללה האשימו את נשיאה מישל סולימאן כי הראה לכל כי הוא בא בכפייה), איי קומורו, מאוריטניה, עיראק, עומאן, לוב, מרוקו, וג'יבוטי. יצוין כי, אבו מאזן - הפועל בשת"פ עם מצרים וסעודיה - לא הגיע לוועידה. זאת בעוד הפלגים האחרים - חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית המפקדה הכללית - הגיעו לדוחה במטוסו הפרטי של אמיר קטר.

[4] שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-ע'יט, אמר בראיון לערוץ "אורביט" כי "מצרים הכשילה את פסגת דוחה מפני שלא ייתכן שהפעולות הערביות המשותפות תהיינה מותנות בהסכמתן של מדינות [לא ערביות] כמו איי קומורו וסומאליה... היכן המדינות הגדולות והמשפיעות באזור כמו מצרים וסעודיה?" אל-מצרי אל-יום (מצרים), 29.1.09

[5] לאחר העימות עם כוחות ה-14 במרץ במאי 2008, השיג חזבאללה את מה שתבע לפניו: שליש מסכל בממשלה שפירושו - שליטה על החלטות הממשלה. כמו כן, הוחלט על בחירת נשיא מוסכם על חזבאללה, וביטול שתי ההחלטות של ממשלת סניורה שהתקבלו ב-6.5.2008 ואשר הציתו את העימות בין חזבאללה לכוחות ה-14 במרץ: ההחלטה לראות ברשת התקשורת הפרטית של חזבאללה רשת בלתי חוקית הפוגעת בריבונותה של המדינה ולהעמיד לדין את האחראים על הקמת הרשת. וכן ההחלטה לבטל את הצו שמינה לפני שמונה שנים את ופיק שוקיר, המקורב לחזבאללה, לעמוד בראש מנגנון הביטחון המופקד על שדה התעופה. ראה: אל-מסתקבל (לבנון), 15.5.08.

השושבין המדיני להכנעת לבנון לשליטת חזבאללה היתה קטר אשר כינסה את ועידת דוחה ב-21.5.2008 ובה נקבעו השגיו המדיניים של חזבאללה והציר האיראני-סורי-קטרי.

[6]  ראו קליפ ממרי, 25.7.2005

[7] שרק, 15.11.2005; אירנא, 15.11.2005.

[8] ראו קליפ ממרי, 5.1.2006

[9] אירנא (איראן), 31.1.2009

[10] אל-חיאת (לונדון), 29.5.2008.

[11] אל-חיאת (לונדון), 15.12.2008.

[12] אל-שרק אל-אוסט (לונדון) 3.8.2007.

[13] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 19.12.2006.

[14] הכוונה למהפכה האסלאמית בהנהגת ח'מיני ב-1979. יש המתייחסים לעלייתו של אחמדי-נז'אד לשלטון כמהפכה שניה. ראו דוח ממרי

[15] אל-ריאץ' (סעודיה), 29.5.2008.

[16] אל-וטן (סעודיה), 15.5.2008.

[18] הצטרפות מדינות וגורמים סונים לציר האיראני באה ממניעים שונים: סוריה, הרואה עצמה כערש הערביות והאידיאולוגיה הפאן ערבית ומטיפה לנקוט בדרך ההתנגדות, מצאה בציר האיראני מסגרת מתאימה לשדרוג מעמדה הכולל. כמו כן, השלטון הסורי העלול להיות מואשם על ידי בית הדין הבינלאומי בפרשת רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, ראה בברית עם איראן עורף אסטרטגי מול בית הדין הזה, בדומה לגיבוי שנותנות מדינות ערב לנשיא סודאן, עומר בשיר. ראו דוח ממרי על ברית איראן - סוריה.  גם קטר ראתה בציר האיראני מסגרת לשדרוג מעמדה ולקריאת תיגר על סעודיה. מדיניותו של אמיר קטר השיח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני התאפיינה בקריאת תיגר על מעמדה הדומיננטי של סעודיה, שלא תמכה בהפיכה שביצע אמיר קטר נגד אביו ב-1995. כדי לאזן את העובדה שקטר מארחת את בסיס האוויר האמריקני הגדול במזה"ת, נקט ערוץ אל-ג'זירה, המשרת את מדיניות אמיר קטר ומשמש כזרועו הארוכה אל העולם הערבי והמוסלמי – כדי לתקוף את המשטרים הערבים ואת ארה"ב וכן כדי לתמוך בארגוני הג'יהאד הגלובלי, באידיאולוגיה של מוקאומה ובאידיאולוגיה פאן ערבית נאצריסטית. בשנים האחרונות קטר תמכה בסוריה, איראן, ובתנועות ההתנגדות. במסגרת תמיכתה בארגוני ההתנגדות, סייעה קטר לחזבאללה כאשר פעלה למניעת קבלת החלטה 1701 במועצת הביטחון של האו"ם לסיום מלחמת לבנון ונמנעה מלגנות את השתלטות החמאס על עזה ב-2007. קטר אף פעלה למניעת בידודה של סוריה כאשר היתה המדינה הערבית היחידה שנמנעה בהצבעה במועצת הביטחון על החלטה 1737 להקמת בית דין בינלאומי לרצח ר"מ לבנון רפיק אל-חרירי. כמו כן, בדצמבר 2007, פעלה קטר בשירות איראן כאשר הזמינה את אחמדי-נז'אד לפסגת מדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ [GCC] שנערכה בדוחה, להפתעתן ולמורת רוחן של מדינות המפרץ וסעודיה בראשן. כך למעשה פעלה קטר לפיצול הגוש הסעודי-מפרצי האנטי איראני. ראו דוח ממרידוח נוסף לגבי מדיניותה של קטר יפורסם בהמשך.

גם החמאס ראתה בציר האיראני מסגרת פעולה מתאימה, שכן מטרותיה המדיניות של התנועה סותרות את עמדות הציר הסעודי מצרי.

גם תורכיה הזדהתה עם הציר האיראני במלחמה זו. ראש ממשלת תורכיה, רג'פ טיפ ארדואן, הופיע רק בפורום של ציר זה (ועידת דוחה) אך לא בשרם אל-שיח'. הוא הציע לתווך בין הפלסטינים, בתיאום עם סוריה, אך לא עם מצרים. יצוין כי בשנים האחרונות נקטה תורכיה במדיניות של התקרבות לאיראן. ראו דוח ממרי

[19] ערוץ אל-מנאר, 7.1.2009

[20] אל-ת'ורה (סוריה), 18.9.2008

[21]  ראו דוחות ממרי: מצרים מול סוריה איראן וחמאס;  המשבר בין סעודיה לתורכיה

[22] אירנא (איראן), 22.1.09; אינדה ניוז (איראן), 21.1.09

[23] אירנא (איראן), 31.1.09

[24] כיהאן (איראן), 27.1.09

[25] אל-אהראם, (מצרים), 31.12.2008.

[27] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 20.6.2007.

[28] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 1.1.2009

[29] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 23.1.09

[30] המאמרים פורסמו ביומון אל-גומהוריה בתאריכים 22.12.2008; 23.12.2008; 24.12.2008.

[31] אל-גומהוריה (מצרים) 29.12.2008.

[33] אל-בעת' (סוריה), 19.1.2009.

[34] אל-סיאסה (כווית), 18.1.2009.

[35] אל-אהראם (מצרים), 20.1.2009.

[36] אל-אהראם (מצרים), 16.1.2009.

[37] אל-גומהוריה (מצרים), 19.1.2009.

[38] אל-ראיה (קטר), 29.1.2008.

[39] אל-אח'באר (מצרים), 18.1.2009

[40] אל-אהראם (מצרים), 16.1.2009.

[41] פארס (איראן), 15.1.09. כמו כן, איתאללה אחמד ג'נתי אמר בדרשת יום שישי כי סעודיה היא משטר הבובה של ארה"ב ואילו מצרים היא בעלת בריתה של ישראל. לדבריו, ראשי המדינות האלה צריכים לחשוש מפני התקוממות עמיהם ומזעמו של האל.איסנא ( איראן), 16.1.09

[42] אל-בעת' (סוריה), 17.1.2009.

[43] תשרין (סוריה), 17.1.2009.

[44] אל-ת'ורה (סוריה), 27.1.2009.

[45] אל-אח'באר (לבנון), 17.1.09

[47] אל-סיאסה (כווית), 17.1.2009.

[48] אל-מסתקבל (לבנון), 17.1.09