המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
התשובה המצרית להאשמת הערבים באנטישמיות
15/1/2003

 

התשובה המצרית להאשמת הערבים באנטישמיות

יועצו הפוליטי של נשיא מצרים מפריך מיתוסים אנטישמיים, מסביר כי הציונות היא מקור הסכסוך בין הערבים ליהודים ומציע לערבים ולישראל דרכים לשיפור יחסיהם

                                                                (15.1.2003)

 

בתקופה האחרונה נאלצו מדינות ערב להתמודד מספר פעמים עם האשמות שהופנו כלפיהן על פרסומים אנטישמיים בתקשורת הערבית. הדרך שאמצו מרבית המנהיגים והאינטלקטואלים הערבים להתמודד עם האשמה זו היתה לדחות אותה מכל וכל בטענה שמקורה בניסיון של "הלובי הציוני" בארה"ב וארגונים יהודיים באירופה להשתיק כל ביקורת לגיטימית על ישראל והציונות. גישה זו באה לידי ביטוי, למשל, בתגובתו של עורך היומון המצרי הממסדי "אל-אהראם", אבראהים נאפע, לאחר שזומן לחקירה פלילית בצרפת באשמת הסתה לאנטישמיות בשל פרסום עלילת דם בעיתונו[1]. לדברי נאפע, "למרות שהמאמר שייך לקטגוריה של ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל כלפי העם הפלסטיני, פנתה האגודה היהודית הצרפתית למערכת המשפט בצרפת נגד 'אל-אהראם', וטענה כי המאמר שייך לקטגוריה של 'מעשים אנטישמיים'... אין זה אלא סוג של טרור אינטלקטואלי  וניסיון להגביל את חופש העיתונות המצרית והערבית..."[2]

 

הגישה השניה להתמודדות עם האשמה זו היא ניסיון לתקן את המצב על ידי פרסומים המפריכים את המיתוסים והטיעונים האנטישמיים הנשמעים בתקשורת הערבית ואשר בעטיים באו ההאשמות באנטישמיות. דרך זו היא נדירה יותר; נקטו בה רק כמה אינטלקטואלים (ברובם ליברלים)[3] חלקם בעולם הערבי וחלק מחוץ לו.

 

בעקבות הביקורת החריפה שנמתחה בעיתונות ובממשל בארה"ב על שידור סדרת הטלביזיה בעלת המוטיבים האנטישמיים "פרש ללא סוס"[4] - ביקורת לה נאלץ לענות גם נשיא מצרים עצמו - החלו להישמע קולות אלה בתכיפות רבה יותר.

 

הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא התגייסותו של היועץ הפוליטי של נשיא מצרים, אסאמה אל-באז, להגיב על האשמת התקשורת הערבית בכלל והמצרית בפרט באנטישמיות.[5] בסדרת מאמרים ביומון "אל-אהראם"[6] – שהינה התגובה המקיפה ביותר עד כה להאשמה זו - מנתח אל-באז בהרחבה את תופעת האנטישמיות, מפריך כמה מן המיתוסים הבולטים שלה וכמה מהטיעונים הערביים השגורים בעניין זה, וקובע כי מקורה של האנטישמיות הוא באירופה והיא זרה לרוח האסלאם ולעקרונותיו.[7]

 

כמו כן, מסביר אל-באז כי מקור הסכסוך באזורנו הוא הציונות וכי זהו סכסוך פוליטי בין הערבים לישראל ולא סכסוך דתי בין הערבים ליהודים. לאחר שהוא סוקר גישות שליליות שונות הן בצד הישראלי והן בצד הערבי זה כלפי זה, מציע אל-באז הן לערבים והן לישראל המלצות קונקרטיות לשיפור היחסים ביניהם בדרך לקראת השגת שלום צודק ויציב. להלן עיקרי הדברים:

 

הטלת האחריות לתופעת האנטישמית על אירופה:

במאמר הראשון מטיל אל-באז את האחריות לתופעה האנטישמית על אירופה ומנקה את הערבים מכל זיקה לשורשיה. הוא עומד על הפער העצום בין התרומה של אירופה למדע, להשכלה ולתרבות לבין הידרדרותה המוסרית והרעיונות הגזעניים שאפיינו אותה בתקופות שונות. אל-באז אומר: "בהיסטוריה של החברות האירופיות בשלוש מאות השנים האחרונות היו תופעות ואירועים ספציפיים שיצרו מושגים מיוחדים מאוד, אשר נבצר ממי שאינו אירופי להבינם בצורה נכונה ולתפוש את מובנם ההגיוני, החברתי והמוסרי ואת תוצאותיהם בהקשר ההיסטורי המשקף רק את הרוח האירופית בתקופת זמן מוגדרת. עמי האומה הערבית והמזרח התיכון היו רחוקים לגמרי מאירועים אלה לא רק מבחינת המקום, אלא גם מבחינת דרך ראייתם את הטבע האנושי ואת הנסיבות החברתיות והנפשיות של בני האדם ולכן לא תפשו עד עצם היום הזה את אמיתות האירועים הללו ואת מהותם...

 

אחד ממאפייני המציאות האירופית הזו היה ראיית היהודים, כקבוצות וכבודדים, מתוך גישה של התנשאות, ספקנות וחשדנות רק בשל היותם שונים מזולתם בדת, במראה ובאופי. הדבר הביא להתפשטות מעשים עוינים כלפיהם שנועדו להפחידם ולמצוא צידוקים לרדיפתם עד כדי ניסיון לחיסולם והכחדתם. התופעה התפשטה בחלקים נרחבים של מזרח אירופה ומערבה... בשעה ששאר היבשות היו רחוקות מרעיונות אלה ומן המעשים החשוכים, הברבריים והבלתי אנושיים הללו. במילים אחרות, אירופה שילבה באותה תקופה התקדמות חומרית, מדעית, תעשייתית ותרבותית עם צורות רבות של נחשלות והידרדרות מוסרית..."

 

התמודדות עם מיתוסים וטיעונים אנטישמיים:

המקור למיתוסים האנטישמיים, קובע אל-באז, הוא באנטישמים אשר חיפשו אסמכתאות כדי להוכיח את השקפותיהם. הוא מזכיר במפורש את "הפרוטוקולים של זקני ציון" ואת עלילות הדם ומסביר כי האנטישמים "חזרו שוב ושוב על הסיפורים הללו והפיצו אותם בחברות שונות, למרות שאמיתותם לא הוכחה. הדבר עורר שנאה כלפי היהודים, שנתפשו כאנשים רעים, רוחשי מזימות ורמאים. כך נולד אצל עמים אחרים הפחד מהיהודים והרצון להתנקם בהם ולהפסיק את מעשיהם הרעים."

 

הפרכת המיתוסים האנטישמיים:

א. "הפרוטוקולים של זקני ציון":

"אשר ל'פרוטוקולים' השקריים", מסביר אל-באז... "ישנן הוכחות וראיות רבות המראות כי הפרוטוקולים הללו מזויפים". הוא מפרט את הגישה המחקרית המערבית לגבי מקורם. "מי שמעיין בפרוטוקולים הללו בדקדקנות יגלה ללא קושי שתי עובדות חשובות: ראשית, רוב הנושאים שהפרוטוקולים מתייחסים אליהם הם רוסיים לגמרי... דבר המבהיר כי מחבר המסמכים המזויפים היה רוסי במושגיו ובהתעניינותו וכי הביע את דעתה של השכבה הרוסית השלטת בתקופה האחרונה לשלטונה. שנית, הפרוטוקולים הופכים את היהודים אחראים בו זמנית לדבר והיפוכו. הם אחראים לטוב ולרע, למהפכה ולמהפכת הנגד, לקפיטליזם ולקומוניזם..."

 

"בנוסף לכך", ממשיך אל-באז, "יש לקחת בחשבון כי היטלר השתמש ב'פרוטוקולים' השקריים הללו כדי להסית את העם הגרמני נגד היהודים ולטעון שהם קושרים קשר נגדו, הורסים את הכלכלה הגרמנית ופועלים למוטט את יסודות המדינה על ידי קשירת קשר עם גורמים חיצוניים בהיותם בלתי נאמנים למדינה שבה הם חיים. כל זאת כדי להגיע למטרתו המסתכמת בטיהור גרמניה והמדינות שכבשה מהיהודים. הדבר גרם להשמדה פיזית של רבים מיהודי אירופה."

 

ב. עלילות הדם:

"אשר לסיפור המצה [הטבולה] בדם, אשר יש כאלה המשתמשים בו עד עצם היום הזה", קובע אל-באז, "הוא התחיל בהאשמת היהודים שהם נוהגים לרצוח נוצרי, עדיף ילד, בחג הפסחא כדי ללעוג למשיח בחג לציון צליבתו. הואיל וחג הפסחא הנוצרי וחג הפסח היהודי חלים בזמנים קרובים, הסיפור התפתח לכך שהיהודים משתמשים בדם קורבנם בטקסיהם הדתיים, במיוחד בחג הפסח. בסיפורי מעשיות אלה נאמר כי היהודים מערבבים את דם קורבנותיהם בבצק המצות, בשעה שידוע כי המצות בחג הפסח באות לפאר את מעשי היהודים שעזבו את מצרים בהנהגת משה כשברחו מאלימות פרעה ואנשיו... משה הורה לאנשיו להכין לחם זמן קצר לפני תחילת המסע ולכן הבצק לא החמיץ [והם הצטיידו במצות]. אחר כך התפתח הסיפור ונאמר שהיהודים מגישים לאלוהיהם קורבנות אדם, שהם משתמשים בדם הקורבנות כדי להכין תרופות, כדי לטפל בפצעי ברית המילה, או כדי להגביר את היכולת המינית.

 

אשמה זו נפוצה כל פעם שנעלם ילד נוצרי. די היה שמישהו יאמר כי ראה את הילד הולך ליד השכונה היהודית ומיד האשימו חלק מהיהודים בשכונה כי רצחו את הנער ולקחו את דמו כדי להשתמש בו לשם הגשת קורבן או לשם טיפול [רפואי]. העונש על האשמה זו היה בדרך כלל אכזרי ביותר ובדרך כלל הביא לתליית הנאשם." אל-באז מוסיף כי "איש לא אמר שמקרה מסוג זה התרחש בארץ מוסלמית, למעט המקרה שנטען כי התרחש בדמשק בשנת 1840... אולם איש אינו מסוגל להציג ראיה מספקת להוכחתו..."[8]

 

הפרכת טיעונים אנטישמיים שגורים:

א. אנטישמיות פירושה אנטי יהדות ויהודים:

אחת הטענות השכיחות בקרב הערבים היא כי לא ניתן להאשימם באנטישמיות היות שהם בעצמם שמים. אל-באז מתייחס בעקיפין לטענה זו בהסבירו את משמעותו האמיתית של המונח כפי שמשתמשים בו במחשבה המודרנית בעת החדשה, לאמור: אנטי יהדות ויהודים. לדברי אל-באז, "בשנת 1879, פרסם העיתונאי הגרמני היהודי [כך במקור!] וילהלם מאר ספר בשם 'ניצחון היהדות על הגרמניות מנקודת מבט לא דתית', בו השתמש לראשונה בביטוי אנטישמיות כדי [לתאר] את תחושות העוינות כלפי היהודים בלבד ולא כלפי עמים או קבוצות של לא יהודיים הנכללים בגזע השמי מבחינה מדעית כגון הערבים וקבוצות אנשים אחרות החיות במזרח..."

 

ב. קריאה להכיר בשואת יהודי אירופה

תופעה נוספת אליה מתייחס אל-באז היא היחס האוהד לתנועה הנאצית במדינות ערב. הוא מסביר: "חלק מהכותבים והפרשנים המודרניים במולדת הערבית וחלק מאלה שהצטרפו לקבוצות פוליטיות המשייכות עצמן לאסלאם מביעים לעיתים הזדהות עם הנאציזם ומגינים עליו ועל מעשיו. הם שוכחים כי אין דבר הקושר בין הנאציזם לבין הערבים והמוסלמים וכי הפילוסופיה הנאצית מבוססת על גזענות וקנאות, נשענת על עליונות הגזע הארי ומעניקה לעצמה את הזכות להשמיד אחרים [כפי שפעלו] בדרך של פתרון סופי לחיסול היהודים פיזית באופן מתוכנן, מאורגן ונחרץ..."

 

בביקורת עקיפה על תופעת הכחשת השואה בתקשורת הערבית, מפרט אל-באז כמה עובדות לגבי השמדת יהודי אירופה.  לדבריו, "מבין האמצעים הנתעבים ביותר, בהם השתמש היטלר לחיסול היהודים בגרמניה ובכל המדינות שכבשו צבאותיו, היו מחנות המעצר הקבוצתי, שבהם השתמשו במספר אמצעים לחיסול היהודים... [אירועים אלה] כונו 'הולוקוסט' או [בערבית] 'מחרקה' [מילולית: 'משרפה'] שהיתה אחד האמצעים שהציע היטלר לתומכיו כדי להיפטר מן היהודים, ואשר כללו גם הרעבה, כפיית לחימה ללא תחמושת ובאופן לא מאוזן עם החיילים הנאצים, גירוש ויישוב בכפיה במדינות אחרות (במזרח אירופה)." "הדוגמא הברורה ביותר לגירוש הכפוי", ממשיך אל-באז, "היא גירוש היהודים הגרמנים ממוצא פולני לפולין. כאשר סגרה פולין את הגבולות בפני מהגרים שלא מרצון אלה, הם הושמו יחד עם קבוצות לא רצויות אחרות כמו הצוענים והסלבים במחנות שנקראו אחר כך מחנות ריכוז. המחנה המפורסם ביותר היה אושוויץ - בירקנאו."

 

אל-באז אינו קובע באופן נחרץ שטענות מכחישי השואה בדבר השימוש בתאי הגזים ומספר הקורבנות הן שקר, אך טוען שגם בלי תשובה חד משמעית בעניינים אלה אין להכחיש את עצם קיומה של השואה ויש לגנותה. לדבריו, "ההיסטוריונים חלוקים בשאלת האמצעים שבהם השתמשו [הנאצים] לחיסול היהודים והקבוצות הלא רצויות האחרות.

 

 חלקם מטילים ספק בכך שגרמניה הנאצית השתמשה בגז רעיל כדי לחסל את היהודים באופן קולקטיבי. פרטים אלו אינם מענייננו, כפי שאין ביכולתנו לבחון את המספר המדויק של היהודים שמצאו את מותם במחנות אלו. אין ספק כי מספר זה הגיע לכמה מיליונים, שכן מספרם בפולין, גרמניה, רוסיה, הולנד וצרפת קטן בצורה משמעותית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שמספר התושבים היהודים בעיר קייב, בירת אוקראינה, קטן מחצי מליון בשנת 1940 לרבע מליון איש בלבד כמה חודשים לאחר שנכבשה על ידי גרמניה. לא ניתן לפרש את הדבר, אלא בכך שמספר גדול של יהודים נרצח באופן קולקטיבי מבלי שהואשמו בדבר ספציפי, כלומר הם היו מטרה למעשי חיסול שהביאו למותם של רבים מאוד...

 

[העובדה] שעמים וקבוצות אחרות, ולא רק היהודים, היו נתונים למעשים דומים... איננה מקטינה מחומרת פשע זה... נכון שכמה כותבים אירופים ואחרים הטילו ספק בנכונות [הנתונים לגבי] מספר היהודים שהושמדו על ידי הנאצים, אך הדבר אינו מעניינו כלל. החשוב הוא העיקרון ולא הגודל האמיתי של האסון..."[9]

 

ג. ראיית היהודים כשונים היא פגומה ומוטעה:

גם השימוש בהכללות כמו האישיות היהודית, התכונות היהודיות, התרבות היהודית והעם היהודי מקורם לטענת אל-באז בהנחות מוטעות. "ראשית, [ההנחה כי] כל היהודים שווים... ללא כל קשר לארצות השונות ולחברות השונות בתוכן הם צמחו ואליהן הם השתייכו ובהתעלם מן המעמד החברתי שהם שייכים אליו, הינה, כמובן מאליו, דעה פגומה ולא נכונה. לומר שהיהודי האמריקני והאירופי שקול בדיוק ליהודי המזרחי שבא מאתיופיה או מהודו הוא דבר לא נכון מבחינה מדעית. כל מחקר אובייקטיבי מראה כי היהודים, כמו אחרים, מושפעים מהסביבה שבה הם חיים.

 

שנית, [ההנחה כי] היהודים שונים לחלוטין מכל שאר בני האדם מבחינה גזעית, התנהגותית ותרבותית ולכן יש לראותם באופן שונה, וליתר דיוק יש לראות בהם זרים שאינם מאותו גזע או תרבות של שאר בני האדם [גם היא פגומה ומוטעה]. השקפה זו אודות היהודים, שהם מיעוט זעיר של לא יותר משמונה עשר מליון איש, יכולה לשמש נושא לתיאוריות גזעניות ועוינות המביאות לשנאתם ולרדיפתם..."[10]

 

ניקוי הערבים והמוסלמים מאשמת האנטישמיות

במאמרו השני מעלה אל-באז את השאלה "האם הערבים או המוסלמים היו 'אנטישמיים' בתקופה כלשהי בהיסטוריה העתיקה או החדשה שלהם?"

 

"כל חוקר הגון יענה בשלילה על השאלה" טוען אל-באז ומעלה הוכחות גיניאולוגיות, היסטוריות ותיאולוגיות לדבריו. "ראשית, משום שהערבים מאמינים כי הם, כמו היהודים, מצאצאי אברהם ולכן הם בני דודים ולא זרים או שונים... ואדם לא יכול להיות עוין למי ששותף לו במקורו או בייחוס, אחרת הוא יהיה עוין לעצמו."[11]

 

כמו כן, "מחקרים מדעיים מוכיחים כי לכל אורך ההיסטוריה הערבים לא התייחסו לזרים או לאחרים מנקודת מוצא של עדיפות גזעית או על בסיס אתני או גזעני בהתאם למינוח המודרני... אלא על בסיס שבטי טהור... היהודים שחיו בחצי האי ערב לא היו שונים או נבדלים מהערבים... בהיסטוריה הערבית לא התקיים גטו כפי שהיה באירופה; יהודי חצי האי ערב לא עסקו במלאכות ומקצועות שונים משל שאר תושבי האזור ולא הובחנו בין היהודים לערבים בחצי האי ערב שום הבדלים מוסריים או התנהגותיים."

 

גם בהיסטוריה המודרנית לא היו הערבים גזענים ואנטישמים קובע אל-באז ומבהיר, "כאשר הופיעה התנועה הלאומית הערבית בתקופה המודרנית היא כלל לא היתה עוינת ליהודים, משום שלא היתה מבוססת על יסוד גזעי או אתני, אלא על בסיס ההיסטוריה, התרבות והאינטרס המשותף של העמים הערביים בהיסטוריה... הזר או האחר היה הקולוניאליסט הנוכרי שביקש להשתלט על עמי האומה הערבית, לפגוע בכבודה ולגזול את משאביה ולא איזו שהיא קבוצה דתית או גזעית..."

 

לאחר ששלל את האפשרות שהאנטישמיות היא תופעה ערבית ניגש אל-באז להוכיח כי השקפת האסלאם על היהודים לא מאפשרת לאנטישמיות להיות גם תופעה אסלאמית. לדבריו, "הקוראן כיבד את כל הנביאים של בני ישראל והכיר ביהדות ובנצרות. הוא בא להשלים ולחתום את השליחויות הקודמות ולא לבטלן או להפריכן..."

 

בצטטו פסוקים מהקוראן וממסורות המיוחסות לנביא מחמד, (כגון מסורת שבה אומר הנביא כי מי שפוגע באדם מבין דתות החסות[12] כאילו פגע בנביא עצמו ולמעשה כאילו פגע באללה) קובע אל-באז כי אלו הן "הוכחות חותכות לסובלנות של האסלאם, לצדק שלו, לגישה השוויונית שהנהיג בין [הקבוצות השונות של] 'אהל אל-כתאב' [היהודים והנוצרים] ולכך שהוא מאיץ במוסלמים לחיות בדו קיום עם זולתם בביטחון ובשלום ואוסר לפגוע במי מהם שלא ביצע פשע."

 

"בהתאם לכך", מפרט אל-באז, "המוסלמים, היהודים והנוצרים חיו בדו קיום במדינה האסלאמית מראשיתה. אווירה זו נמשכה בתקופת 'הח'ליפים ישרי הדרך'[13], בתקופת השושלת האומיית והעבאסית וכן ברחבי המדינה האנדלוסית שהתקיימה [בספרד] למעלה משבע מאות שנה. כאשר התמוטטה מדינה זו בשנת 1492 המוסלמים והיהודים גם יחד היו נתונים לרדיפות ולגורל זהה..." אל-באז ממשיך את סקירתו הקצרה ואומר: "בהיסטוריה המודרנית אנו רואים שכאשר החלה הפלישה הגרמנית לצרפת במלחמת העולם השניה ויהודי צרפת והמדינות השכנות חשו בסכנה החמורה האורבת להם... המדינה היחידה שהושיטה להם סיוע היא מרוקו בתקופתו של המלך מחמד החמישי."

 

הציונות והקמת ישראל הם מקור הסכסוך:

בהמשך המאמר קובע אל-באז כי רוח האחווה והידידות נפגעה בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים לאחר הקמת ישראל, והוא מפרט את הסיבות: "ראשית, הדרך שבה התייחסו מייסדי ישראל לעם הערבי בפלסטין התאפיינה באכזריות וגסות רבה... התייחסו אליו כאילו הוא זר באדמתו ללא זכות להישאר בה... שנית, ישראל והתנועה הציונית בעולם השתמשו במונחים 'יהודי' ו'ישראלי' כבשני מושגים נרדפים ולא הקפידו להבדיל ביניהם ולכן נוצר בלבול מסוים בקרב חלק מהערבים האם הסכסוך שפרץ בפלסטין והתפשט אחר כך לכמה מדינות ערביות אחרות הוא סכסוך בין הערבים לבין ישראל או בין הערבים לבין היהודים.

 

 שלישית, חלק מהמפלגות הימניות בישראל נכשלות בהעלאת סיסמאות מסוכנות של התפשטות שלא מסייעות ליציבות ולדו קיום באזור, כגון הסיסמא על ארץ ישראל הכוללת את כל האדמות הפלסטיניות ו'ישראל הגדולה' מהנילוס ועד הפרת... רביעית, לאחר הקמתה נהגה ישראל להבדיל בין אזרחיה היהודים לבין הערבים והרחיקה את הערבים, למעט הדרוזים, משירות צבאי ומכמה זכויות אזרחיות... חמישית, מנהיגי ישראל אינם  מפסיקים לדבר על הצורך לשמור על הזהות היהודית של המדינה ועל רוב [יהודי] מוחץ... שישית, חלק מהתנועות הפוליטיות המתקשטות בדת בשני הצדדים - הישראלי והערבי - לא מהססות להשתמש בדת ובזהות הדתית כדי להאיץ [בתומכיהן] לדחות את הצד האחר ולהטעות את העמים לחשוב כי הסכסוך במהותו הוא בין היהודים לערבים..."

 

בהמשך המאמר מביא אל-באז דוגמאות להצהרות עוינות לערבים שהשמיעו אישים ישראליים. המנהיג הרוחני של ש"ס, עובדיה יוסף, למשל, שאמר בדרשה דתית שנשא לרגל חג הפסח 2001 כי "אין לנהוג בערבים בסובלנות וברחמים, הדרך היחידה לנהוג בהם היא להכותם בטילים ולחסלם, משום שהם רעים ושטניים ואללה יחסלם כחרקים מוצצי דם". לדברי אל-באז, הרב עובדיה "ביקש להרבות בתפילה לאל שישפוך חמתו על הגויים וטען כי הערבים מפגינים איבה לישראל ומנסים להורסה מזה מאה שנה כשהוא שוכח שישראל קמה רק ב-1948". השר ניסים דהאן מש"ס אמר בספטמבר 2002 כי "המתפללים המוסלמים במסגד אל-אקצא הם שועלים שעלו דרגה והפכו לנחשי צפע ועקרבים."

 

שר התשתיות אפי איתם הציע בדצמבר 2002 שהמדינה הפלסטינית תקום בסיני ונציג מפלגת 'ישראל ביתנו' בכנסת, אביגדור ליברמן, הציע בפברואר 2001 לפוצץ את סכר [אסואן] במצרים ומקומות אסטרטגים באיראן ולהבעיר אש בבירות. אולם לאחר שהזכיר הצהרות אלה "שנודף מהן ריח של קנאות וגזענות" וציין שיש עדיין ישראלים החולמים על ישראל הגדולה, מבהיר אל-באז "לשם האובייקטיביות" כי רק מיעוט מסוים מקרב הישראלים ממשיך להאמין ברעיון של ישראל הגדולה, כי משאלי דעת קהל בישראל מראים שכשבעים אחוזים מהעם הישראלי תומכים בהקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה וכי לא פחות ממאתיים חיילים ישראליים "בעלי מצפון חי" סרבו לשרת באדמות הפלסטיניות.

 

התנגדות לסיסמאות קיצוניות נגד ישראל

לאחר שתיאר כמה עמדות ישראליות בנוגע לסכסוך, מתמודד אל-באז עם כמה עמדות וסיסמאות שגורות כלפי ישראל בצד הערבי אותן הוא רואה כבלתי-רצויות: "עדין יש מי שמסרבים לדו קיום עם המדינה האחרת [ישראל] ומתנגדים לו. המחזיקים בדעה זו שוכחים או מתעלמים מכך שהפיכת הסיסמה [של חיסול ישראל] למציאות הינה בלתי אפשרית לא רק משום שמגוחך שאחד הצדדים יחשוב לגרום לתבוסה מוחצת של הצד האחר, אלא משום שפתרון כזה פירושו חיסול עם שלם ודיכוי רצונו בכוח מזוין ובמעשים שהקהילה הבינלאומית רואה בהם מעשי טרור ואמונתנו הדתית וקנה המידה המוסרי שלנו דוחים אותם...

 

[כמו כן] אין זה מן האינטרס של העניין הפלסטיני והעם הפלסטיני שכמה מבינינו יחזרו על סיסמאות שיש בהן איום ליהודים כמו 'ח'יבר ח'יבר, הו יהודים, צבא מוחמד ישוב'. צבא האסלאם בתקופת השליח, ובתקופת הח'ליפים ישרי הדרך [והשליטים] אחריהם, לא איים על היהודים ולא הפחיד אנשים שלווים, אלא השיב לתוקפנות, מנע נזקים [לאסלאם] והגן על אדמת המוסלמים וזכויותיהם. כמו כן, האסלאם מורה לחיות באחווה עם מי שחפץ גם הוא לחיות בשלום ובביטחון. השלום הוא יסוד הקשרים בין המדינות והעמים בהתאם לעקרונות הבסיסיים באסלאם ואילו המלחמות נערכות רק כדי להגן על זכויות וכדי להרחיק פגיעה במוסלמים ובאמונתם. אמונתנו אוסרת עלינו תוקפנות ועשיית עוול ומורה לנו לחיות באחווה עם האחרים כל עוד יש להם אותו רצון כן לכך..."

 

אל-באז מסכם את מאמרו השני בקביעה כי "כל אחד מאתנו [הערבים] צריך לדעת כי כאשר הוא פוגע ביהודים כולם כגזע או כעם ובכך מציג עצמו כמי שמבטא כיוונים גזעניים בלתי אנושיים שכבר אבד עליהם הכלח – הוא פוגע באינטרסים של אומתו.

 

ניתן לסתור עמדות ישראליות רבות ולמתוח עליהן ביקורת מן היסוד, משום שהן אינן לוקחות כלל בחשבון כי הדרך שבה קמה ישראל גרמה אסון אנושי לעם הפלסטיני שנעקר משורשיו והורחק מאדמתו ורבים מבניו נאלצו לחיות כפליטים. בנוסף לכך ממשלות ישראליות רבות נקטו במדיניות שאינה משרתת את השלום ואינה עולה בקנה אחד עם ההסכמים שישראל כבר חתמה עליהם. לפיכך מי שמותח עליה ביקורת, אינו זקוק לטענות האנטישמיות כדי לחשוף את הנזק הנגרם בהכרח ממדיניות [ישראלית] זו...

 

העמדה הערבית [נגד ישראל] לא נוצרה כסכסוך בין הערבים המוסלמים והנוצרים לבין היהודים אלא היא היתה - והיא צריכה להישאר - סכסוך בנוגע לזכויות ולאינטרסים הלאומיים והפאן ערביים."[14]

 

המלצות לשיפור היחסים עם היהודים וישראל:

על סמך דברי הרקע שהציג בשני מאמריו הקודמים מציג אל-באז במאמרו השלישי המלצות מעשיות לערבים ולמוסלמים מצד אחד ולישראל ולארגונים היהודיים התומכים בה בעולם מצד שני.  

 

עיקרי המלצותיו לצד הערבי והמוסלמי:

1.      לשמור על השקפה נכונה ביחס לטבע היחסים בינינו לבין היהודים, בהתאם למורשת הערבית הנכונה ובהתאם לדברי אללה בקוראן... על פי השקפה זו אנו איננו יודעים גזענות וקנאות מהי. אנו והיהודים מוצא שנינו הוא מזרע אברהם ולכן הם בני דודים [שלנו] ולא אויבים, למעט אלה שתוקפים אותנו. בהתאם להשקפה זו, עלינו לראות את היהודים כשאר הקבוצות האנושיות לא יותר ולא פחות, שביניהם יש ישרים ורשעים, טובים ורעים, אהובים ושנואים, מתונים וקיצונים, רודפי שלום ומתנגדי שלום... טעות היא לשגות בהכללות ולומר כי כל היהודים רעים או טובים וכי עצם השתייכותם לדת היהודית מכתימה אותם באשמה כלשהי או כופה עליהם התנהגות שונה משל שאר בני האדם.

2.      עלינו להבין כי לא כל יהודי הוא ציוני או ישראלי... כיום אנו מוצאים הוגי דעות כמו נועם חומסקי, הנרי סיגמן ואנתוני לואיס שכותבים כל הזמן מאמרי הזדהות עם הערבים ומותחים ביקורת על ישראל...

3.      עובדה היא כי היטלר ועושי דברו הכריחו את יהודי גרמניה והמדינות אליהן פלשה לצייר מגן דוד על בגדיהם ועל מקומות מגוריהם כדי להקל על קיבוצם ועל שילוחם למחנות הריכוז תוך שעות ספורות. השימוש במגן דוד זה - למעט כאשר הוא מצויר על דגל ישראל - מעורר ביהודים זיכרונות קשים והוא מסמל את שיא הדיכוי, הטרור והגזענות. לפיכך, עדיף שנימנע מלהשתמש במגן דוד כאשר אנו רוצים להתייחס לישראל ולתקוף את מדיניותה ואת בכיריה. איננו מוכרחים לקחת בהשאלה את המושגים החולניים הללו מתרבות אחרת. 

4.      אל לנו לפרש בדרך מזימתית דברים הקשורים ליהודים... לא ניתן לפרש את ההיסטוריה או לסכמה באמצעות סדרת מזימות...

5.      אל לנו להשתמש ב"פרוטוקולים של זקני ציון" השקריים... ואל לנו לאפשר לדמיוננו להיגרר לאישור האגדה בדבר היהודים המכינים מצות מדם של אחרים. זהו סיפור דמיוני חולני שלא הוכח כלל בהיסטוריה שלנו והוא בלתי אפשרי מבחינה מעשית.

6.      עלינו גם לשים לב טוב לתופעות חיוביות בהשתייכות ליהדות. למשל, בראיון שנתן הרב הראשי בבריטניה, ג'ונתן סאקס, ל'גרדיאן' ב-27.8.2002 הוא מתח ביקורת חריפה על מדיניות ישראל והאשים אותה שהיא נוקטת במדיניות טרגית הסותרת באופן בסיסי את ערכי היהדות האמיתית...

7.      חשוב שלא נתייחס להיטלר ולנאציזם כאילו אנו מזדהים עמם בדרך כלשהי, משום שהפשעים שביצעו היו מעשים מגונים שעומדים בסתירה לדתנו, לעקרונותינו ולהגיון הבריא, שכן נקודת המוצא שלהם היא גזענית בלתי אנושית ולנו אין קשר לכך...

8.      אל לנו להשתמש לא נכון בקוראן או לפרשו לא נכון ולתאר את היהודים כבני הקופים והחזירים, שכן ברור כי דברי הקוראן בעניין שינוי צורה זה אין כוונתם כי כל בני ישראל או היהודים נענשו בעונש זה... כמו כן איננו יודעים בודאות אם שינוי הצורה היה פיזי או שהשתמשו בו כמטאפורה וכדימוי...

9.      לפני הכל עלינו להבדיל בין יהודי לישראלי, שהרי לא כל יהודי הוא ציוני או ישראלי, כפי שכבר הזכרנו... ואפילו כאשר מדברים על הישראלים, לא ניתן לעשות הכללה ולחשוב שכל הישראלים זהים... עלינו להתייחס לישראלים המתונים כשותפינו לדרך השלום כשם שאנו רואים בקיצוניים סכנה המאיימת על הביטחון, השלום והיציבות באזור...

10. אל לנו לראות את כל הגורמים או הקבוצות היהודיות מחוץ לישראל, כולל בארה"ב, כנוטים לצד ישראל לכל אורך הדרך או כעוינים לערבים, אלא [להבין] שהם נוטים בדרך כלל להזדהות עם ישראל כדי לחזק את ביטחון היהודים ושלומם בכל מקום...

 

המלצות לישראל ולתומכיה לגבי שיפור יחסיהם עם הערבים:

1.      ישראל צריכה להסכים מיד להגדרתה מחדש כמדינת כל אזרחיה במקום כמדינה יהודית דמוקרטית..

2.      ישראל צריכה לחדול מלומר שהערבים רוצים להשליכה לים, במיוחד לאחר ההחלטות החוזרות ונשנות של ועידות הפסגה הערביות, החל מועידת הפסגה בפאס בשנת 1982 שהחליטה כי חייבים לפעול בכל האמצעים כדי להשיג שלום צודק במזה"ת, דרך ועידת קאהיר בשנת 1996 שבה קבעו מנהיגי ערב כי השלום הוא מטרה אסטרטגית ודרך ועידת הפסגה בבירות בשנת 2001 שאישרה את יוזמת [השלום] של הנסיך [הסעודי] עבדאללה בן עבד אל-עזיז.

3.      ישראל צריכה לחדול מכל פעילות התנחלותית, בין אם הקמת התנחלויות חדשות או הרחבת התנחלויות קיימות, דבר המצריך את שינוי מדיניותו של ראש הממשלה שרון...

4.      [ישראל ותומכיה צריכים] לחדול מלתקוף את הערבים והמוסלמים בכל הזדמנות. דברי הבל הם שממשלת ישראל הנוכחית אומרת כי היא נלחמת בטרור האסלאמי... הטרור הוא טרור והוא לא שייך לשום דת, אמונה, מגמה פוליטית או מגמה תרבותית. ישראל עצמה יודעת כי היא מבצעת פשעים נגד העם הפלסטיני שנכללים בקטגוריה של מעשי טרור, כגון התנקשות בחייהם של פלסטינים באדמות הפלסטיניות באמצעות מנגנונים רשמיים של ישראל ורצח בני משפחותיהם בשנתם, ירי טילים ממטוסים על בתים, הרס בתים על ראשי יושביהם הילדים, הזקנים והנשים וירי אקראי על עוברי אורח ברחובות. האם ישראל ותומכיה יסכימו כי מישהו יכנה מעשים אלו כטרור יהודי?

5.      [ישראל ותומכיה צריכים] שלא להתנהג כאילו הם נלחמים באינטרסים הערביים או האסלאמיים ומנסים לגרום להם נזק בכל הזדמנות... עליהם להתרחק מחרחור ריב ומדון בין מדינות ערב והמדינות האחרות ולנסות להסית מדינות שונות, במיוחד את מדינות המערב, נגד מדינות ערב והאינטרסים שלהן.  

6.      [ישראל ותומכיה צריכים] לחדול מלהאשים כל מי שמותח ביקורת על ישראל כי הוא אנטישמי, משום שהשימוש המופרז בביטוי גורם לאחרים לא להיות מסוגלים להבדיל בין אנטישמיות לבין התנגדות למדיניות ולמעשים של ישראל ואף גורם לכך שלחלק מהם לא יהיה אכפת כאשר מאשימים אותם באנטישמיות.

7.      ישראל חייבת לחזור בה ממדיניותה קלת הדעת והבלתי אנושית נגד הפלסטינים... שכן כל המעשים הללו גורמים לרבים מהערבים ולאחרים לרצות להתנקם בה ולאבד כל תקווה לנכונות ישראל לעשות שלום אמיתי עם הערבים.

8.      ישראל צריכה לנקוט בצעדים הבאים ללא דיחוי:

א.   עליה להבין כי העמים הערבים צודקים לגמרי במאמציהם לשים קץ לכיבוש הישראלי... זה עניין עקרוני בהתאם לחוק הבינלאומי ולעקרונות המוסר. עליה לקחת תמיד בחשבון כי יהודי אירופה פתרו את בעייתם... על חשבון הערבים שלא חטאו כלפיהם או כלפי מישהו אחר...

ב.  עליה להודות כי הלגיטימיות של הקמת מדינת ישראל לא יכולה להיות מושלמת אם היא תמשיך להתנגד להקמת מדינה פלסטינית... אם ישראל רוצה לבסס את הלגיטימיות לקיומה עליה... להיכנס ברצינות וללא דיחוי למשא ומתן אמיתי לשלום במסלול הפלסטיני והסורי ולסגת חד צדדית מאזור שבעא [בדרום לבנון]. 

ג.         עליה להרחיק מממשלתה את אלו המאמצים עקרונות גזעניים כמו תיאור הערבים כנחשי צפע וחרקים, או קוראים לגירוש הערבים... 

ד.    עליה לפרסם הודעה רשמית שתופקד במזכירות הכללית של האו"ם כי אין לה שאיפות להתרחבות בשטחים הערבים לא עכשיו ולא בעתיד וכי היא לא תמשיך לבקש עליונות צבאית על פני הערבים, שכן המשך הדרישה מצדיק את הספקות שמטילים העמים הערבים וממשלותיהם בכוונות ישראל.

ה.      ישראל צריכה להסכים להצעתו של הנשיא מבארכ להכריז על המזה"ת כאזור נקי מנשק להשמדה המונית, ובראש ובראשונה הנשק הגרעיני...

 

"לסיכום", אומר אל-באז, "ברצוני להזכיר כי טוב היה ששני הצדדים יראו את המצב מנקודת מבט עתידית מעבר למשקעים של העבר ולייסורי ההווה... שנצפה לעתיד טוב יותר שבו שני הצדדים יחיו בשלום, בביטחון ובשלווה..."[15]

 



[1]  הרקע לזימון הוא מאמר פרי עטו של העיתונאי עאדל חמודה שפורסם ב"אל-אהראם" ב- 28.10.2000 תחת הכותרת "מצה יהודית עשויה מדם ערבי" ואשר קשר בין עלילת הדם של דמשק (1840) לבין פעולות ישראל. ראה דו"ח ממר"י http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?ID=875141_memri&lang=he&dbid=articles&act=show3&dataid=338

[2] אל-אהראם, מצרים, 1.8.2002.

[3] לעיתים נקטו גם אישים לא ליברליים בעמדה זו מסיבות המשרתות את מטרותיהם.

[4] ראה דוחות ממר"י מה-8.11.2002, 14.11.2002, 24.11.2002

[5] כשנשאל אל-באז על ידי Associated Press  אם מאמריו נועדו להביע התנצלות בפני ישראל וארה"ב על שידור הסדרה "פרש ללא סוס" בטלביזיה המצרית, ענה אל-באז: "לא עשינו שום דבר רע שאנו צריכים להתנצל עליו. מאמריי כלל אינם קשורים לסדרה. אני רק מודאג מהעניין ומביע את דעתי האישית." ר' 'הארץ', גרסה אנגלית לאינטרנט, 31.12.2002. 

[6] אל-אהראם (מצרים), 23.12.2002, 24.12.2002, 25.12.2002.

[7]  למבקש להתעמק בהבנת התופעה ממליץ אסאמה אל-באז לפנות למחקרו של ד"ר עבד אל-והאב אל-מסירי "האנציקלופדיה של היהודים, היהדות והציונות". ד"ר אל-מסירי נחשב למומחה הערבי לענייני יהודים. באנציקלופדיה שחיבר הוא מפריך מיתוסים אנטישמיים מערביים כגון עלילות הדם ו"הפרוטוקולים של זקני ציון", אך מייחס ליהודים תכונות נבזיות מסיבות אחרות. אל-מסירי טוען, לדוגמא, כי היהודים היו לאורך ההיסטוריה "קבוצה פונקציונלית" נבדלת מהחברה שביצעה תפקידים שאחרים לא יכלו לבצע בשל מנהגים חברתיים, כגון טיפול בזבל ובגופות, זנות, רפואה והלוואת כספים. כדי לבצע משימות אלו, מסביר אל-מסירי, "האדם צריך להיות מנותק מבחינה רגשית ומוסרית... זר חסר שורשים, מעבר לתחום שיקול הדעת האנושי הנורמלי ומבודד משאר הקהילה..."

[8] על עלילת הדם של דמשק ר' דו"ח ממר"י http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?ID=875141_memri&lang=he&dbid=articles&act=show3&dataid=1318

[9] אל-באז משיב גם לטענה שהסרטים המנציחים את השואה הם זיוף קולנועי: "חלק מהעובדות על השואה הונצחו בסרטים, בזמן שהקולנוע עדין לא התפתח לרמת הפברוק הנפוצה בימים אלו על ידי שימוש במחשב ובאמצעי הדמיה, כך שלא ניתן לומר כי ההשמדה הקיבוצית של היהודים היא שקר."

[10] אל-אהראם (מצרים), 23.12.2002.

[11] בדברים אלה חוזר אל-באז ומאשר טיעון ערבי שגור שפסל קודם לכן כי מי שהם בעצמם שמים אינם יכולים להיות אנטישמים.

[12] בני הדתות הלא-איסלאמיות שהמדינה העניקה להם מעמד מוגן כל עוד הכירו בעליונותה של דת האסלאם ולא סיכנו אותה.

[13] ארבעת השליטים הראשונים לאחר מות הנביא מחמד, המקובלים על האסלאם הסוני כשליטים האידיאלים שהנהיגו את העדה המוסלמית בדרך הישר.

[14] אל-אהראם (מצרים), 24.12.2002.

[15] אל-אהראם (מצרים), 25.12.2002.