המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
תגובות בסודאן להתקפת מורדי דארפור על אם-דרמאן
9/7/2008

 

תגובות בסודאן להתקפת מורדי דארפור על אם-דרמאן

 

בצהרי יום שבת (10.5.08), פשטו חברי ארגון המורדים הדארפורי 'התנועה לצדק ולשוויון' על העיר אם-דרמאן, הצמודה לבירה ח'רטום. לוחמי התנועה, שהגיעו ללב סודאן לאחר שעברו מאות קילומטרים במדבר כשהם נעים ברכבי שטח, תקפו בסיס של חיל האוויר בקרבת העיר וניסו לתקוף עוד מטרות צבאיות ומבני שלטון. דוברי התנועה הצהירו שהשתלטו על אם-דרמאן וכי מטרתם היא להפיל את המשטר. תוך זמן קצר פרצו קרבות רחוב בינם לבין אנשי כוחות הביטחון של ממשלת סודאן - צבא, משטרה ומיליציות הגנה עממיות. לפי הדיווחים בתקשורת הסודאנית, הכוח התוקף מנה בין אלף לאלף וחמש-מאות לוחמים שנעו על רכבי שטח, כעשרה לוחמים בכל רכב[1].

 

בד בבד, המשטרה הכריזה על מצב חירום בבירה והטילה עוצר. ברחבי העיר נשמעו הדי התפוצצויות, ותושבים דיווחו כי ראו טנקים ורכבים צבאיים נעים ברחובות ומסוקים מרחפים בשמי העיר. שעות ספורות לאחר תחילת האירוע, שידרה הטלוויזיה הסודאנית תמונות מאתרי הקרבות, בהן נראו רכבים עולים באש ומורדים עצורים פצועים. למחרת ההתקפה הופיע נשיא סודאן עמר אל-בשיר בטלוויזיה, והודיע על ניתוק הקשרים עם צ'אד, אותה הציג כאחראית לאירועים.

 

ההתקפה הביכה את השלטונות. יומיים לפני ההתקפה פרסמו כוחות הביטחון הודעה רשמית כי בידיהם מידע על כוונתו של כוח השייך לתנועה לצדק ולשוויון לתקוף בח'רטום, וכי הם נקטו את כל הפעולות הדרושות להגנה על האזרחים ועל מוסדות המדינה[2]. אולם, מידע הזה לא סייע בידם למנוע את הפשיטה. ההתקפה על הבירה ח'רטום – מאורע חסר תקדים בהיסטוריה של סודאן - היוותה מכה קשה ליוקרת כוחות הביטחון שהם עמוד השדרה של המשטר.

 

בעוד התקשורת הערבית עסוקה במשבר בלבנון, תפסה ההתקפה על אם-דרמאן את כותרות העיתונים בסודאן במשך כמה שבועות והיא ממשיכה לעורר הדים עד היום. להלן לקט מאמרים הממחיש את הלכי הרוח בעיתוני סודאן בעקבות אירועים אלה.

 

העיתונות הממסדית מאשימה גורמי חוץ

בימים שלאחר ההתקפה, חגגו פרשנים תומכי המשטר את ניצחונם של כוחות הביטחון על המורדים שפשטו על הבירה. בעל הטור עבד אל-רחמן אל-זומה, איש האחים המוסלמים ותומך בולט של הממשלה, שיבח את גבורת הלוחמים שהדפו את המתקפה[3]:

"למותר לציין שהשגנו ניצחון מזהיר על שכירי החרב הצ'אדיים, על התנועה המכונה 'הצדק והשוויון', על ח'ליל אבראהים ועל צ'אד. למותר לציין ששבינו אותם, בזזנו את כלי הנשק שלהם, הרגנו בהם וכילינו אותם. הותרנו את גוויותיהם ברחובות, ואלמלי מצוות דתנו, היינו משאירים אותן ערומות ברחוב כדי שהכלבים התועים ירטשו אותן. גם אין צורך לומר שכוחותינו האמיצים - בצבא, במשטרה, בכוחות הביטחון ובקרב המג'אהדין[4]  - גילו גבורה בקרב ויצאו בעוז נגד התוקפים, השקו אותם רעל, ובתוך כך גם העמידו גיס חדש של שאהידים ישרי דרך. ברורה מאליה גם הגבורה של העם הסודאני אשר יצא אל הרחובות מבלי להתחשב בכלי הנשק הכבדים שבידי שכירי החרב. אדרבא, רבים מהם נעצרו בידי אזרחים בלתי-מזוינים. כך נוהג העם הזה מימים ימימה.."

 

הכותבים בעיתונות הממסדית הציגו את ההתקפה כתבוסה מוחצת של התנועה לצדק ולשוויון והקפידו לקרוא לאנשיה בשמות גנאי כגון:  'שכירי חרב', 'זרים', 'ציונים', 'בובות' וכדומה[5]. צ'יא אל-דין בלאל, מעורכי היומון הממסדי אל-ראי אל-עאם, ביטא קו זה בטור שפרסם[6]:

" נדמה שח'ליל אבראהים קיבל בעצמו את המסר שהוא ביקש לשגר לממשלה הסודאנית באמצעות ההרפתקה היומית שלו. הוא ביקש להוכיח את קיומו באמצעות פעולה צבאית רועמת, שתמצב אותו כפוליטיקאי ונושא ונותן בפני כל תנועות דארפור ובפני עבד אל-ואחד [נור][7]. אולם התוצאה הסופית של הדברים היתה שהאיש סטר על לחיו במקום לסטור לאויביו. מראשית דרכה של תנועתו של ח'ליל אבראהים, ובכל הצהרותיו לתקשורת, הוא דיבר גלויות על כוונתו להעביר את זירת פעולותיו הצבאיות מדארפור לח'רטום. אולם, האיש לא בחן את התועלת הכרוכה בתכניתו. הראיות מעידות שרצונו של ח'ליל להעביר את המלחמה לח'רטום לא היה כפוף לשיקולים פוליטיים או להיגיון צבאי, אלא נבע מדחף פנימי השולט עליו, הגובר על כל השיקולים, אפילו על שיקולי ההישרדות...

 

אולם, מכיוון שח'ליל נשלט בידי יצר ההרפתקנות ושאיפות לחיסול חשבונות עם אחיו מאתמול בתנועה האסלאמית[8], ומכיוון שהוא נעדר היגיון, ומכיוון שהאפשרות לתקוף את ח'רטום לאור יום, בילדותיות וללא תגבורת הייתה מונחת לפניו, [הוא בחר] בברירה מטורפת, שבגללה עליו לשלם מחיר יקר. הממשלה – אותה ח'ליל רצה להפיל, מנצלת את הצעד הזה כדי לחזק את עצמה: היא משנה את השיח ממצב בו היא מואשמת בתקשורת בתוקפנות, למצב בו היא המותקף. הדבר מסייע לה להתמודד עם קשיים רבים ומסיר מעליה מקצת מן הלחץ הצבאי והמדיני, המופעל עליה מאז פרוץ משבר דארפור ועד יום שבת האחרון [10.5]..."

 

בצד דברי השבח לניצחון הצבא, חזרו הכותבים הפרו-ממסדיים על טענות בכירי הממשל לפיהן גורמים חיצוניים עומדים מאחורי ההתקפה, ובהם צ'אד, לוב, 'הגיס החמישי'[9], מדינות המערב והאו"ם.

 

 כך כתב בטורו העורך הראשי של היומון הממסדי אל-ראי אל-עאם, עלי אסמאעיל אל-עתבאני[10]:

"... ניסיון החבלה של הפלישה לח'רטום לא היה ניסיון קטן או מוגבל מבחינת הכוחות המשתתפים בו וההכנות שהתלוו אליו. שכן, ח'ליל דיבר על [הפשיטה] בBBC ובכמה מאמצעי התקשורת האחרים כמי שהיה סמוך ובטוח ביכולתו להשתלט על ח'רטום והשאלה היא מהיכן נובע האמון הזה [בכוחו]?

 

מאתיים הרכבים שהסתננו היו מצוידים בכל האמצעים הצבאיים והלוגיסטיים, החל בנשק ותחמושת וכלה במזון ובנהגים מומחים. מכמה מן הדיווחים עולה כי בכל רכב היו בין עשרה לחמישה-עשר מורדים-לוחמים, ואולם אנו מאמינים שמעבר למספר הזה היה [גם] גיס חמישי שציפה להם בח'רטום. אין ספק שהיו אנשים שפלים בח'רטום שיכלו להבהיר את פרטי מפת אם-דרמאן ואת האזורים הריקים בעיר אשר אין פיקוח על הכניסות אליהם. הם הורו להם לעבור דרכם, דבר שאפשר לרבים מהם להיכנס לאזור אם-דרמאן, מקום בו ציפתה להם התבוסה. כמו כן, אנו מאמינים שמאחורי הגיס החמישי ניצב כוח פוליטי בעל השפעה ומהלכים, שלו מנגנונים מקצועיים מיומנים, ולרשותו מידע והבנה לגבי המפה הפוליטית, הצבאית והביטחונית בח'רטום...

 

רוח החירות [השוררת] בח'רטום סייעה [בידי הגיס החמישי], ואולי לכמה ממכריו וקשריו [של ח'ליל אבראהים] מן העבר. בנוסף, יתכן שגם כוחות האו"ם, הכוחות הצרפתיים והאירופיים בגבולות סודאן-צ'אד, סייעו להם. קשה להעלות על הדעת שכוח המונה מאתיים כלי רכב יעבור מבלי שהכוחות הצרפתיים והאירופיים הפרושים במזרח צ'אד[11] ישימו לב אליו. [כוחות] אלו טוענים שהם מבחינים אפילו בנמלה העוברת באזורים הללו, שהרי כוחות אלו נשלחו במטרה להגן על צ'אד ועל מחנות הפליטים מכל התקפה חיצונית. אם הכוחות הללו מסוגלים להגן על מחנות הפליטים, מדוע הם אינם שומרים על הגבולות הסודאניים מפני חדירה מצ'אד? ח'ליל אבראהים לא היה חוצה את כל האזור הזה וחודר לעומק הסודאני בכיוון ח'רטום אלמלא היה בטוח בהצלחת הפעולה. ראיה נוספת למעורבות כוחות האו"ם במהלכי המזימה הזו היא שמיד עם הגעת הידיעה על הסתננות רכבים אלה לתוך דארפור, יצאו מולם כוחותינו האמיצים באזור 'חורא' בדארפור והפציצו אותם מן האוויר. מה מוזר הוא שמזכ"ל האו"ם, באן קאי-מון, גינה באותו ערב את הפצצת האזרחים בידי מטוסים סודאניים. זהו מסר מכוון, שכן, הסודאנים הרי יודעים כי הכוח האווירי מופעל נגד כלי רכב מסתננים רק באזורים ריקים מאזרחים..."

 

אלא שגם כותבים פרו-ממסדיים לא יכלו להתעלם מחומרת האירוע, והעלו שאלות קשות אודותיו. אחדים מהם העזו לנקוב בשמות בכירים - בהתכוונם לשר הבטחון ולראש שירותי הביטחון - כמי שצריכים, לדעתם, לתת את הדין בגין מה שהם תיארו ככישלון אישי. כך נהג אל-טיב מצטפא, עורך העיתון "אל-אנתבאהה", בכיר לשעבר במפלגת השלטון, שקרא לשר הביטחון ליטול אחריות אישית:

"במדינות רבות אחרות הממשלה היתה מתפטרת בגין כישלון בשיעור של עשירית ממה שקרה [באם-דרמאן], כלומר פריצת מערך הביטחון של הבירה. המשטרים הצבאיים, כמו זה הקיים בסודאן, באים חשבון עם כל חייל על כל כישלון בשדה הקרב ומביאים אותו ךשיפוט מהיר בבית דין צבאי, המוביל לעתים להוצאה להורג, ולכן, האחריות גדלה ביחס לבכירי הקצינים ובעלי הסמכות. אני מצפה מן הגנרל עבד אל-רחים מחמד חוסיין[12] שלא יהיה לנטל על הנשיא, ושלא יאלץ אותו [לפטרו]... אין מנוס מכך שהנשיא יקבל את ההתפטרות הזו..."[13]

 

היסטריה מגויסת בעיתונות וברחוב

כמה פרשנים כתבו בהרחבה על גודל הסכנה שעמדה בפני הבירה ותושביה, כדי להאדיר את ההישג של כוחות הביטחון. לצורך כך הציג עבד אל-רחמן אל-זומה, בטור נוסף שפרסם, תיאור ציורי של כלי הנשק שהיו בידי התוקפים באופן החושף את ההיסטריה שאחזה בתושבי ח'רטום:

"זרמים שונים עדיין מטלטלים את האזרח הסודאני בין הסתנוורות מן ההישג למול המזימה המסוכנת, לבין תדהמה מאימת ההתרחשויות, לאחר שגודל הקנוניה החל להתבהר בהדרגה. האנשים החלו לחוש זעזוע לא רק לנוכח מה שאירע, אלא גם לנוכח מה שעלול היה לקרות, אלמלי חסדי האל...

 

[צריך] להסביר לעם את גודל המזימה. חובה לחשוף את מספר התוקפים, את כמות החימוש, את כמות הנשק וסוגיו ואת פוטנציאל ההרס של כל כלי נשק. חובה לחדד את חוש הנשק – אם אפשר להתבטא כך – אצל האזרחים, וחובה לערוך במהירות תצוגת שלל של כלי הנשק המפחידים הללו, ולהסביר לאזרחים את טיבם, כדי שיחושו בתיעוב ובאימה של מה שעלול היה לקרות להם אם – חס וחלילה – היה נעשה שימוש בכלי הנשק האלה. מומחה צבאי אמר לי שאילו היה עולה בידם של הפולשים להשתמש בכלי הנשק האלה, הרי שלא היה נותר דבר מהבירה הסודאנית ח'רטום…

 

כאשר קצינינו האמיצים הציגו את כלי הנשק שהם לקחו שלל, בלט לעין 'הצינור' הענק הזה [קנה של מטול רקטות spg-9], שאורכו מעל עשרה מטרים – או כך לפחות היה נדמה לי[14]... ה'צינור' הזה, שמזכיר לי צינורות השקיה חקלאיים, הוא חלק ממטול הרקטות המפחיד אשר הזאבים הרוצחים האלו שיגרו אלינו כדי להרוס את התרבות שלנו ולמחות את החיים מעל פני מולדתנו המקסימה.

 

[חובה גם] לשאול האם יתכן שכלי הנשק הללו הם רכוש ממשלת צ'אד? כלומר, אם נשק מפחיד כזה קיים ברשות ממשלת צ'אד, כיצד היא אפשרה לכמה טנדרים לחדור לאנג'מינה ולצור על הנשיא בארמונו למשך שלושה ימים?[15] לדעתי, צ'אד היא בסך הכל מתווך או סרסור שקוטף את הרווח, בדיוק כמו ח'ליל אבראהים ושכירי החרב שלו. הביטו בכלי הנשק הללו ושיפטו [בעצמכם] - כולם כלי נשק צרפתיים ואמריקאיים[16]. לא צריך להיות בר-דעת כדי להבין את הדבר הזה."

 

העיתונות העצמאית מאשימה את הממשל

כמה אקדמאים וליברלים התייחסו לאירוע בהקשר הרחב יותר של הסכסוך בדארפור בין המורדים לממשלה, הנמשך מאז 2003. לדעתם, ממשלת סודאן הביאה על עצמה את ההתקפה הזו, בשל יחסה הגרוע לאזורי הפריפריה של המדינה. כך למשל, האשים ד"ר אל-באקר אל-עפיף, מנהל 'מרכז אל-ח'אתם להשכלה ופיתוח אנושי' בסודאן, בראיון באתר האינטרנט הליברלי אילאף, את השלטונות באלימות הגואה בסודאן[17]. על סיבת העימותים בח'רטום והעברת האלימות לבירה, אמר אל-עפיף בראיון עימו:

"הסיבה לעימותים שהתרחשו בסודאן היא המדיניות של שליטיה. [העימותים] נובעים מהקיטוב והמתח לנוכח ההתאכזרות של השלטונות והתעלמותם מההיגיון. ישנה אמת רווחת בסודאן, לפיה אם מגיעה לך זכות כלשהי - עליך להשיגה בכוח הנשק. דרכי השלום נחשבות לבלתי מכובדות, ולפיכך נראה מצב הקיטוב העצום שסודאן חיה בו כמצב נורמאלי. התנועה שביצעה את הפעולה  - התנועה לצדק ולשוויון – היא ארגון חמוש, אולם זירת פעולותיה היא בדארפור, הרחוקה מן הבירה. נדמה ש[אנשי התנועה] חשבו כי כל עוד המלחמה מתנהלת רחוק מח'רטום היא אינה משפיעה על השליטים, ולפיכך חליטו להעבירה אל מקום מושבם של השליטים.

 

הסיבה הראשית למה שקרה היא חוסר היכולת של השלטון להנחיל צדק, ליישם את עיקרון השותפות ולממש את השלום והפיוס הלאומי. קוצר ידו של המשטר גלוי לכל. משום כך, אין מנוס מלזעזעו, להפחידו ולקחת ממנו את הזכויות בכוח הנשק. הפעולה שהתנועה לצדק ולשוויון ביצעה הייתה כושלת ולא הביאה להשתלטותה על העיר, אולם המשך ההתנגדות יתרום לזעזוע המשטר ויגרום לאחרים להרהר באפשרות להיפטר ממנו. המשטר הפך להיות הבעיה האמיתית והוא אינו יכול להיות חלק מן הפיתרון... האנשים התייאשו מן [הסיכוי] לשינוי במדיניות המשטר."

 

בעיתונות העצמאית נשמעו קולות שקראו לחשבון נפש לנוכח החרפת המצב במדינה. עבד אל-רחמן אל-אמין, בעל טור ביומון אל-סודאני, רמז לכך שרצונם של אנשי המרכז בסודאן להיות הגמונים, גרם להתפרצות האלימות מצד אנשי הפריפריה. אל-אמין פנה לממשלה ולדעת הקהל בבקשה שלא לנצל את האירועים, בין אם כדי לדחוק את משבר דארפור מן התודעה, ובין אם כדי להחריפו:

"מן הראוי שהאירועים הכואבים והטראגיים שהיכו בסודאן ובאם-דרמאן לא יגרמו לנו לאבד את התבונה, ולא ימנעו מאיתנו לצעוד קדימה, בניסיון למצוא פיתרון צודק והוגן לבעיית דארפור. אדרבא, מן הראוי שהם יניעו וידחפו [את השלטון המרכזי] לקראת התקרבות לבני דארפור, להכרה בכאבם, לניהול דו-שיח כן עמם, בהיותם בעלי העניין.

 

כדי שהמצפן המוסרי שלנו לא יתבלבל, חובה עלינו לעורר את תשומת הלב ולהיזהר משפיטת צדיק עם רשע, ומהכללה. ראוי להגיב לאירועים לפי מידתם, ולהתייחס לכל פושע לפי מידת אחריותו, מבלי לשקוע בבוץ של ההכללות האתניות והלאומיות. אם נעשה כך, נרד לדרגתם של אלו שרצו להצית מלחמת אזרחים שתבעיר את הלבבות ותוסיף מועקות לנפש, ותגרום לנו עצב וחרטה. אם אנחנו מדברים על-כך שדארפור היא סוגיה מדינית, יש לחפש עבורה פתרונות מדיניים. עלינו לבקש פתרונות ברמה הלאומית, לצאת ממעגל התמרונים והרמייה, להתרומם מעל שיקולי ההווה, לזכור שהמולדת היא היקרה מכל, ולא להיכנס למשא ומתן מתוך שיקולי רווח והפסד קבוצתיים, אלא מתוך התחשבות באינטרסים הלאומיים...

 

במקום שנפנה ללכידות ולסיוע הדדי לאומיים, זרקנו את הפיוס הלאומי מאחורי גווינו, מתוך קנאה ועורמה. סברנו, וחלק מסברה זו יסודה בחטא, שחסימת הדלת בפני בני מולדתנו תשאיר את העוגה בשלמותה ברשותנו, עד שהבעיה התפוצצה בפנינו בבת אחת. היום אנחנו אוכלים את פירות הזלזול והפילוג שלנו. אם אנחנו מדברים על-כך שהתנועה לצדק ולשוויון טעתה בחישוביה, ופנתה עורף לדו שיח החיובי, שהגיע זמנו – יש לחשוש שמה שקרה ינוצל למגמה שלילית, מגמה של הגברת הצעדים החריגים וגזרי הדין הביטחוניים, ונסיגה בחירויות העיתונאיות. מה שקרה חייב לדחוף אותנו ביתר שאת לעבר פתיחות וחירות, ולהרחיק אותנו מן הקיטוב. מי יודע, אולי מה שקרה יבהיר לכל מי שעיניו בראשו, שהשיח הפוליטי ההרמוני תורם למשא ומתן חיובי, ונותן מקום רחב לעוד חירויות...."

 

התעניינות דלה בעולם הערבי

סביר להניח שהתקפה על בירת מדינה ערבית הייתה זוכה, בימים כתיקונם, לכותרות ראשיות באמצעי התקשורת במזרח התיכון, ואלם דיווחי העיתונות הערבית מחוץ לסודאן, עמדו בצל המשבר בלבנון שהיה באותה עת בשיאו, וסיקור אירועי ח'רטום נדחק לשוליים. חרג מכלל זה הוא העיתונאי עבדאללה אל-קפארי, בעל טור ביומון הסעודי אל-ריאץ' שניסה להגביר את העניין הציבורי בעולם הערבי בפרשה. להלן כמה פסקאות ממאמרו: 'גם סודאן היא עניין הנוגע לערבים'[18]:

"אין לפרש את מהלך הפלישה מן המדבר [של] התנועה לצדק ולשוויון... אלא כ[מהלך שנועד] לזרוע מבוכה במשטר ערבי המוקף מזימות מכל עבר: החל במשבר הדרום אשר נשאר פתוח לכל האפשרויות, למרות חתימת הסכם השלום, במיוחד באזור אביי העשיר בנפט, וכלה במשבר דארפור אשר הפך לפצע ש[חורשי המזימות] משאירים אותו פתוח כדי לצור על המשטר ולהכניעו...

 

ישנה רק פרשנות אפשרית אחת לעניין: התשת המשטר הסודאני וטשטוש ההערכה כלפי יכולתו לספק ביטחון ולחזק את יסודות הפיתוח שיוזמותיו החלו לצוץ בשנים האחרונות, הודות להכנסות הנפט וההשקעות [החיצוניות]. המשטר הסודאני, על-אף שגיאותיו, עודנו משטר ערבי – באזור בו אף משטר אינו חף משגיאות. כלומר, התשת [המשטר הסודאני] בשלב הנוכחי, היא איום על הביטחון הלאומי הערבי, באזור רגיש ביותר, נוסף על היותו אסם תבואה פוטנציאלי [ליתר מדינות ערב]. ההשקעות הערביות החלו לזרום לכיוון סודאן עד שהופיע ארגון מורדים שהרחיק את בעלי ההון הפחדנים מלהתקרב לסל המזון הזה. אי אפשר להסביר [את קיומו] של ארגון מורדים כלשהו, שברשותו ציוד וכוח אדם המספיקים להשתלט על פאתי בירה לאומית, אלא בכך שהוא מקבל סיוע חיצוני.

 

 צ'אד אינה מהווה אלא אזור מעבר עבור הארגונים הללו. המשטר הצ'אדי אינו מסוגל להגן על ארמון הנשיאות אלא בסיוע צרפתי. צ'אד אינה אלא מקום מעבר, בעוד שכוח גדול וחזק יותר שברשותו ממון ונשק ויכולת ללחוץ באמצעים הללו, עומד מאחורי המימון והתכנון. אין זה מחויב המציאות שתשומת הלב המוצדקת לעניין הלבנוני, תאפיל על ההתעניינות בביטחונה של מדינה ערבית שכנה, שאינה [בעלת] המשטר הגרוע ביותר בעולם הערבי, בשעה שמשטר זה הוא המאוים ביותר... לעזוב את סודאן להתמודד לבדה עם מזימות רצופות משמעו איום מתמשך על מדינות ערביות שכנות גדולות דוגמת מצרים וסעודיה."

 

 



[1] הפשיטה זכתה  לכינוי 'מלחמת הטויוטה' או 'מלחמת הלנד-קרוזר' ע"ש רכבי השטח בהם השתמשו התוקפים.

[2]  אל-ראי אל-עאם (סודאן), 9.5.08

[3] אל-סודאני (סודאן), 13.5

[4] הכוונה ללוחמי מיליציות עממיות שממשלת סודאן הקימה בשנות ה-90 כדי להילחם במורדים בדרום המדינה, עליהם היא הכריזה ג'יהאד.

[5]  Sudantribune.com, 26.5.08

[6]  אל-ראי אל-עאם (סודאן), 13.5.08

[7]  מנהיג ארגון מורדים דארפורי אחר, הצבא לשחרור סודאן (SLA).

[8]  ח'ליל אבראהים, מנהיג התנועה לצדק ולשוויון, היה חבר ב'חזית האסלאמית הלאומית', מפלגת האסלאמיסטים בסודאן. בראשית שנות התשעים הוא התאכזב מהתעלמותה של התנועה ממצוקותיהם של אנשי הפריפריה בסודאן. ב1999 המפלגה התפצלה בעקבות סכסוך בין הנשיא עמר אל-בשיר לחסן אל-תראבי, האידאולוג של האסלאמיסטים בסודאן, ואבראהים הזדהה עם הפלג אוהדי תראבי.

 ככל הנראה, ביטוי זה רומז לתראבי ולתומכיו במפלגת 'הקונגרס העממי'. [9]

[10]  אל-ראי אל-עאם (סודאן), 12.5.08

[11] EUFOR Chad

[12] שר הביטחון של סודאן.

[13] אל-אנתבאהה (סודאן), 14.5.08

[14] למעשה, אורכו של מטול spg-9 הוא 2.11 מ'. http://en.wikipedia.org/wiki/SPG-9#cite_note-op...

[15] הכוונה לניסיון ההפיכה של המורדים בצ'אד בפברואר של שנה זו.

[16] למעשה, מטול spg-9 הוא נשק סובייטי במקורו.

[17] Elaph.com, 15.5.08

[18] אל-ריאץ' (סודאן), 19.8.05