המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מאמר: הזרם האסלאמי עקר את המולדת מתודעת האזרחים
30/7/2008

 

מנהל מרכז אל-אהראם:  הזרם האסלאמי עקר את המולדת מתודעת האזרחים

 

עבד אל-מונעם סעיד, מנהל מרכז "אל-אהראם" למחקרים אסטרטגיים ופוליטיים ובעל טור ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט", הציג במאמר תחת הכותרת "משמעות הרביעי ביולי", את ההבדל בין חגיגות העצמאות בארה"ב לאלה שבארצות ערב. סעיד, אשר שהה בארה"ב ביום העצמאות שלה והיה עד לחגיגות העצמאות שם ולגאווה הלאומית של האזרחים, כותב בנימה נוסטלגית על תחושת הלאומיות שהיתה קיימת במדינות ערב ושהודחקה במשך השנים, בין השאר, כתוצאה מהאידיאולוגיה הפאן אסלאמית. לדבריו, הלאומיות היא זו העשויה להשיב לאזרחים את תחושת השייכות למדינה ולמנוע מלחמות אזרחים. להלן קטעים מהמאמר:

 

"רצה הגורל ונסעתי השכם בבוקר ה-4 ביולי במונית, בדרכי לשדה התעופה 'לוגאן' בבוסטון כדי לטוס משם לניו-יורק כדי להשתתף באירוע חברתי. נהג המונית התאילנדי הקשיש הפתיע אותי, כאשר  בירך אותי בסוף הנסיעה בחג שמח לרגל ה-4 ביולי. אז הבחנתי בכל הדגלים האמריקאים, אשר כיסו את הבתים, בדגלי ענק אשר כיסו את המבנים הממשלתיים, ואף באלה שהשתלשלו מהמכוניות הפרטיות או שהיו דבוקים אליהן בצורות שונות. בשדה התעופה עצמו נפרש הדגל על צבעיו בקרב העובדים: חלק מהגברים השתמשו בו [בצורה] של עניבה והנשים כסרטים לשיער. אולם, הרוב סברו כי דגל קטן המהודק לצווארון הז'קט מספיק כדי לבטא את החג. בכל הנסיבות, כולל בקניית ארוחת הבוקר או בסידורים האחרונים של הנסיעה, לא היה אחד שלא איחל לי חג שמח לרגל ה-4 ביולי...

 

החגיגות בבוסטון ובניו יורק גרמו לי לתהות האם חגיגות כאלה היו [יכולות] להתקיים ביום העצמאות במדינות ערב השונות. איני מתכוון כמובן לכך שנשיא המדינה ישא נאום בו יברך את האומה לרגל החג בו נולדה המדינה והפכה להיות 'מולדת' לעם אשר התקבץ בה; כוונתי לכך שהאזרחים יחושו רצון לחגוג כפי שקורה בחגיגות הדתיות בסיום חודש רמצ'אן, בחג הקורבן המסיים את עונת החג', בחגיגות הנערכות בחלק ממדינות ערב לציון הולדת הנביא [מוחמד], ואף בחגיגות חג המולד הנערכות בחלק מבירות ערב דוגמת בירות וקהיר... 

 

מה שהיה נהוג במדינות ערב הוסיף להתמעט ולהתפורר בחלוף הימים, כאילו העצמאות טרם התרחשה. במצרים, התרגלנו לחגיגות אינטנסיביות לציון חג הג'יהאד שחל ב-8 במרץ בכל שנה לזכר מהפכת 1919, ל[חגיגות] העצמאות של מצרים מאז הכרזת [העצמאות] מה-28 לפברואר 1922 שציינה את תום החסות הבריטית. אולם, חדלו לציין מועד זה לאחר מהפכת יולי  'המפוארת' שאירעה ב-23 ליולי 1952, והחלו חגיגות אחרות. לא חלף זמן רב עד שגם הן נגוזו וקמו אחר כך לתחייה בחגיגות לרגל ה-6 באוקטובר המציינות את קרב צליחת [תעלת סואץ] בשנת 1973. לאחר פטירתו של הנשיא סאדאת לא נותר מטקס זה דבר זולת נאומו של הנשיא, ביקורו בקבר החייל האלמוני והקרנה של אחד מהסרטים המועטים [שנעשו] על המלחמה... בראיון טלוויזיוני שערכתי עם ד"ר עצאם אל-עריאן, בכיר ב[תנועת] האחים המוסלמים במצרים, שאלתי אותו איזה תאריך נחשב בעיניו ליום העצמאות של מצרים והוא השיב לי כי יום זה טרם הגיע. הבנתי מכך שיום העצמאות יגיע רק כאשר תהפוך מצרים לרפובליקה אסלאמית מסוג כלשהו.

 

סביר להניח, כי מה שקרה במצרים קרה גם במדינות ערב אחרות. המדינה נקברה בזיכרון הקולקטיבי של האנשים ויחד עמה נקברו הגורמים שחיברו אותם ואת ילדיהם לאדמה זו [וגרמו] להם להתקבץ יחד דווקא בה... בדרך כלל, רוב האנשים בעולם נקבצים [לכדי חברה] כתוצאה מקשרים [שיוצרים] השבט, העדה או אסכולה דתית. אולם, הקשר למולדת הוא שונה בתכלית, משום שמשמעותו היא העמדה כלפי האחר, הנמצא מעבר לגבול; זהו קשר המעוגן בסמלים המגיעים לדרגה של רוממות ואף קידוש.

 

על כל אלה ויתרו בהדרגה מדינות ערב השונות... הזרם האסלאמי מילא תפקיד משמעותי ביותר בתהליך עקירת המולדת מהתודעה הקולקטיבית של האזרחים, כאשר את מקומן של כל ארצות המולדת תפסה 'האומה' האסלאמית... מחיר עקירה זו היה גבוה לפי כל קנה מידה. הלאומיות, אשר חגיגות [העצמאות] הן ביטוי שלה, והן אלה שהופכות אותה לסוג של מסורת היסטורית לארצות השונות, חושפת מחד גיסא אהבה ונאמנות למולדת ומאידך גיסא נכונות למלא את החובות כלפיה.

 

לרוב, תחושת הלאומיות היא אשר מעניקה למדינה את הדבקות בה [מצד אזרחיה] והיא אשר מקשרת בין חלקיה בין הקבוצות השונות שבה. בכנות, אם [תחושה זו] היתה קיימת בקרב הגמאעה הפלסטינית [הכוונה לחמאס], אזי לא היה מתרחש המרד בעזה נגד הרש"פ...

 

המסר של המאמר בסופו של דבר, הוא כי מדינות ערב השונות זקוקות להשבת הרגש [כלפי] המדינה ולחיזוק המגמה הלאומית. על אף ש[משמעותו] של גורל זה היא השבת העבר על [סמליו] המפוארים, הרי שהמדינה היא גם מפעל עבור העתיד, בו טמונים האינטרסים המשותפים של הבנים ושל הנכדים. האמת היא שאין בכך כל בושה. אין הדבר מפחית מקשרים ומחגיגות אחרות הקשורות בחגים דתיים או אפילו אתניים וגזעיים. חגיגה המציינת הימצאות במולדת אחת ובמדינה אחת עשויה לעיתים לציין רב גוניות, דו קיום, אינטרס משותף, השתייכות לקבוצה של סמלים, משטר פוליטי וכלכלי משותף וכן אופי אחיד מול העולם החיצוני. המולדת היא זו המהווה הגנה מפני פיצולים ואולי אף מפני מלחמות אזרחים. לא חשוב מה מגוון [האוכלוסיות] בעיראק -  כל העיראקים נתפסים בעיני העולם כעיראקים... הגיע הזמן להחיות את המדינה הערבית ולהבין פעם נוספת את [משמעות] עצמאותה והסיבות לקיומה."[1]   

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 9.7.2008