כללי

 

תגובות בתקשורת העיראקית והערבית להסכם האסטרטגי בין ארה"ב לבין עיראק

 

בין ארה"ב לבין עיראק אמור היה להיחתם, בסוף יולי  2008, הסכם אסטרטגי ארוך טווח, כדי להסדיר משפטית את המשך נוכחות הכוחות האמריקאיים בעיראק לאחר ה- 31.12.08, מועד בו יפוג ייפוי הכוח של האו"מ לנוכחות הכוחות הזרים בעיראק. אלא שדליפת פרטים מהסכם זה עוררה בתוך עיראק התנגדות רחבת היקף לו. הטענה העיקרית היתה שההסכם פוגע קשות בריבונותה של עיראק ומנציח את "הכיבוש". כתוצאה מהתנגדות נחרצת זו דחתה ממשלת עיראק שוב ושוב נוסחים מתוקנים של ההסכם  שהגישה ארה"ב[1], ובסופו של דבר ירדה החתימה על הסכם ארוך טווח מסדר היום וכעת מדברים על "מזכר הבנה" לטווח קצר.

 

במישור הפוליטי נתקל ההסכם בהתנגדות גורפת מצד רוב גורמי הקשת הפוליטית בעיראק, בטענה שסעיפיו "שוללים מעיראק את ריבונותה" ובדרישה לקבוע לוח זמנים ליציאת הכוחות האמריקאיים.[2] בכירים בממשלת עיראק קראו להפחתה משמעותית של התפקיד שממלאים הכוחות האמריקאיים בעיראק, בתום שנת 2008  ודרשו מארה"ב - כשהם שואבים עידוד מההצלחות האחרונות של מנגנוני הביטחון העיראקיים - להסכים להשאיר את כוחותיה בבסיסיהם הצבאיים כל עוד עיראק אינה מבקשת את סיועם, שאם לא כן, לא ייחתם הסכם ועיראק תמצא תחליפים אחרים לו. כך חבר הפרלמנט סאמי אל-עסכרי, המקורב לאל-מאלכי: "האמריקאים מעלים דרישות שיביאו לידי הפיכת עיראק לקולוניה ואם לא נצליח להגיע להסכם צודק, כי אז על אנשים רבים לומר לכוחות האמריקאיים  'שלום לכם, מעכשיו, איננו זקוקים לכם כאן'... אם המו"מ ייכשל תצטרך עיראק  להאריך את נוכחות הכוחות הזרים בעיראק בשנה נוספת מטעם האו"מ."[3]

 

חכם ההלכה השיעי איאתוללה בכיר עלי אל-סיסתאני, הודיע על התנגדותו להסכם זה, בטענה ש"כל הסכם הפוגע בריבונותה של עיראק בתחום כלשהו, נחשב להפרה של השריעה", וש"לא ייתכן שהכוחות הזרים יישארו בעיראק לנצח, שומה עליהם לצאת מעיראק, נוכח השיפור הביטחוני הניכר שחל בה". שלושה חכמי הלכה שיעים נוספים בנג'ף גינו את ההסכם ואיימו כי חתימה עליו מנוגדת לדת האסלאם ועלולה לגרור בעקבותיה אינתיפאדה עממית.[4] עבד אל-עזיז אל-חכים, ראש המועצה האסלאמית העליונה (הקבוצה השיעית הגדולה בממשלת אל-מאלכי) מתח אף הוא ביקורת על הסכם שיאריך את הישארות הכוחות האמריקאיים.[5]  הזרם הצדרי, שחרת על דגלו את המלחמה בכיבוש, קרא לקבוע לוח זמנים לנסיגת הכוח הרב לאומי מעיראק ולפנות לחכמי ההלכה טרם נקיטת עמדה סופית בנוגע ללוח הזמנים שיגובש. [6] בהמשך, קרא הזרם לחכמי ההלכה השיעים להוציא פסקי הלכה נגד חתימה על כל הסכם בין הממשלה לבין הכובש.[7]

 

מנגד, חבר פרלמנט ברשימת הקואליציה הכורדית הזהיר מפני נסיגה מוקדמת של הכוח הרב-לאומי מעיראק בטענה שכוחות הביטחון העיראקיים אינם מסוגלים, עדיין, לקבל את האחריות הכוללת לביטחון המדינה. חבר פרלמנט מטעם חזית "אל-תואפק", הסונית, אמר כי "החזית תומכת [אמנם] בנסיגת הכוח הרב-לאומי, אך, חלק מגורמי הכוח סבורים שטרם בשלה השעה [לכך]" .[8]  

 

אשר לעמדתה של איראן כלפי ההסכם: עם תחילת הפרסומים אודות הסכם שת"פ ביטחוני עיראקי-אמריקאי, גילתה איראן סימנים של מורת רוח, איאתוללה מכארם שיראזי, מבכירי אנשי הדת באיראן, טען כי אם תחתום עיראק על הסכם כזה עם ארה"ב, היא תהפוך "אסירה שלה לנצח", וקרא לעם העיראקי ללמוד מהלבנונים שגירשו את האמריקאים מאדמתם.[9]  ב- 7.6.08, הגיע ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי, לביקור בן שלושה ימים בטהראן, כדי להרגיע את האיראנים שהסכם עם ארה"ב לא יופנה נגדם. במהלך ביקורו אמר אל-מאלכי כי כל גורמי הכוח הפוליטיים בעיראק מצדדים בהידוק היחסים עם איראן, בכל התחומים, וכי עיראק לא תרשה להפוך את אדמתה לבסיס לתקיפת איראן.[10] עלי ח'מאנאי, המנהיג העליון של איראן, תבע מאל-מאלכי שלא לחתום על ההסכם עם ארה"ב ואמר שהנוכחות האמריקאית היא הבעיה העיקרית של עיראק כיום.  הוא הביע ביטחון מלא שהעם העיראקי יתגבר על שלב קשה זה, יבסס את מעמדו הראוי וינפץ את אשליותיהם של האמריקאים... שר החוץ האיראני, מנוצ'הר  מותכי, הודיע לאל-מאלכי על התנגדותה של טהראן לחתימת הסכם ביטחוני בין בגדאד לבין וושינגטון, אם לא תקבל איראן ערובות לכך שהיא תוכל ליטול חלק במנגנון ביטחוני אזורי.[11]  ראש מועצת השמירה על החוקה, איאתוללה אחמד ג'נאתי אמר כי אם ממשלת עיראק תחתום על ההסכם עם אמריקה הרי שהיא "בוגדת".[12]

 

עם או בלי קשר לעמדתה של איראן, נראה כי הפוליטיקאים השיעים בעיראק מתנגדים להסכם ביתר תוקף, בעוד הסונים והכורדים מתנגדים לו פחות, הגם שהם מסתייגים מאי אלו סעיפים בו. הדבר בא לידי ביטוי בולט כאשר ראש הממשלה נורי אל-מאלכי, השיעי, צוטט כמי שאמר בביקורו בירדן שהמו"מ לגבי ההסכם נקלע למבוי סתום  ושר החוץ שלו הושיאר זיבארי, הכורדי, מיהר לומר כי הוא סבור "שמוקדם מאוד לקבוע שההסכם מת או שהוא נקלע למבוי סתום".[13] 

 

הארון מוחמד, סופר ועיתונאי עיראקי המתגורר בלונדון, טען במאמר תחת הכותרת "האם הגיע הזמן להחליף את נורי אל-מאלכי?" ב"אל-קודס אל-ערבי": "מאז תחילת המו"מ בנוגע להסכם [האסטרטגי עם ארה"ב], בסוף אפריל [2008] ניסה אל-מאלכי לשחק משחק כפול, [מצד אחד] הוא רמז לאמריקאים שאין הוא מתנגד להסכם כמצב הכרחי... אלא שחלק מסעיפיו טעונים עיון וניסוח מחדש, בפרט אלו מהם המדיפים ריח של פגיעה משפילה בריבונות העיראקית; ובו בזמן הוא הודיע לגורמים בקואליציה השיעית, ובמיוחד לאלו מהם הידועים בקשריהם עם איראן, כי הוא לא יחתום על ההסכם 'גם אם הדבר יביא לידי עריפת ראשי' כלשונו... אל-מאלכי מציע את מתכונת מזכר ההבנה ולא את ההסכם, למרות שאין הבדל משמעותי ביניהם, זולת [העובדה] שעל [מזכר ההבנה] אפשר לחתום הרחק מהפרלמנט ומרשויות החקיקה, בהיותו הליך שבתחום סמכותה של הרשות המבצעת, בניגוד להסכם, הטעון אשרור משפטי והצגה בפני הפרלמנט לצורך אישור"[14]  

 

בעלי טור בתקשורת העיראקית והערבית התבטאו בעד ונגד החתימה על ההסכם האסטרטגי, כאשר המתנגדים טוענים לפגיעה בריבונות העיראקית, מזהירים מפני נוכחות צבאית אמריקאית קבועה בעיראק ומפני השתלטות ארה"ב על המשאבים העיראקיים. מנגד, מזהירים  מצדדי החתימה על ההסכם כי הכוחות העיראקים אינם בשלים עדיין למלא את מקומם של הכוחות האמריקאיים, ומזהירים מפני פריצת מלחמת אזרחים ומפני השתלטות איראנית על עיראק. כמו כן, מדגישים המצדדים כי ההסכם עשוי להיטיב עם עיראק מבחינה כלכלית ולחזק את כושר ההרתעה שלה בעיני שכנותיה. להלן תרגום קטעים ממאמרים בנושא זה:   

 

א. מתנגדי ההסכם:

ההסכם יציב את עיראק תחת המנדט האמריקאי

סלאם עבוד, סופר וחוקר עיראקי, שופך אור, באתר www.ahewar.org, על הסעיפים הבעייתיים בהסכם מבחינת עיראק, ומזהיר מפני התעלמות מהתנגדותו של חלק גדול מהעם העיראקי להסכם: "עם התקרב מועד החתימה על ההסכם, החלה התקשורת האמריקאית להדליף כמה מסעיפיו, כדי [לבחון] את תגובות האוכלוסיה העיראקית... וכן כדי להביך את הפוליטיקאים העיראקיים...    הסעיפים החשובים ביותר שפורסמו... אשר הממשלה עדיין חוששת שהעם יתוודע אליהם, הם:  א) הסעיף הקשור לברית הבינלאומית נגד הטרור, הידוק קשרי שיתוף הפעולה בין חבריה ותיאום תרבותי, צבאי וביטחוני  ביניהם, דבר שאותו מתרגמת ארה"ב כדלהלן: שת"פ עם ישראל, לרבות נורמליזציה ותיאום גלוי או חשאי עמה, בהיותה בעלת הברית הקרובה ביותר, הפעילה ביותר והאהובה ביותר בנושא הלוחמה בטרור; ב) הסעיף הקשור לחופש המעצר... ע"פ [סעיף], זה רשאי השגריר האמריקאי לעצור את ראש ממשלת עיראק בכל עת שיחפוץ בכך... ; ג) קשירת התקציב העיראקי לבנק המרכזי האמריקאי ופיקוח ישיר על ענייני  החובות, הייצוא, הכנסות הנפט, הגז, הגפרית, ובראש ובראשונה ההשקעות והחוזים; ד) שמירה על ביטחון האזור - אשר פירושה בלשון האמריקאים הוא שגבולות עיראק הם באחריות בינלאומית ושלכוחות האמריקאיים זכות מלאה לנוע בכל החזיתות ולבקש סיוע בשטח מכל כוח זר שירצו שיפעל תחת פיקודם. פירוש הדבר הוא צמיחת צבאות רבים על אדמת עיראק והפיכתה לאזור ריכוז צבאי בינלאומי... חלק גדול מהעם מתנגד להסכם, מה נעשה בקשר אליהם? האם נגרש אותם? נשחט אותם? האם נכנה את כולם 'כנופיות',  'טרוריסטים' ו'תומכי אל-קאעדה' ונטבח בהם ונפציץ אותם ממטוסים?"[15]

 

עלי סואחה, מציין בעיתון הממסדי הסורי "אל-ת'ורה" את הפגיעה בריבונות העיראקית ואת הפריבילגיות הרבות שיקנה ההסכם לארה"ב, שיבטיחו הישארות קבועה של כוחותיה באזור  ושליטה שלהם  במשאבים כלכליים: "אין ספק שההסכם הביטחוני האמריקאי-עיראקי נחשב להפרה ברורה של הריבונות העיראקית ובעצם הוא מכניס את עיראק לשלב חדש של כיבוש ומציב אותה תחת המנדט האמריקאי בעשורים הבאים... הדבר המסוכן ביותר בהסכם זה - שאותו מנסה ממשל הנשיא בוש לכפות על העיראקים -  הוא הענקת חסינות יוצאת דופן לכוחות האמריקאיים ו[מתן] חופש תנועה, תעבורה והובלת נשק ולוחמים, ו[חופש] לעצור עיראקים [להם]. זה בוודאי יהיה הסכם אמריקאי מיוחד במינו, מתוך 80 הסכמים עליהם חתומה ארה"ב עם מדינות אחרות... [הסכם זה] מבטל את סמכות מועצת הביטחון להתערב... מעניק לארה"ב נוכחות צבאית שמהווה גורם לחץ על המדינות השכנות לעיראק, שאותן רואה וושינגטון כעוינות למדיניותה ולתוכניותיה באזור, כמו סוריה ואיראן. סעיפי ההסכם הזה מבטיחים לארה"ב את ביסוס אחיזתה בקווי תעבורת אנרגיה בעולם ושליטה בהם... יש להוסיף לכך את הבסיסים הצבאיים המופיעים בסעיפי ההסכם, אשר יישארו בעיראק גם לאחר נסיגת הכוחות האמריקאיים ממנה, אלו הם בסיסים אסטרטגיים המשלימים את הקו האסטרטגי הצבאי של ארה"ב החל ממערב אירופה ומזרחה, בואך אגן הבלקן, אפגניסטן ותורכיה, ועד המפרץ הערבי. זאת בנוסף לתמיכה בישראל ובתוכניותיה התוקפניות... בפני העיראקים, על כוחותיהם הפוליטיים השונים, [ניצבת] הזדמנות היסטורית לפעול על בסיס משותף ובחזית אחת נגד הישארות כוחות הכיבוש האמריקאי ונגד הפיכת ארצם לבסיס הצבאי המסוכן ביותר באזור."[16]

 

תנאי להסכם - לו"ז לנסיגה אמריקאית מעיראק

מאמר המערכת של עיתון איחוד האמירויות הערביות, "אל-ביאן", מבטא חשש מפני הישארות קבועה של האמריקאים בעיראק וקורא לעיראקים להימנע מלחתום על הסכם שאין בו לוח זמנים של נסיגה אמריקאית מעיראק: "יצירת זיקה בין הנוכחות [האמריקאית בעיראק] לבין שיפור מוחלט של המצב והסכמה של האו"מ, פירושה בעצם שעל עיראק לחכות שנים רבות עד שתוגשם [יציאת האמריקאים ממנה]... לו היינו משוכנעים לחלוטין שעזיבת [האמריקאים] בוא תבוא, במוקדם או במאוחר, [ניחא, אלא] שאנחנו משוכנעים לחלוטין שהאמריקאים מתכננים הישארות מתמדת, לא רק באמצעות שגרירות, אלא באמצעות בניית בסיסים צבאיים שיבטיחו את האינטרסים שלהם בשלב שלאחר סיומו הרשמי של הכיבוש... האמריקאים מדברים על נסיגה מדורגת ולא על נסיגה מוחלטת... דבר שמרמז לאפשרות של פריסה מחדש של הכוחות האמריקאיים בעיראק... לפיכך שומה על העיראקים למנוע [את מימושה של] מטרה סמויה זו ולחתום [אך ורק] על הסכם צבאי הכולל לוח זמנים לנסיגה אמריקאית מעיראק... ולסרב להעניק לגיטימציה משפטית לכוחות הכיבוש ולחברות הביטחוניות שלהם".[17]

 

ב. מצדדי ההסכם

איראן עומדת מאחורי קמפיין ההתנגדות להסכם

צאלח אל-קלאב, לשעבר שר ההסברה הירדני, מבטא בעיתון הכוויתי "אל-ג'רידה" חשש מפריצת מלחמת אזרחים בעיראק ומהשתלטות איראנית עליה: "נניח שהכוחות האמריקאים יארזו את חפציהם, יסגרו את בסיסיהם ויסתלקו תוך שבועיים או חודשיים, מה יקרה? מי ימלא את החלל שייוצר? ראשית, הצבא העיראקי בהרכבו הנוכחי ונוכח חולשת חימושו אינו מסוגל עדיין לשלוט במצב כמות שהוא בעיראק... שנית, הכנופיות העדתיות והטרוריסטיות - המכונות "התנגדות" - יתחילו, מיד עם צאת הכוחות האמריקאים להתחרות ביניהן על השליטה בערים, בכפרים ובשכונות ויציתו את אש מלחמת האזרחים... שתימשך שנים ארוכות ותתפשט בהכרח לכמה ממדינות האזור, נוכח ההתערבות הקיימת כעת [ממילא] באזור [בענייניה הפנימיים של עיראק], ונוכח קיומם של כוחות אזוריים המצפים לרגע הזה מאז החלו האמריקאים את הכיבוש שלהם בעיראק בשנת 2003.  לפיכך, הגורם היחיד המסוגל למלא את החלל שייוצר בהכרח במקרה של נסיגת הכוחות האמריקאיים - עקב  פניית העורף של העולם הערבי ... - הוא איראן, שיש לה נוכחות צבאית ממשית ואפקטיבית המוכנה להפעלה, באמצעות משמרות המהפכה, "פילק אל-קודס" ומליציות "צבא המהדי" כמו גם באמצעות החדירה [האיראנית] למנגנוני הביטחון העיראקיים הרשמיים. אם הכוחות האמריקאיים ייסוגו ללא הסכם... איראן תיזום השתלטות על עיראק, אם לא על כולה אז לפחות על אזורי הדרום והמרכז שלה...  איראן היא העומדת מאחורי קמפיין ההתנגדות להסכמים הללו... [בעוד ש]הגורמים [העיראקים] המנהלים [את הקמפיין הזה] הם תמימים... או ברגים קטנים במכונת "שלטון חכם הדת"[18]

 

ע'סאן שרבל, עורך עיתון "אל-חיאת" הסעודי היוצא לאור בלונדון, מביע גם הוא חשש מפני השתלטות איראנית על עיראק, שתהפוך את איראן למעצמה אזורית: "משימתו של נורי אל-מאלכי קשה ומתישה... הוא מכיר את טהראן והיא מכירה אותו אבל האינטרסים של שתי המדינות אינם עולים בקנה אחד... איראן היא לא רק מדינה חזקה השוכנת בגבולה של עיראק, אלא היא שוכנת גם בתוך מרקם החיים העיראקי, אליו חדרה במומחיות... איראן נוכחת באופן אינטנסיבי בבגדאד, בנג'ף ובבצרה וכן בממשלה ובפרלמנט ואולי [אף] בתוך מפלגתו של אל-מאלכי עצמו. פירושו של דבר הוא שהיא שולטת על יותר משליש  ב"פנים" העיראקי... המשך הנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק יציב גבול להשפעה האיראנית או שיהווה התנגדות חזקה להפיכת איראן למעצמה באזור. גורלה של עיראק אינו נוגע לה בלבד אלא הוא נוגע לביטחון האזור [כולו] , ליציבותו ול[ביטחון] משאביו."[19]

 

יש לנטוע בלבותינו לאומיות אמיתית

המשורר חסן אל-עאשור טוען, בעיתון העיראקי הרשמי למחצה "אל-צבאח", כי הכוחות העיראקים עדיין אינם כשירים למלא את הואקום שתיצור נסיגת הכוחות האמריקאיים:  "יציאת הכוחות האמריקאים מעיראק תיצור ואקום שיש למלא אותו...  האם הכוחות המזוינים העיראקים מוכנים למלא את הואקום [הזה]?... מוכנות נבחנת בשני מישורים: המישור הראשון הוא מישור המוכנות הלאומית [העיראקית]... האם הצלחנו לבנות צבא בעל אידיאולוגיה לאומית [עיראקית]?... למרבה הצער, אני סבור כי החייל [העיראקי] קולט עד כה מהאליטה תערובת של מסרים מפלגתיים, עדתיים, לאומיים [ערביים] ודתיים וייתכן שהלאומיות [העיראקית] באה בסוף [הרשימה הזו]...  המקום החשוב ביותר בנושא [הלאומיות העיראקית] הוא הכוחות המזוינים, המהווים את שסתום הביטחון [שלנו]. אם האידיאולוגיה הלאומית [העיראקית] תקרוס, תהפוך הארץ לג'ונגל חסר רחמים;  המישור השני הוא המוכנות הטכנולוגית ... האם יש לכוחות המזוינים העיראקים... יכולת למלא את הואקום שייוצר בעקבות הנסיגה? [התשובה היא] ללא ספק לא... [ועד שיכולת זו תושג, נוכחות] הכוחות האמריקאיים תמשיך להיות צורך [עיראקי]... לפיכך, לפני שאנחנו דורשים מארה"ב לסגת, עלינו להתחיל לנטוע בלבותינו את הלאומיות [העיראקית] האמיתית, אשר שמה את טובת הארץ מעל לכל השיקולים [האחרים]".[20]

"אנחנו חיילי שחמט הנעים לפי רצון שכנותנו"

וליד פרחאן וצאדק כאט'ם הכותבים בעיתון העיראקי הרשמי למחצה "אל-צבאח" טוענים, כי עיראק זקוקה להסכם זה וכי הוא עשוי לחזק אותה כלכלית - כפי שהסכם דומה בשעתו הפך את גרמניה ממדינה מובסת למעצמה כלכלית - ולהרתיע את שכנותיה מלפגוע בה.  צאדק כאט'ם:  "איש אינו מכחיש שעיראק זקוקה להסכם [השת"פ הביטחוני עם ארה"ב]... כמה גורמים ממשלתיים שתמכו בהסכם מלכתחילה נאלצו {לחזור בהם], תחת לחץ התעמולה נגד ההסכם... מדינות רבות נקלעו לנסיבות דומות ... [גרמניה] ניצלה את הנוכחות [הצבאית האמריקאית בשטחה] לטובתה והפיקה ממנה תועלת כלכלית, פוליטית וביטחונית... [ובסופו של דבר] הפכה ממדינה מובסת במלחמות לאחת המעצמות הכלכליות. הדבר יכול לקרות [גם] בעיראק כיום, שכן יש לה מרכיבים רבים של התעוררות, אלא שהיא זקוקה לסיוע, לביטחון, ליציבות ולהרמוניה בין מרכיבי העם העיראקי ובין גורמי הכוח הפוליטיים שלו."  

וליד פרחאן: "המצב הביטחוני המשתפר במידת מה מפתה אותנו לשכוח את העבר הקרוב... אפשר שההסכם יידחה תחת הכותרת 'טובת העם העיראקי' ואפשר שהוא יתקבל, תחת אותה כותרת עצמה... אנו בארצנו איננו אלא חיילי שחמט הנעים ע"פ רצונן של המדינות השכנות, אשר לא ריחמו עלינו בחולשתנו ונהגו כלפי כאבינו באופן נפשע... אם עיראק לא תחתום על ההסכם, היא תיסוג לאחור ו[תשוב] אל [התלות] ברצונן של המדינות השכנות, [אך] אם היא תחתום [עליו] ישתרש פחד אצל איראן מפני שכנים שהם בעלי ברית של ארה"ב... ו[תשתרש] מורת רוח אצל סעודיה מ[קיומה של מדינה] דומה לה המתחרה עמה על שלטון הכסף וההשפעה... הבה נזכור כי האלטרנטיבה לארה"ב היא אך ורק המנדט הנפשע של המדינות השכנות"[21]

 

עבד אל-רחמן אל-ראשד  מנכ"ל אל-ערביה ועורך "אל-שרק אל-אוסט" לשעבר, ושאכר אל-נאבלסי הליברל הירדני החי בארה"ב מדגישים כי רק ארה"ב תציל את עיראק משכנותיה ותציב אותה על דרך המלך. עבד אל-רחמן אל-ראשד:  "עיראק זקוקה ליציבות ואין נוסחה להבטחת שלומה מפני מלחמות פנימיות, זולת הנוכחות האמריקאית... לא ניתן לזלזל בסכנה הנשקפת מאיראן, אשר לוטשת את עיניה לשכן העשיר החשוב, כנץ החג מעל טרפו, בהמתנה לשניה המתאימה להתנפלות... ההסכם הביטחוני והצבאי לא יסייע לאמריקאים בעיראק אלא [יביא לכינון] יחסים בילטרליים  פעילים [בין שתי המדינות], כפי שקורה ביחסי וושינגטון עם מדינות מועצת שיתוף הפעולה [במפרץ]."[22]  

 

שאכר אל-נאבלסי: "כל אלה שהתנגדו לחרות ולדמוקרטיה של עיראק בעידן החדש שלה ותמכו בפעולות הטרור וסייעו להן במרוצת חמש השנים שחלפו, הם אלה המתנגדים כיום להסכם בין עיראק לבין ארה"ב...  איראן - המתנגדת מספר אחת להסכם זה -  מעוניינת בעיראק משוללת כל כוח הרתעה, שתהפוך לתוהו ובוהו ש[איראן] תתעלל בו כאוות נפשה ותפיץ בו כאוס וטרור כרצונה, כפי שהתרגלה בשנים האחרונות... אין ספק שמצבה הנוכחי של עיראק מחייב אותה לחתום על הסכם כזה עם ארה"ב, וזהו הסכם שארה"ב אינה חותמת אלא עם מדינה ידידה שיש לה עמה אינטרסים משותפים... מי יציל את עיראק מהשריפה בסביבה זו זולת ארה"ב, למרות הטעויות הפטאליות שעשתה בעיראק? ומי סילק את הדיקטטורה העיראקית אם לא ארה"ב, למרות המחיר הכבד ששילמו עיראק וארה"ב גם יחד? האם אדם כלשהו, או מנהיג ערבי כלשהו, ולו אחד בלבד, פעל כדי להציל את העם העיראקי מהדיקטטורה הקודמת?  היום, נוכח כוונתה של עיראק לחתום בסוף יולי 2008 על הסכם שת"פ בינה לבין ארה"ב, מזילים כמה פרשנים פוליטיים ערביים דמעות תנין וצורחים וקוראים לעיראק שלא לחתום על הסכם זה, כדי שלא תיגזל, הנפט שלה לא ייגנב והריבונות שלה לא תיפגע. אולם, מי הוא זה שגזל את עיראק בחמש השנים האחרונות? מיהו זה שרצח אלפי עיראקים חפים מפשע בשנים האחרונות? מי פגע בריבונותה של עיראק בתקופה זו? האין אלה המדינות השכנות אשר התחילו לשלוח לעיראק ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום את "מתנותיהן", בצורת מכוניות תופת וחגורות נפץ,  כברכה לרגל העידן העיראקי החדש ?"[23]

 

ההסכם ישלב את עיראק מחדש בכלכלה העולמית

בראיון שקיים החוקר העיראקי עלאא' חמיד עם ארבעה אנשי אקדמיה עיראקים מומחים לכלכלה ולכלכלה עולמית, במדור "השולחן העגול של אל-צבאח" הביעו הללו תמיכה עקיפה בהשארת האמריקאיים בעיראק למען הכלכלה העיראקית באומרם כי ההסכם מהווה פתח חיוני לשילובה מחדש של הכלכלה העיראקית בכלכלה העולמית: "ארה"ב היא בעלת משקל כלכלי עצום והיא היצרן התעשייתי והחקלאי הגדול ביותר [בעולם]... עלינו לנצל את הנוכחות האמריקאית [בעיראק] ולהפיק תועלת ממעמדה ומכוח הלחץ שיש לה על ארגונים כלכליים בעולם... ולזכור את העיקרון הפוליטי החשוב: מדינות אינן נשלטות מכוח הרגש אלא מכוח האינטרסים"... "לאחר ההצלחה הביטחונית והיציבות המדינית [היחסית] תשוב הכלכלה העיראקית לתפוס את מעמדה באזור ובעולם." [24]