המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סעד אל-דין אבראהים יוצא נגד ההתנגדות בעיראק
24/7/2008


הסוציולוג המצרי סעד אל-דין אבראהים יוצא נגד ההתנגדות בעיראק וקובע:

"גם אם האסלאם הוא הפתרון הרי שהערבים המוסלמים הם הבעיה"

ב-21 בדצמבר 2007 פירסם ממרי דו"ח על הוויכוח בין כותבים ליברלים עיראקיים לבין אחד הרפורמיסטים הבולטים בעולם הערבי, הסוציולוג המצרי סעד אל-דין אבראהים, העומד בראש המוסד לדמוקרטיה ערבית בקטר. מה שעורר את חמתם של העיראקים היו שני מאמרים שכתב אבראהים על המלחמה בעיראק, בהם השווה בין ההתנגדות בעיראק לבין תנועות השחרור בוויטנאם ובאלג'יריה.[1] בתגובתם הביעו העיראקים אכזבה מעמדתו של אבראהים שנטש, לטענתם, את המחנה הדמוקרטי וחבר לאסלאם הקיצוני.[2]

 

ב-29.12.2007 פרסם אבראהים ביומון המצרי אל-מצרי אל-יום, מאמר תגובה למבקריו העיראקים, שכותרתו "הנזיפה מהאחים העירקאים". במאמרו טען אבראהים שההבדל בין טרוריסט ללוחם שחרור אינו חד וברור, ושניתוח מדעי של המצב בעיראק מלמד שאכן אין הבדל מהותי בינו לבין המלחמות בוויטנאם ואלג'יריה.[3]

 

במאמר נוסף, שפורסם ב-17 במאי 2008 באל-מצרי אל-יום, מציג אבראהים גישה שונה, לפיה ארגון אל-קאעדה בעיראק הרג מוסלמים עיראקים פי כמה וכמה יותר מאשר חיילים אמריקאים. אבראהים מגנה את אל-קאעדה ביחד עם רשימה ארוכה של קבוצות אסלאמסטיות חמושות אחרות.[4]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו הראשון בו הוא מגיב למבקרים העיראקים:

גם הוויטנאמים וגם האלג'יראים פגעו באזרחים בלתי מזוינים

"... [לאחרונה כתבתי] שני מאמרים שפורסמו [ביומון המצרי] אל-מצרי אל-יום ובמספר עיתונים אחרים אודות נסיעתי לוויטנאם בסתיו 2007 ... שני המאמרים פורסמו גם במספר אתרים ערביים  (www.elaph.com) וזרים (www.memri.org) ובהם גם הופיעו תגובות נרחבות להם. אסתפק כאן בהתייחסות לתגובותיהם של שלושה אחים עיראקיים והם: ד"ר עבד אל-ח'אלק חוסין, מרצה באוניברסיטה ופעיל פוליטי עיראקי; כאט'ם חביב, עיתונאי ידוע; והושנג ברכה, סופר ומשורר כורדי ידוע.

 

המשותף [במאמריהם של] האחים העיראקיים הוא ... [הטענה] שאין להשוות בין מאבקם של הוויטנאמים והאלג'יראים, שהיה חלק מתנועות השחרור העולמיות בזמנן, לבין מה שקורה כעת בעיראק, דהיינו: טרור, הרג ללא הבחנה, פגיעה בתשתיות: גשרים, צינורות [נפט], בתי ספר ובתי חולים, [וכן] גרימת מלחמת אחים על רקע עדתי באמצעות פיצוץ מסגדים, מבני קבורה ומקומות קדושים.

 

כל זה נכון. [מעשים אלו] מציגים את המאבק בעיראק כמאבק בעל "אופי מכוער" ולא נראה [לכאורה] שתנועות השחרור של שנות החמישים והשישים הכירו אותם... [אולם] המציאות בשטח וההיסטוריה המפורטת אודות תנועות אלה, מצביעות על כך [שגם] הן נקטו בטרור נגד אזרחים לא לוחמים, בוויטנאם ובאלג'ריה. בכלל זה ההתקפה הידועה בשם 'מתקפת ראש השנה הבודהיסטי', 'מתקפת טט' בינואר 1965 [בוויטנאם], ושרשרת הפיגועים בבתי הקפה בערים אלג'יר, אוראן וקונסטנטין, בהן ביקרו אזרחים ארופאיים, בשנתיים האחרונות להתקוממות האלג'יראית. דברים אלו תועדו בסרט 'הקרב על אלג'יר' ] The Battle of Algiers].

 

טרוריסט בעיני האחד נחשב ללוחם חירות בעיני האחר

מובן שאפשר לומר כי פעולות טרור אלה באו כתגובה למעשי זוועה שביצעו כוחות הכיבוש נגד אזרחים בלתי מזוינים, וגם דבר זה נכון. בקיצור, ההבדלים בין עיראק לבין ויטנאם ואלג'יריה הם בעוצמתו [של המאבק] ולא במהותו והם ... נקבעים בדרך כלל על פי הקונטקסט ההיסטורי והתרבותי.

הקוראים בני זמננו מחמיצים את העובדה שהם קוראים על תנועות שחרור שכבר ניצחו בפועל. בדרך כלל, כאשר המנצח כותב את ההיסטוריה, הוא מנקה ומחטא את מה שנוגע אליו, כך שיוצג כבעל האמת וכמי שנלחם למענה בגבורה, באצילות ובכבוד ... [אך] העוקבים אחר המאבק באופן נייטראלי, מגיעים למסקנה שמי שנחשב לטרוריסט בעיני צד אחד נחשב ללוחם המוכן להקריב את חייו בעיני הצד השני ...  מנחם בגין ואנואר אל-סאדאת הואשמו, נשפטו, והורשעו כטרוריסטים בשלב מסוים בחייהם. לאחר מכן, בשלב אחר [של חייהם], הם זכו בפרס נובל לשלום.

 

ההבדל בין המצב  בעיראק למצב בוויטנאם ובאלג'יריה

אולם בעיראק המצב מסובך יותר. זירת המאבק אינה כוללת שתי קבוצות בלבד, כפי שהיה המצב, למשל, באלג'ירה, שם ניצבו לוחמי חזית השחרור [הלאומית] מול כוחות הכיבוש הצרפתיים, באופן שהפך את קווי הקרבות לברורים ומוגדרים. [בעיראק נמצא] צד זר, שחלק קורא לו פולש או כובש, וחלק אחר – כדוגמת ד"ר עבד אל-ח'אלק חסיין והמשורר הושנג ברכה - קורא לו משחרר.

 

לעומתו נמצאים המתקוממים נגד [הצבא הזר] המתחלקים לשלוש קבוצות לפחות, כאשר לכל אחת מהן סדר יום המיוחד לה: [על הקבוצה הראשונה נמנים] שברי הצבא המובס של חברי הבעת' לשעבר, תומכיו של סדאם חוסיין, המתקוממים על מנת להשיב [לידיהם] את השלטון שאיבדו בין 19 במארס ו-9 באפריל  [2003]; [לקבוצה השנייה שייכים] אלו שגילו את טובות ההנאה של השלטון לאחר זמן ארוך של שלילת זכויותיהם, בהנהגת מוקתדא אל-צדר ודומיו הנתמכים על ידי איראן; [על הקבוצה] השלישית [נמנים] שברי ארגון אל-קאעדה, הנמלטים מאפגניסטאן והכמהים להתנקם באמריקה. עיראק עבורם היא שדה קרב אידיאלי למלחמת התשה ארוכה [באמריקאים].

 

לצד ארבעת הצדדים הללו, הנאבקים זה בזה, יש צד חמישי -  הכורדים העיראקיים - ה[מתחלקים] לשתי קבוצות: המפלגה הדמוקרטית שבראשה עומד מסעוד אל-ברזאני, נשיא מחוז כורדיסטאן כיום; ומפלגת האיחוד הפטריוטי הכורדי, בראשות ג'לאל אל-טאלבאני, נשיאה הנוכחי של עיראק.

 

כלומר, כיום נמצאים בעיראק שבעה כוחות המתחרים זה בזה על השלטון, ונוקטים בעמדות שונות ביחס לצד האמריקאי הכובש. הכוחות הכורדיים וחלק מהכוחות העיראקים-שיעים אינם מתייחסים לכיבוש כאל אויב ואינם נלחמים נגדו. לאחרונה הצטרפו אליהם מספר שבטים עיראקיים, בעלי רוב סוני [הנמצאים] בדרום ובמערב עיראק. לא רק [ששבטים] אלו ערכו שביתת נשק עם כוחות הכיבוש, הם אף החלו לעזור להם בלחימה נגד שברי אל-קאעדה והבעת'. דבר זה הביא לכך שברבע האחרון של שנת 2007 חלה ירידה של 60% בפעולות הטרור בהשוואה למה שהיה שנה קודם לכן, בחורף 2006.

 

גם אמריקה קוראת להימצאותה בעיראק - כיבוש

מה שעשיתי בשלושת הפסקאות האחרונות של מאמר זה היה למעשה רישום העובדות, כלומר [הצגת] הנתונים אשר באמצעותם אנו יכולים לקרוא לדברים בשמם. אני מכנה את הימצאות האמריקאים בעיראק "כיבוש". כך מכנה אותה האו"ם, ואף ארה"ב עצמה. כן ציינתי את עמדותיהן של הקבוצות העיראקיות ביחס לכיבוש זה, השונות זו מזו ומשתנות עם הזמן. כך, למשל, השבטים העיראקיים במערב ובדרום עיראק, אשר [בתחילה] היו בעלי בריתם של שברי הבעת' ואל-קאעדה בלחימה נגד כוחות הכיבוש, שינו את עמדתם לאחר מכן מסיבות שונות, שקצרה היריעה מלהיכנס אליהן כאן...

 

מי שקורא את המאמרים שלי אודות ויטנאם ועניינים אחרים, ישים לב לכך שאני נוקט באותה השיטה: ראשית [הצגת] ידיעות ועובדות, אחר כך ניתוח, אחר כך פרשנות, ולבסוף, חריצת דין ערכי, בעד או נגד [הסוגיה]. השימוש [במקרה של] ויטנאם [בענין] זה היה כבסיס שאפשר להתייחס אליו לצורך עריכת ניתוח. זאת בשל היותי משוכנע בכך שחברות הנתונות במאבקים ממושכים, בסופו של דבר מזדקפות ומסתערות לעבר הקידמה באופן מהיר יותר משכנותיהן, כאילו הן מפצות עצמן על שנות המאבק. זה מה שאני מאחל לעיראק בהידום התותחים.

 

ניתן לסלוח למבקרים שהטרור על מפתן ביתם

אולם שלושת האחים העיראקים, שהזכרתי בתחילת מאמרי זה, נזפו [בי] בחריפות, בטענה שלא התחלתי [את מאמרי] בשיפוט הערכי. אולי ניתן לסלוח להם על כך, שהרי כאשר הטרור נמצא על מפתן ביתך או במקום עבודתך אין לך זמן להציג את העובדות, לנתח ולפרש. יש לך רגע או שניים בלבד לקרוא לעזרה ולבקש הצלה. וכפי שאומר הפתגם הידוע: 'מי שידו במים אינו כמי שידו באש'. כאשר כתבתי את [שני] המאמרים אודות ויטנאם, אלג'יריה ועיראק היו ידי במים, אולם ידיהם של העמיתים עבד אל-ח'אלק חסין, כאט'ם חביב והושנג ברכה נמצאו ועודן נמצאות באש. אין לגנותם, הנזיפה שלהם מקובלת והאל יהיה בעזרת עיראק ובעזרתם..."

 

כל אחד הורג מוסלמים בשם האסלאם

במאמרו השני, תחת הכותרת: "גם אם האסלאם הוא הפתרון, הרי שהערבים המוסלמים הם הבעיה", מציג אבראהים גישה שונה, בה הוא מגנה את ארגון אל-קאעדה בעיראק וקבוצות אסלאמסטיות אחרות הנלחמות והורגות מוסלמים אחרים בשם האסלאם. להלן תרגום קטעים ממאמרו השני:

 

במאי 2008 הייתה המולדת הערבית עדה למספר תבערות, הלא הם המאבקים המזוינים בלבנון, בעיראק, בפלסטין, בסודאן, בתימן ובסומלי. הקבוצות שנלחמו זה בזה בכל המאבקים המזוינים האלה השתמשו באסלאם כסיסמא לגיוס.

 

כולם מוסלמים הנלחמים במוסלמים. לאחר שחלק מהם הרים על נס את הסיסמא "האסלאם הוא הפתרון", הפך האסלאם שלהם להיות הבעיה. ברגע שקבוצה כלשהי מתוכם משיגה נשק היא מפנה אותו נגד השלטון, גם אם שלטון זה שולט או ישלוט גם כן בשם האסלאם. [זאת] כדוגמת מה שראינו בשנים האחרונות בין תומכי בן לאדן וארגון אל-קאעדה מצד אחד לבין השלטון של הממלכה הערבית הסעודית מצד שני, וכן הפיגועים שלהם במרוקו, שם שולט מלך בשם האסלאם ומכונה בשם אמיר המאמינים. כלומר, כל אחד מהם הורג מוסלמים אחרים בשם האסלאם.

 

הצצה מהירה אל מה שאמצעי התקשורת מעבירים אלינו מאשרים כיצד הפך [השימוש] במילה אסלאם ובנגזרותיו כלי משחק בידיהם. ולהלן דוגמאות:

 

האחים המוסלמים במצרים, [תנועת] הג'האד במצרים, אל-גמאעה אל-אסלאמיה במצרים, הפלוגות של אל-רחמן במצרים, תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס) בפלסטין, תנועת הג'האד האסלאמית בפלסטין, חזבאללה [מילולית: מפלגת אללה] בלבנון, פתח אל-אסלאם בלבנון, אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה נוספת בלבנון, החות'יים הזידים בתימן, מפלגת איחוד הרפורמה האסלאמית בתימן, בתי המשפט האסאלמיים בסומליה, חזית הפעולה האסלאמית בירדן, מפלגת השחרור האסלאמי בירדן, הצדק והשוויון בסודאן, מפלגת החזית האסלאמית בסודאן, אל-קאעדה האסלאמי במגרב הערבי [כך במקור!], הצדק ועשיית הטוב במרוקו, מפלגת הצדק והפיתוח במרוקו, חזית ההצלה האסלאמית באלג'יריה, הפלגים האסלאמיסטים החמושים באלג'יריה, אל-קאעדה בעיראק, מפלגת אל-דעוה האסלאמית בעיראק, צבא המהדי בעיראק, צבא בדר בעיראק.

 

נצראללה לא עמד בהבטחה שלא לפגוע בלבנונים

הממצאים מראים שכל מי שמנסה להשתמש בדת כדי להשיג חוקיות לעצמו, תוך כדי שליטה בעריצות ובדיכוי נגד המוסלמים שבמולדתו, הרי שהוא פותח את שערי הגהנום לעצמו, לעמו ולמולדתו ופוגע באסלאם:

 

בשנות השבעים של המאה הקודמת כינה הנשיא המנוח אנואר אל-סאדאת את עצמו בשם הנשיא המאמין, והכניס שני תיקונים לחוק: הפיכת השריעה האסלאמית למקור לחקיקה, ואחר כך למקור העיקרי לחקיקת חוקים. אולם דבר זה לא מנע מאלה, שהתחרו בו בלהיראות יותר אסלאמיים ולרוצחו ביום בו חגג את נצחונו (6 באוקטובר 1981). הרוצחים שלו נמנים על ארגון שקרא לעצמו בשם "אל-ג'האד".

 

הנשיא הסודאני ג'עפר אל-נמירי עמד בראש הפיכה צבאית ותפס את השלטון, וכאשר מאוחר יותר התרבו המחאות נגד האמצעים העריצים בהם נקט, הלך בעקבות הנשיא אל-סאדאת והודיע על אסלאמיותו ועל יישום השריעה. הוא מצא לעצמו תיאורטיקן אסלאמי מהאחים [המוסלמים], חסן אל-תראבי, שהאשים בכפירה הוגי דעות מוסלמים אחרים. ארבעה מהם, הידועים בשם האחים הרפובליקנים האיסלאמיים [חסידיו של מחמוד מחמד טה], נדונו למוות בשל [ניסיונם] להפעיל שיקול דעת הלכתי בדרכי שלום בענייני הדת והעולם. לאחר מכן אל-נמירי ואל-תראבי הסתכסכו ביניהם, ואז הכניס אל-נמירי את אל-תראבי לכלא. אחר כך התעוררה אינתיפאדה עממית שהורידה את אל-נמירי מהשלטון והוא מצא מפלט במצרים.

 

לאחר תקופה קצרה קשר אל-תראבי קשר פעם נוספת עם קצינים בצבא הסודאני בשם האסלאם, כדי לקחת את השלטון מידי ממשלה דמוקרטית נבחרת, שהיתה בראשות גיסו, האמאם אל-צאדק אל-מהדי. אל-תראבי ומנהיג ההפיכה החדשה, אלוף משנה, אלוף, רמטכ"ל, עמר אל-בשיר, הכריזו על הקמת החזית האסלאמית ועל יישום השריעה לגבי כל הסודאנים, כולל רבע מהתושבים שאינם מוסלמים [והחיים] בדרום [המדינה]. ואז התלקחה מחדש מלחמת אזרחים שוחקת. כאשר מוסלמים אחרים חשו כי המוסלמים של הצפון, בחרטום, עושקים אותם, הם הקימו את האירגונים המתמרדים שלהם וגם להם נתנו כינויים אסלאמיים, כגון: "הצדק והשוויון" במחוז דארפור.

 

דבר דומה קרה וממשיך לקרות בתימן. הצדדים הנאבקים זה בזה על השלטון מימשו את מאווייהם תוך שימוש דומה בכינויים ובסיסמאות הדתיות, כדי שהמשטר העריץ לא יעלה עליהם בדתיותו. כאשר הנשיא התימני, הקולונל עלי עבד אללה צאלח, הקים מפלגה בשם הוועידה הלאומית, הקימה קבוצה מקרב המתחרים בו מפלגת אופוזיציה בשם הוועידה האסלאמית לרפורמה. כאשר התחזק כוחה של [המפלגה] השניה, הורה עלי עבד אללה צאלח לאחד ממנהיגי השבטים, בדר אל-דין אל-חות'י, להקים תנועה אסלאמית מבני האסכולה הזידית כדי שתהווה לשון מאזנים למפלגת הוועידה האסלאמית לרפורמה, שרוב תומכיו נימנים על האסכולה השאפעית הסונית, הנתמכת בסעודיה ... אל- חות'י סירב להמשיך לשמש בתפקיד של טופר החתול, והוא ובני שבטו בצפון תימן התחילו לדרוש את חלקם במשאבים הכלכליים ובשלטון. כלומר, הם רצו להיות שותפים, לא שכירים או סוכנים של עלי עבד אללה צאלח. וכאשר זה האחרון, כמו שאר העריצים הערבים, לא רצה שותף, משגיח או מפקח עליו, הוא ציווה על הצבא להעניש את בדר אל-דין אל-חות'י. קרבות רוויי דם פרצו ובאחד מהם נהרג בדר אל-דין. אולם, אחיו נשאר להנהיג את בני השבט נגד המשטר של עלי עבד אללה צאלח ...

 

באשר לחזבאללה, המנהיג שלו, הסייד חסן נצראללה, אמר לי בינואר של השנה שעברה (2007), שחסידיו לא ירימו נשק ולא יירו לעבר לבנוני אחר, גם אם לבנונים אחרים יפתחו באש נגדם. ברור שהוא לא עמד בהבטחתו. לוחמים מחזבאללה פתחו באש נגד לבנונים אחרים כאשר המדינה הלבנונית ניסתה לשלוט על רשת ההתקשורת שהקים חזבאללה סביב נמל התעופה של בירות. [וזאת] בטענה שהיא [רשת תקשורת] הכרחית לסיבוב קרבות נוסף שייתכן ויתחדש בעתיד עם ישראל. כלומר, חזבאללה, שבעבר ערך מלחמת התנגדות מכובדת נגד ישראל, רוצה [כעת] שהמדינה הלבנונית תכיר בחוקיותו להיות מדינה בתוך מדינה. במעשה זה, שביודעין או שלא ביודעין, הוא מתנהג כפי שמתנהגים משטרים ערביים המקיימים שלטון עריץ, בטענה של מוכנות למאבק נגד ישראל. [וזאת] למרות שהם לא שחררו אפילו טפח אחד מפלסטין בששים השנים האחרונות. במלים אחרות, כלומר מה שמשתמע מפועלם של האנשים האלה הוא: ציות לעריצות של החברים הקרובים יותר בתקווה להגנה מפני העריצות של האויבים הרחוקים יותר.

 

אל-קאעדה בעיראק הרג יותר מוסלמים עיראקים מאשר אמריקאים

וכך הסיסמא שהאחים המוסלמים העלו על נס מזה שנים ש"האסלאם הוא הפתרון" הפך למציאות שבה המוסלמים, אשר השתמשו בו, הפכו הם לבעיה. לעתים הם נלחמים בשמו במי שאינו מוסלמי, ואולם לעתים קרובות יותר הם הורגים בשמו מוסלמים אחרים.

 

מספר המוסלמים העיראקים שנהרגו בידי ארגון אל-קאעדה בעיראק עולה עשרת מונים מהפולשים האמריקאים שנהרגו על ידי אל-קאעדה.

 

האם אלה שמרימים על נס את הסיסמא "האסלאם הוא הפתרון" עושים זאת כדי לחזק את מעמדם ולאחר מכן לשלוט ולהעניש מוסלמים ושאינם מוסלמים?

 

ללא ספק ישנם מוסלמים יראי שמים המאמינים באללה, המאמינים והנסחפים אחר סיסמא רוחנית שובת לב זו בלי לשאול: היכן ומתי [הצליחו] אלה שדוגלים בו, [בסיסמא "האסלאם הוא הפתרון"], ליצור חברה ללא בעיות?

 

יתכן שהם אינם יודעים שלא תתכן חברה אנושית הנקיה מבעיות. אולי חברה של מלאכים בלבד היא החברה היחידה ללא בעיות. המציאות מראה שהאנשים שמשחקים בסיסמאות דתיות אלה הם [רק] הערבים ולא שאר המוסלמים. יתכן שזוהי הסיבה שכיום שני שלישים של המוסלמים בעולם חיים בצל משטרים דמוקרטיים נבחרים, ואילו השליש הנוסף, החי בצל משטרים עריצים בלתי נבחרים, הוא השליש המורכב מהערבים המוסלמים. כלומר, הערבים המוסלמים, אפילו אם ישתמשו בסיסמא "האסלאם הוא הפתרון", הרי שהוא [האסלאם] הופך על ידם לבעיה.

 

 


[1]  המאמר הראשון פורסם ב-27 באוקטובר 2007 בעיתונים 'אל-מצרי אל-יום' (מצרים) ו'אל-ראיה' (קטר), תחת הכותרת "החיפוש בוויטנאם אחר עתיד לעיראק". המאמר השני פורסם ב-3 בנובמבר 2007 בעיתונים הנ"ל תחת הכותרת "מוויטנאם לאלג'ריה לעיראק".

[3]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 29.12.2007

[4]  אל-מצרי אל-יום (מצרים), 17.5.2008