גינויים לחגיגות אל-ג'זירה לרגל שחרור אל-קונטאר

לאחרונה פרסם אתר ממרי קליפ על החגיגות שערך ערוץ אל-ג'זירה לשחרורו של האסיר הלבנוני סמיר אל-קונטאר http://www.memritv.org/clip/en/1818.htm. הפרסום עורר ביקורת ישראלית ואף ערבית נגד הערוץ. היומון הישראלי "הארץ" דיווח כי מנכ"ל הערוץ, ודאח ח'נפר, התנצל על התוכנית לרגל שחרור אל-קונטאר באומרו כי היתה בכך "הפרה של הקוד האתי של אל-ג'זירה".[1] אולם סגן העורך הראשי ב"אל-ג'זירה", אחמד ג'אד אללה, הכחיש את דבר ההתנצלות[2]. עורך הדין של הערוץ, זכי כמאל, אף טען כי הכותרת שהופיעה בעיתון "הארץ", שלפיה אל-ג'זירה התנצלה, היא חסרת בסיס. כמו כן, דרש כמאל  מהעיתון להביע התנצלות מטעמו על הכותרת "המטעה" ולפרסם שוב את ההודעה המקורית של הערוץ.[3]

בעלי טורים ערבים טענו במאמריהם כי חגיגות אלו הן עדות לחוסר האובייקטיביות של הערוץ ואף גינו את ההתייחסות לאל-קונטאר כגיבור. להלן קטעים משני מאמרי ביקורת שהתפרסמו בעיתונות הערבית:

בעל טור ערבי: קונטאר אינו גיבור אלא טרוריסט

בעל הטור חמד נאיף אל-ענזי פרסם מאמר ביומון הכוויתי "אל-ג'רידה", בו מתח ביקורת על הצגת עסקת חילופי השבויים בין ישראל לחזבאללה כ"ניצחון  לאומי" של חזבאללה. לדבריו, סמיר אל-קונטאר ודלאל אל-מוע'רבי ביצעו פעולות טרור ולא מעשי גבורה:

"אחת הסיבות לתבוסותינו החוזרות ונשנות כאומה ערבית היא התפעלותנו הגדולה מעצמנו עד כדי יהירות, מה שגורם לנו לא להודות לעולם בתבוסה. אנו מדמים בנפשנו שאנו תמיד מנצחים את כל אויבינו, גם כשתבוסתנו ברורה כשמש. זאת הסיבה שאנו לא מנצחים, שכן ההודאה בתבוסה היא הצעד הראשון לקראת הניצחון!... בבקשה אמרו לי, מה פשר השמחה הגואה והלא הגיונית הזאת, ומה פשר הדיבור החוזר ונשנה על 'ניצחון' עם שיבת האסירים הלבנוניים, סמיר אל-קונטאר וחבריו שזכו לכל כינוי גבורה אפשרי.

אני כמעט יכול לומר בוודאות, רבותי, שתשעים אחוז מהאחים השמחים אשר מריעים לכבוד שיבת האסירים אינם יודעים מיהו סמיר אל-קונטאר ו[אינם מכירים] את פרטי פעולת "הגבורה" המיוחדת במינה שלו. הם לא יודעים עליה דבר ולא רוצים [לדעת]. כל מה שמעניין אותם זה שלאדון חסן נאסרללה יש יד בדבר, שהרי האדון תמיד 'מנצח' ושמו מקושר לכוח, כבוד ועמידה איתנה. כל זמן [שנאסרללה] הוא הגורם לשחרורם, אין ספק שהם 'גיבורים' ו'מנצחים' וכי שיבתם היא 'ניצחון' מפואר שרק הסוכנים, הבוגדים והשפלים מתכחשים לו.

להלן סיכום הסיפורים של חלק מה'גיבורים' שחזרו: סמיר אל-קונטאר, אזרח לבנוני דרוזי יליד 1961, היה עד מעצרו חבר בארגון 'חזית השחרור הפלסטיני' והוא אחד מחברי החוליה שביצעה פיגוע אלים בעיר נהריה ב-21 לאפריל 1979. החוליה של אל-קונטאר הסתננה באמצעות סירת גומי לחוף של נהריה. באמצע הלילה [אנשי החוליה] פרצו לבית משפחת הרן וקשרו את האב דני הרן ואת ביתו הקטנה בת ה-4 כבני ערובה. בינתיים האם והתינוקת בת השנתיים הסתתרו במחבוא בחדר השינה. החוטפים לקחו את האב והילדה לחוף הים אולם הם הופתעו כאשר כוחות משטרה וצבא הגיעו למקום. אז ירה סמיר אל-קונטאר מטווח קצר בדני הרן לעיני ביתו ולאחר מכן הרג את הילדה הקטנה עינת (למרות שהכחיש זאת) כשניפץ את גולגולתה עם כת הרובה. זאת בזמן שהילדה הקטנה בת השנתיים נחנקה למוות כאשר האם המבוהלת ניסתה להשתיק את קולה על מנת שהחוטפים לא יגלו אותן. זהו רבותי סיפור 'הגבורה' של סמיר אל-קונטאר!

לגבי 'השהידה' דלאל אל-מע'רבי, שגופתה הגיעה ביחד עם שאר הגופות [בעסקת חילופי השבויים], היא ילידת 1958 אשר פיקדה על פיגוע הידוע בשם 'טבח [אוטובוס הדמים] של כביש החוף' שאירע בשנת 1978. בפיגוע הקשה הזה נהרגו 37 אזרחים ישראלים בגילאים שונים, צעירים ומבוגרים. דלאל אל-מוגרבי וחבורתה חטפו את האוטובוס בו נסעו 37 הנוסעים וירו עליהם בזה אחר זה!

אף בר דעת אינו יכול להגדיר את שני הפיגועים האלה כמעשי גבורה, שהרי הם קרובים יותר ל[הגדרה של] מעשי טרור, שלא לומר שהם ממש מעשי טרור, יהיו אשר יהיו הצידוקים והסיבות [לפעולות אלה]. למעשי טרור אין זהות לאומית, וכל אדם בעל שכל ולב מוקיע אותם ובז למבצעם, בין שנעשו על ידי ערבי, ישראלי , או בעל כל אזרחות אחרת.

אין בשום אופן לראות כגיבור את מי שפוגע באזרחים חפים מפשע ואין לחשוב את שיבתו 'המנצחת' כניצחון לאומי ערבי, אלא בדמיונם של כמה אנשים אחוזי ייאוש שליבם קשה כאבן, אשר חיי אדם בעיניהם הם חסרי ערך לחלוטין. כמה רבים כאלה יש במולדתנו הערבית, כאלה המחפשים אחר כל ניצחון "מסכן", גם אם הוא בצורת חילופי אסירים ועוד איזה אסירים! [4]  

בעל טור סעודי: אל-ג'זירה שחט את האובייקטיביות

בעל הטור הסעודי דאוד אל-שריאן, פרסם מאמר ביומון הלונדוני "אל-חיאת" בו מתח ביקורת על חוסר האובייקטיביות של ערוץ "אל-ג'זירה" ושל חלק מאמצעי התקשורת הערביים: "הבעיה של אל-ג'זירה במקרה של אל-קונטאר איננה חוסר ניטרליות, אלא חציית גבולות האובייקטיביות. הערוץ לא ערך ראיון עם אל-קונטאר, אלא חגג את שחרורו מן הכלא כפי שחוגגת מפלגה [את שחרור] אנשיה. הערוץ רצה לתארו כגיבור ויכול היה להשיג מטרה זו, אולם עקב מקצועיות נמוכה של התוכנית נמנע הדבר. הפגישה הפכה למסיבה בבית פרטי וכך נשחטה האובייקטיביות בשידור חי.

מעז יצא מתוק – אירוע אל-קונטאר באל-ג'זירה הוא הזדמנות לדון במקצועיותם של מקצת העיתונאים הערביים שאינם מפרידים בין מגמותיהם לבין תפקידם. כך הם הופכים מאנשים המוסרים מידע או מדווחים על עובדות, למכשיר של שליטה ופיקוח על אנשים. הם חושבים כי מקצועיות העיתונאי פירושה שיהיה לוחם או איש סיסמאות. כך הפכו חלק מאמצעי התקשורת הערביים למפלגות פוליטיות ללא רישיון."[5]