בשאר אסד ואמיל לחוד על תהליך השלום ונסיגת ישראל מדר"ל

העיתונאי הבריטי פטריק סיל, מקורבו של נשיא סוריה חאפט' אסד, פרסם שני ראיונות ביומון "אל-חיאת" שערך: עם בנו של הנשיא אסד, בשאר אסד, ועם ראש ממשלת לבנון, אמיל לחוד[1]. להלן קטעים מן הראיונות:

בנו של נשיא סוריה, בשאר אסד: "בתחילה היו סימנים להתקדמות בתהליך השלום, אלא שבמציאות לא קרה דבר. ההתנקשות בחייו של ראש ממשלת ישראל, רבין, יצרה אצלנו את הרושם, שהישראלים אינם רוצים בשלום. לאחר מכן באה בחירתו של ברק ויצרה אצלנו רושם הפוך -- לכל הפחות בתחילה.

כעת עלינו לשאול, האם ברק רצה להתקדם, והאם הוא היה מסוגל לקבל את ההחלטות. מיום ליום הוא נראה חלש יותר ויותר. לדוגמא, כאשר דיבר בפני ממשלתו על התחייבותו של רבין לנסיגה מלאה -- מה שמכונה "הפיקדון" -- הוא רמז לכך, שקלינטון רצה שהוא [ברק] יאמץ את ההתחייבות. אלא שהוא לא אמר בברור שהוא [אכן] החליט לאמצה.

ישראל אומרת, שהיא רוצה לעזוב את לבנון, אבל היא עודנה מסרבת לדון בבעיית [הפליטים] הפלסטינים בלבנון. הם מהווים כשמינית מהאוכלוסייה [של לבנון]. הלבנונים שואלים: מדוע שנלך למו"מ, אם ישראל מסרבת לדון בסוגיה זו, שהיא החשובה ביותר עבורנו?

בשנות השבעים היו הפלסטינים הגורם לפריצת מלחמת האזרחים. אם הישראלים ייסוגו מלבנון מבלי להסכים על שלום צודק וכולל, הפלסטינים ילחמו.

הנסיגה החד-צדדית איננה פתרון, בעיקר מאחר שהיא באה כתוצאה מתבוסה ישראלית -- התבוסה הראשונה של ישראל מאז הקמתה: בשנת 1973 ספגה  ישראל תבוסה בשלבים הראשונים, אלא שהתמיכה האמריקאית והחלטת מצרים לעצור את התקדמותה, לאחר שחצתה את תעלת סואץ, אפשרו לישראל לרכז את כוחותיה בחזית הצפונית ולהחזיר לידיה את [השטח] שאיבדה בתחילה [לסוריה].

אולם, השאלה העיקרית בלבנון היא: האם, לאחר האבדות הכבדות שספגה בדרום לבנון, תסכין ישראל עם תבוסתה ולא תשאף לנקום?

המחלוקת המהותית בינינו לבין ישראל סובבת סביב אופי השלום. אנו רוצים בהסכם שיוביל ליציבות ארוכת טווח באזורנו, בעוד שנראה שהם [ישראל] רוצים חוזה ללא כל מחשבה על מה שיהיה לאחר חתימתו. [בעיני סוריה,] המו"מ אינו מטרה בפני עצמה. זוהי בסך הכל דרך לקראת המטרה. בכדי שהשלום יחזיק מעמד, הוא צריך להיות צודק וכולל. האם חתימה על חוזה שלום משמעותו שלום אמיתי? השלום איננו חוזה אלא מצב השורר לאחר החתימה על חוזה.

האירועים אחרונים חייבו אותנו להטיל ספק בכוונות האמיתיות של ממשלת ישראל ועמה."

אמיל לחוד: "נסיגה ישראלית חד-צדדית לא תוכתר בהצלחה. היא תוביל למלחמה נוספת. [סיל מצטט בנקודה זו בכירים לבנונים -- וכוונתו לנשיא לחוד בהתבטאות קודמת -- לפיה "בעיית הפלסטינים בלבנון קשורה באופן ישיר לסוגיית נסיגת ישראל.  ישנם כ 200- אלף פלסטינים בדר"ל, מרביתם חמושים, בעיקר במחנות דוגמת עין אל-חלוה. הם מהווים נוכחות צבאית ולא רק בעיית פליטים. הם מרוכזים בקרבת הגבול הישראלי, וקיימת אפשרות שבעקבות נסיגה ישראלית חד-צדדית הם יבצעו פעולות מעבר לגבול. כיצד תגיב ישראל? האם היא תפציץ את מחנות הפליטים? האם היא תשוב ותכבוש את לבנון? לבנון אינה יכולה לתת כל ערבות ביטחונית לישראל במקרה של נסיגה חד-צדדית".]

איננו רוצים לחזור למצב ששרר לפני 1978. הדור הבא של הפלסטינים עשוי לומר: 'יאסר ערפאת אינו מייצג אותנו. אנו רוצים לשוב לפלסטין!' כל המאמצים להשכין שלום יתבטלו אז, ואנו נמצא עצמו בפני מלחמה חדשה. משום כך הפלסטינים אינם יכולים להישאר כאן.

כאשר נתחיל את המו"מ עם ישראל, בעיית הפליטים תהיה הסוגיה הראשונה שנעלה. לא יהיה שלום כלשהו, כל עוד לא תטופל הבעיה הזו באופן דחוף. הבעיה הזו צריכה להיפתר על ידי הישראלים. הם שדחפו את הפלסטינים לכאן. יש ליישם את הצדק.

על הפלסטינים לעזוב, גם אם אין אנו אומרים שעליהם לעזוב מיד. הפתרון יכול להתבצע לאורך כמה שנים, אלא שעליהם לדעת, שבסופו של דבר, הם יעזבו. אם הם יישארו כאן, הם יהיו פצצת זמן שעלולה להתפוצץ בכל רגע. הסוגיה איננה נעוצה, כפי שיש הטוענים, רק בהענקת דרכונים פלסטינים עבורם והסכמה להישארותם. אם נסכים לאזרוח הפלסטינים בלבנון, נבגוד בילדינו.

אנו רוצים לשים סוף לבעיה זו. אם לא יהיה שלום בלבנון, לא יהיה שלום בשום מקום אחר -- ובשום אופן לא יהיה שלום בישראל...

כאשר הלבנונים יתאחדו, הם יהיו בשיא כוחם. אנו מאוחדים בסוגיות האסטרטגיות. במקביל, הופיע המגן שלנו, חאפט' אסד. בנו נוקט כעת עמדה דומה. אני מכיר את הד"ר בשאר [אסד] הכרות אישית. הוא חזק מאוד. יש לנו קשרי עבודה מצוינים. אני חש -- אולי בניגוד למה שסבורים כמה לבנונים -- שהוא חושב בעניין לבנון באותה הדרך שהוא חושב בעניין סוריה. אני חולק עמו את אותה התחושה. מה שטוב ללבנון טוב לסוריה, ולהפך. זהו דבר חדש. לראשונה בהיסטוריה של הערבים קיימות שתי מדינות הקשורות בקשר חם ואמיתי."