התבטאות אלימה בעיתון אופוזיציה מצרי כלפי השגריר הישראלי

ביומון המפלגה הליברלית (האסלאמית) המצרית, "אל-אחראר", מופיע מאמר תחת הכותרת "גרשו את שגריר ישראל" פרי עטו של עאדל אל-ג'וג'רי שהינו גם עורך השבועון "אל-ע'ד אל-ערבי".

אל-ג'וג'רי תוקף בחריפות את ממשלת ישראל על מדיניותה בלבנון ומשתמש בביטויים אנטישמיים נגד מנהיגיה:

"התגובה אותה אני דורש היא גירוש השגריר הציוני מקאהיר. שגריר זה מייצג את מדינתו ומייצג את שר החוץ שלו, ואם השר הינו נאצי הרי השגריר ללא ספק מבצע את המלצותיו והחלטותיו ופועל על פי הנחיותיו. ההיסטוריה הטרוריסטית של אנשי הממשל בישות הציונית, החל בברק וכלה בזה הנקרא לוי -- אינה נסתרת משום אדם.

גירוש השגריר הציוני מקאהיר הינו המעט שבמעט [שצריך לעשות]. אין אנו זקוקים לדיפלומט אשר מייצג כנופיה ששולטת במדינה על אדמת פלסטין. אין אנו זקוקים לקיים יחסים דיפלומטיים עם כנופיה שהורגת ילדים ונשים בלבנון, הורסת את התשתית ואינה מכבדת את התחיבויותיה הבינלאומיות ובמיוחד הסכם אפריל ["ענבי זעם"]... התשובה היחידה והחותכת להפרת הסכם זו היא כי כל ציוני בכל מקום בעולם הינו מטרה שיש לפגוע בה. אם דוד לוי מאיים ב"דם מול דם" - דמו של כל ילד לבנוני גבר או אשה – יש לנו את הזכות לנקום, בדם הציוני, יהיה שמו ותארו אשר יהיה.

מבארכ היה המנהיג הערבי הראשון שביקר בלבנון לאחר התוקפנות [הישראלית] והודיע שמצרים תשא באחריות להחזיר את החשמל ללבנון. זוהי מצרים שאותה לא מכירים לא ברק, לא לוי ולא השגריר הציוני השותה ממי הנילוס [שחייבים להיות] אסורים עבורו, אוכל מטוב אדמתנו שעה שאינו זכאי לכך, ונושם את האויר שלנו אשר אנו מקווים שאללה יהפוך אותו לדו-תחמוצת הפחמן שיחנוק אותו ולא יאפשר לו ליהנות לרגע אחד על אדמתנו.

הימים השחורים שהביאו את השגריר הזה לאדמתנו יחלפו, בעזרת אללה, כי אין אנו מקבלים את פניו ואיננו רוצים שימשיך יום אחד בארצנו. עליו לצאת אל הארץ שבה נולד והיא בודאי איננה אדמת פלסטין, שכן השגריר הציוני הינו טרוריסט כמו שר החוץ שלו... זה הציוני אינו עוד יהודי שהרי יש הבדל בין היהדות כדת מונותאיסטית הראויה לכל הכבוד, לבין הציונות כאידיאולוגיה פוליטית התפשטותית ותוקפנית שאנו רוחשים לה בוז ומפגינים כלפיה איבה גלויה. אנו אומרים בכל גילוי הלב שהישות הציונית תישאר אויב שלא נתפייס אתו גם אם כל שליטי ערב יחתמו עמו הסכמי שלום, ולא נכיר בו, יהיו השינויים [המדיניים] אשר יהיו; שכן איננו יכולים להתפשר על ערביותנו.

ההתנגדות בלבנון ראויה לתמיכה, כבוד והערכה מצד כל ערבי הקנאי לערביותו ולאסלאם שלו, ושיתרום מכספו כל עוד הממשלות הערביות – למרבה הצער – סוגרות את שערי ההתנדבות לשורות חזבאללה, ובידיעה שנעלו של איש חזבאללה שווה [בערכה] לראשו של דוד לוי, ולכל חלל מאנשי חזבאללה יש מקום בגן עדן.

אך לוי ודומיו הנאצים הציונים בוכים דם כאשר הם מביטים בגופות צבא ההגנה הישראלי החוזרות מדרום לבנון כשהן עדיין חמות. מנין הגופות יעלה; זוהי הבטחה שנתן חסן נאסרללה. ההתנגדות הלבנונית היא אשר הכריחה את דוד לוי לצאת באיומים כשהוא קוצף ומתגעש כמו היטלר ומוסוליני וכמו כל הפשיסטים והנאצים, ומאיים בהבערת לבנון. אנו לא מאחלים לו אלא שאללה ישרוף את ליבו ושאללה ישרוף את לבו של כל ציוני עד שיצאו מארצנו, לא רק מדרום לבנון אלא מכל אדמת פלסטין."[1]