המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
יוזמה של ערבים ישראלים לבקר באושוויץ
27/4/2003

 

יוזמה של ערבים ישראלים לבקר באושוויץ

רקע:

קבוצה של מעצבי דעת קהל ערבים ויהודים מישראל מקיימת בחודשים האחרונים סמינר על השואה  ששיאו בביקור של הקבוצה במחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בסוף מאי 2003, שם גם יפגשו עם משלחת מצרפת ובה כמה מראשי הקהילות היהודית והמוסלמית.

 

יוזם התוכנית הוא הארכימנדריט אמיל שופאני, מן הכנסיה היוונית קתולית בגליל ומנהל ביה"ס התיכון אל-מוטראן (סנט ג'וזף) שבנצרת.  

 

בראשית פברואר 2003 פרסמו היוזמים הערבים את מטרת התוכנית תחת הכותרת: "זוכרים את הכאב למען השלום": "אנחנו החתומים מטה קבוצה של אזרחים ערבים בישראל, חרדים בשל הידרדרות היחסים בין יהודים לערבים בארצנו... יחסים שהתאפיינו לרוב בפחד גדול מהאחר ובהסתגרות לאומנית של כל לאום בעצמו. מתוך אחריות אנושית, ומתוך אמונה שניתן לשנות את האווירה ביחסים בין יהודים לערבים בישראל אנחנו יוזמים פרויקט אנושי זה. אנו מבקשים להרגיש את כאבו של הצד השני. שני העמים לא יכולים לנטוש את דרך שפיכות הדמים, אלא אחרי שיבינו ויפנימו כל אחד את כאבו של השני, ואת הפחדים של השני אשר דחפו אותם לקו האש, העימות והמלחמה. מתוך הבנתנו את העיקרון הזה החלטנו להיכנס עמוק לתוך ההיסטוריה ולשחות לתוך העבר היהודי. אנו רוצים ללמוד ולהכיר את הסבל, הקשיים, העינוי וההרס... להזדהות ולהביע בכל כוחנו סולידריות עם היהודים."[1]

 

בעבר כבר ביקרו במחנות ההשמדה מספר חברי כנסת ואישי ציבור ערבים. ב-1996 הדליק נוואף מסאלחה, סגן שר הבריאות, משואה בטקס יום השואה שנערך במחנה בירקנאו. באפריל 2000 השתתף חבר הכנסת האשם מחאמיד בביקור של ועדת החוץ והביטחון במחנות ההשמדה ובמאי 2000 השתתף במצעד החיים מאושוויץ לבירקנאו חבר הכנסת השיח' תופיק אל-חטיב.[2]

 

התגובות ליוזמה:

היוזמה עוררה ביקורת בציבור הערבי. דובר הכנסיה האורתודוכסית בירושלים לשעבר, ד"ר עטא אללה חנא, הכריז על יוזמה נגדית של עשרות אישים פלסטינים מוסלמים ונוצרים לבקר במחנות סברה ושתילה בלבנון בזמן הביקור בפולין ""כמסר לעולם כי הטרגדיה האמיתית היא זו של העם הפלסטיני." לדבריו "מן הראוי היה שהקבוצה הרוצה להבין את סבל היהודים תקשיב קודם לכאב של עמה ולסבלו בצל הכיבוש."[3]

 

אליאס ח'ליל כתב בשבועון "פצל אל-מקאל" מאמר שבו טען כי "היוזמה לא תביא לשום שינוי חיובי ראוי לציון במהות היחסים בין מדינת ישראל לבין תושבי הארץ הפלסטינים... משום שהגורם הפעיל ביחסים אלו הוא מדינת ישראל ומוסדותיה ומהות היחסים לא קשורה במידת הכרת הפלסטינים את ההיסטוריה [היהודית] או במידת הזדהותם עם 'הקורבן' היהודי בעולם."

 

לדברי ח'ליל, "האינטרס הלאומי שלנו כעם הוא להפריד במידת האפשר בין הבעיות הבוערות של עמנו לבין הסבל של היהודים במקומות אחרים בעולם ששיאם בשואה באירופה. חובתנו לשחרר את הסכסוך הפלסטיני ישראלי מנטל השואה הנאצית באירופה כדי שבעיותינו לא יתגמדו לנוכח השואה שלהם..."

 

"לזהות היהודית יש מספר מאפיינים וביניהם השואה הנאצית. אולם זהות זו כוללת גם מלחמות תוקפניות חוזרות ונשנות, הפקעת קרקעות בכוח ואלימות כלפי העם הפלסטיני. צדדים אלו [של הזהות] הנוגעים לנו מקשים עלינו להפריד בין פן אחד של הזהות היהודית הישראלית לבין הפן האחר. יתר על כן, מדוע עלי להזדהות עם מרכיב ספציפי מבין מרכיבי זהותם בשעה שהם פועלים ללא לאות למחוק את זהותי או לזייפה?"[4]

 

העיתונאי אמיר מח'ול ראה בהצהרת היוזמים הערבים כי ברצונם "להבין את הסבל [היהודי] ואת השפעותיו על העם היהודי המביאות אותו לחיות בפחד מתמיד מהאחר" - הטעייה גדולה ביותר שיש בה משום ביסוס הגישה הציונית המשתמשת בקורבן היהודי כדי להצדיק את המדיניות התוקפנית של ישראל. לדבריו, "הרגשת הפחד של היהודים היא תוצאת הטבע הגזעני והאימפריאליסטי של ישראל ותוצאה מהכיבוש, מההתנחלות ומדיכוי העם הפלסטיני והשפלתו. מבחינה היסטורית [הפחד] נובע מכך שמדינת ישראל קמה כישות קולוניאליסטית על חורבות העם הפלסטיני... המפעל הציוני משתמש [בשואה] כדי להצדיק את פשעי ישראל כיום... לדעתי ישראל יכולה להשתמש ביוזמה מעין זו כדי לבסס את הפסיכולוגיה של הקורבן בחברה הישראלית הרבה יותר מאשר אנו יכולים באמצעות יוזמה זו להביא לפתיחות בחברה הישראלית או לשינוי כלשהו בה [כלפינו]."[5]

 

תמים מנצור, מורה בבית הספר התיכון בטירה ומרצה בבית ברל, מתח בעבר ביקורת על תופיק אל-ח'טיב שהשתתף במשלחת לאושוויץ ובכך סייע לתעמולה של ישראל והציונות העולמית, העורכות בכל שנה הצגות של "בכי ונהי במחנות כדי לחפות על פשעיהן בעבר ובהווה כלפי העם הפלסטיני".[6]

 

גם ליוזמה הנרקמת כיום מתנגד מנצור. לדבריו, "זה שאני מתנגד לא אומר, כמובן, שאני בעד הנאצים... אני חושב שלנסוע עכשיו לאושוויץ פירושו לתת כלים לתעמולה הישראלית. אני לא זוכר שראיתי מנהיג יהודי מהשמאל או מהימין שביקר בסברה ושתילה או באחד מבתי הקברות שמלאים בגופות של פלסטינים. יש מספיק מנהיגים בעולם המפגינים הזדהות עם העם היהודי בכל מה שקשור לשואה, ואני חושב שהיהודים ניצלו אותה היטב והפיצו אותה בתור עניין פוליטי מובהק ועשו הרבה דברים נוראיים בשם השואה. הם בנו כאן מדינה על חשבון העם הפלסטיני בזכות השואה, אז אני לא חייב להזדהות איתם... ברור שזה גם עניין של עיתוי. העיתוי עכשיו גרוע מאוד, כי היהודים לא מכירים בסבל של העם הפלסטיני, והדיכוי והכיבוש מחריפים בכל יום."[7]

 

גם הסופר והמבקר אנטואן שלחת תקף את יוזמי התוכנית והציע דרך אחרת לעסוק בנושא השואה. לדבריו, "לחלק מהיוזמים אין תפקיד במפלגות או בזירה תרבותית אחרת ולכן הם מחפשים תפקיד וכלים לפעולה. העיסוק כעת בנושא השואה הוא משחק במגרשו של האחר, באמצעים שלו וללא יכולת להשפיע. כמו כן הוא מהווה חיזוק הלגיטימיות הקושרת בין הקמת ישראל לבין מה שקרה באירופה. יש לטפל בשואה בדרך שונה וללמדה במסגרת היסטורית מבלי לקשר בינה לבין הקמת המדינה העברית, שכן קישור זה הוא ציוני ויש לדון בו באופן מוסרי פוליטי והיסטורי [בלתי תלוי בעניין אחר]... מה שדרוש כעת הוא שהצד החזק היהודי יכיר באסון [של מלחמת 1948] כטרגדיה פלסטינית ויישם את מה שנובע מהכרה זו."[8]

 

חבר הכנסת עזמי בשארה שביקר גם הוא במחנות הריכוז, במסגרת שהותו בגרמניה לצורך כתיבת הדוקטורט, הביע רגשות מעורבים ביחס לפרויקט: "אם בהתעניינות הזאת יש רצון אמיתי וכן לדעת על הזיכרון ההיסטורי והקולקטיבי של הרוב במדינה שאנחנו חיים בה, אני חושב שזה טוב. כל דבר כזה הוא מבורך. הבעיה היא שאני קצת סקפטי. אני חושש, למשל, שיש כאן ניסיון להיות בסדר. כאילו זה כשלעצמו יפתח את הלב וישפיע על דעת הקהל של היהודים, שברגע שיראו שאנחנו מתעניינים בהם יתחילו להתעניין בנו."

 

"הבעיה היא שזה לא מוכח שאם אתה מדבר יותר ומתעניין יותר בכאב של היהודים זה מעלה את הרגישות של היהודים לעמים אחרים. עד היום, כשעמים אחרים התעניינו בשואה, התוצאה היתה שישראל הפכה את ההזדהות הזאת למכשיר. נוצר מצב שכמה שאתה מבין יותר את ההיסטוריה של רדיפת היהודים, אתה חייב להצדיק ולהבין יותר את ישראל ואת ההתנהגות שלה היום. לזה קוראים אינסטרומנטליזציה של השואה. יש שני פשעים גדולים בקשר לשואה – ההכחשה שלה והשימוש שנעשה בה. בשניהם יש אלמנט של הכחשה, כי ברגע שאתה משווה את השואה לכל דבר אתה גם מגמד אותה."[9]

 

בניסיון למנוע אי הבנות בקשר ליוזמה יצא אחד משתתפיה הפעילים העיתונאי נזיר מג'לי, עורך לשעבר של עיתון המפלגה הקומוניסטית "אל-אתיחאד", למסע להסברתה במצרים. הוא נפגש עם מעצבי דעת קהל, והסביר כי לא מדובר בציוניזציה של הערבים הישראלים, או בחנפנות, אלא במעשה ערבי פטריוטי ממדרגה ראשונה, שנועד להפגין את אנושיות הערבים. לדבריו, מרבית האנשים עמם נפגש נתנו את ברכת הדרך לתוכנית ומזכ"ל הליגה הערבית, עמר מוסא, אמר שזה מהלך חשוב מאוד ושמבחינת העולם הערבי הוא אפילו מובן מאליו. הוא גם הבטיח שאם יותקפו המשתתפים כשהיוזמה תצא לדרך, הוא יצא בקריאת תמיכה פומבית.

 

גם יו"ר אגודת הסופרים הערבים בישראל, מחמוד עלי טהא, דחה את הטענה כי לא ניתן להשתתף בביקורים מסוג זה, בזמן שממשלת ישראל מבצעת פשעים בשטחים. לדבריו, "כמו שהעולם הנאור היה נגד הנאצים, ככה גם לנו מותר להיות נגדם ולהזדהות עם הקורבן. אנחנו לא משחקים לידי אף אחד, בטח לא לידי התעמולה הישראלית. כשאני מזדהה עם הקורבן אני מוציא את האנושיות שבי, ואני לא עושה את זה כדי לקבל משהו."[10]

 

גניזת התכנית ללימוד השואה ברש"פ:

הביקורת על היוזמה של ערבים ישראלים לבקר באושוויץ דומה לביקורת שספג לפני שלוש שנים תת שר התכנון ושתה"פ הבינלאומי ברש"פ, אניס אל-קאק, על הצעתו לכלול את לימוד השואה בתוכניות הלימוד הפלסטיניות.

 

באפריל 2000 התקיים בניקוסיה שבקפריסין סימפוזיון בהשתתפות נציגים מישראל ומן הרשות הפלסטינית תחת הכותרת "ביסוס השלום באמצעות החינוך". בסימפוזיון השתתפו גם נציגים ממצרים, ירדן, מרוקו ותוניסיה. בראש המשלחת הישראלית עמד שר החינוך באותה תקופה, יוסי שריד, ואילו בראש המשלחת הפלסטינית עמד תת שר התכנון ושתה"פ הבינלאומי ברש"פ, אניס אל-קאק. אל-קאק הצהיר בסימפוזיון, כי הוא "מעוניין ללמד את ההיסטוריה של השואה בבתי הספר הערביים והפלסטינים. אני סבור כי על פלסטין ועל העולם הערבי להתוודע לשואה ולכן יש להכליל נושא זה בתוכניות הלימוד."[11]

 

הרעיון לא יצא אל הפועל, אך דבריו יוצאי הדופן של אל-קאק עוררו כעס רב בחוגי אינטלקטואלים פלסטיניים. ד"ר מוסא אל-זועבוט, יו"ר ועדת החינוך במועצה המחוקקת הפלסטינית אמר כי "לא יהיה כל ניסיון להכליל את ההיסטוריה של השואה בתוכנית הלימודים הפלסטינית. המועצה המחוקקת היא שקבעה את המסגרת הכללית [לתוכנית הלימודים] בחוק והמועצה בכלל, וועדת החינוך בפרט, עוקבות אחר מה שנלמד במסגרת תוכנית הלימודים ובוחנות האם דבר כלשהו סותר את ההיסטוריה הפלסטינית או פוגע בה.

 

השואה נופחה במידה רבה כדי להציג [תמונה] לפיה היהודים נפלו קורבן לעוול נורא, כדי להצדיק את [הטענה] כי פלסטין נחוצה כמולדת עבורם וכדי לתת להם זכות לתבוע פיצויים. כשמלמדים את ההיסטוריה של השואה [בבתי הספר הפלסטיניים] יש להסביר לתלמידים כי השואה נופחה באופן ניכר ואילו אנו, הפלסטינים, נאלצנו לשאת בתוצאותיה: ארצנו, פלסטין, אבדה ונכבשה על ידי ישראל. מוטב ללמד את התלמידים על מה שקורה לעמנו."

 

אל-זועבוט שב והביע תקווה, כי בהצהרותיו התכוון אל-קאק שיש ללמד כי השואה נופחה מעבר לכל פרופורציה. הוא סיכם ואמר כי "אין לנו [הפלסטינים] כל אינטרס ללמד את השואה, משום שאם המטרה היא להביע אהדה, הרי שאין בכך כל תועלת עבורנו, מאחר שאנו אלה שסבלנו מתוצאותיה."[12]  

 

יו"ר הועדה המדינית במועצה המחוקקת הפלסטינית, זיאד אבו עמרו, קבע כי בכל מקרה "אסור שלימוד הנושא יהיה מקצוע חובה. מי שלמדו בעבר את ההיסטוריה של השואה הסיקו מסקנות ממסקנות שונות. מדוע, אם כן, עלינו לחייב את התלמידים שלנו לקרוא את ההיסטוריה, המורשת וההתנסויות של היהודים? אנו זקוקים באופן נואש לקריאת המורשת וההיסטוריה שלנו. כמו כן, הקשר בינינו לבינם חייב קודם כל להשתקם ע"י כך שהם יכירו בזכויות של עמנו במלואן. בעיות היסוד בינינו לבינם לא נפתרו ואינני סבור שזה הזמן המתאים לתכנת את ילדינו ואת התלמידים בבתי ספרנו בכך שנלמדם את ההיסטוריה היהודית בכלל, ולא רק את השואה".[13] 

 

חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית ואיש הנהגת ה'פתח', חאתם עבד אל-קאדר, אמר כי לימוד השואה בבתי הספר הפלסטינים "מהווה סכנה חמורה למנטאליות הפלסטינית הנמצאת בשלבי התהוות. יהיה זה מסוכן לשנות את תוכניות הלימוד הפלסטיניות בכיוון זה. מן הראוי שהיהודים ילמדו קודם כל את האסון שלנו, הפלסטינים, את מעשי הטבח, את ההרג ואת ההגליה, משום שהאסון הזה הוא מתמשך וחי. בנוגע לשואה השקרית, הרי שהיא כבר עברה למוזיאון של ההיסטוריה."

 

עבד אל-קאדר הוסיף ואמר כי "איננו יכולים לבטל את החלום ההיסטורי הפלסטיני, גם אם אנו מוציאים אותו מן הרטוריקה הפלסטינית הרשמית... האדמה הזו הובטחה לנו על ידי אללה, ואילו לישראלים היא הובטחה על ידי בלפור. אם ההחלטה [בדבר לימוד השואה] אכן תתקיים, אין ספק שהיא תהרוס את החלום הפלסטיני ואת השאיפות הפלסטיניות. היא תשמיד את העבר, ההווה והעתיד הפלסטיניים בכללותם. אנו, במועצה המחוקקת, נתנגד לכל ניסיון העלול לפגוע במוח, בזהות ובשורשים ההיסטוריים של הפלסטינים".[14]

 

ההיסטוריון הפלסטיני, ד"ר עצאם סיסאלם, שהכחיש בעבר את קיומם של תאי הגזים, הביע אף הוא פליאה על הצהרותיו של אל-קאק. "אנו כפלסטינים", אמר, "מגנים את ההשמדה חסרת האפליה של אנשים רבים בידי הגרמנים, אבל לא נתיר שפשע הריגתם של קבוצת יהודים ינוצל כדי להשמיד עם אחר, הוא העם הפלסטיני. בית המשפט בנירנברג ניצל את השקרים [שהוצגו בפניו] כדי לחלק את פלסטין, בטענה שהקהילה היהודית סבלה מהשמדה והיא זקוקה למולדת בה תוכל להשתקע. אלא שמה שמעניין אותנו, הוא העם שלנו שבאמת סבל מהגליה ומהשמדה של אלפים מתושביו. אנו זכאים יותר [מאשר היהודים] לאהדה של כל העמים".

 

ד"ר סיסאלם אמר, כי מאז ועידת שטוקהולם שקבעה כי כל מדינות אירופה צריכות להכליל את ההיסטוריה של השואה בתוכניות הלימוד שלהן, התקשורת המערבית משקרת ומנפחת את השואה. לדבריו, "התנועה הציונית ניצלה זאת גם כדי לחפות על פשעיה הנתעבים בפלסטין. היא גם ממשיכה לסחוט את כל מדינות אירופה עד היום. האמת היא שמנהיגי הציונים ניהלו מו"מ עם הנאצים וחתמו עמם על הסכמים שבמסגרתם גורשו יהודים רבים לפלסטין. כמו כן הם סיכמו כי רכושם של היהודים לא ייפגע, ובתמורה תספק התנועה הציונית אלפי משאיות לגרמנים כדי שישמשו בחזית הרוסית".[15] 

 

האינטלקטואל הפלסטיני, עבדאללה חוראני, הביע אף הוא פליאה על דבריו של אל-קאק: "אינני סבור שישראל והתנועה הציונית זקוקות למאמציהם של הפלסטינים ולקולותיהם כדי להפיץ את הסיפור השקרי אודות השואה. ישנם כמה אנשים שנאמנותם לישראל והתנדבותם למענה עולים על נאמנותם לעניין הלאומי והפאן-ערבי. ראוי היה שאל-קאק, במקום לדבר על השואה השקרית, יעקוב אחר הספקות [בעניינה] הצוברים תאוצה בזירה הבינלאומית ובקרב אינטלקטואלים אירופאים בכירים. מן הראוי היה שהוא ידבר על מעשי הטבח הישראלים נגד העם הפלסטיני חסר המגן, שעודנו סובל ממוראות האכזריות הציונית בכל מקום בו הוא מצוי".

 

אל-חוראני הוסיף ואמר כי הצהרתו של אל-קאק "מזכירה לו רבים ש'התנדבו' שלא לדבר על שיבת הפליטים לאדמותיהם מהן גורשו ב-1948. הצהרות אלה באות במסגרת מה שמכונה 'תרבות השלום', הנתמכת על ידי ארה"ב, בעלת ההגמוניה באזור. מטרת אותה 'תרבות שלום' היא להפיץ את הגלובליזציה בפרשנותה האמריקאית, שמשמעותה כניעה לתנאים האמריקאים, ובמשתמע, כניעה לתנאים הישראליים. משמעותה של גלובליזציה זו היא גם למחוק את זיכרון העמים, להעלים את מורשתם ואת היסטוריה הלאומית שלהם, [ולנטרל] כל התנגדות לפלישה אידיאולוגית או תרבותית חיצונית."[16]     

 

מנהיג תנועת "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בעזה, השיח' נאפד' עזאם, אמר בתגובה לדברי אל-קאק כי "לא יעלה על הדעת שאומה תחלוק כבוד לרוצחיה ולגוזלי זכויותיה ואדמתה. מדוע מדברים רק על הקורבנות היהודים במלחמת העולם השניה, ולא מזכירים ולו במילה את קורבנותינו והשהידים שלנו?! לפני כל דבר אחר, עלינו ללמד את ילדינו על האסונות שפקדו ועדיין פוקדים אותנו מידי היהודים. עלינו ללמדם על ההיסטוריה של הסכסוך הזה המסמל את העוול הגדול שנגרם לעם הפלסטיני, על רקע השתיקה והמזימה להן שותפות מרבית ממשלות העולם."

 

עזאם קבע כי "מי שמטיל את יהבו על שטיפת מוח סופו לנחול כשלון ודאי... לתוכנית מעין זו לא תהיה כל השפעה על התגבשות מוחותיהם של בני האומה [האסלאמית]. הכוונה ללמד את השואה בבתי הספר הפלסטינים סותרת את סדר הדברים הטבעי ביקום", סיכם עזאם.[17]  

 

לעומת זאת אמר השיח' ג'מאל מנצור, ממנהיגי ה'חמאס', כי "אין זה הוגן להכחיש את השואה או להקל מחשיבות הרדיפות מהן סבלו היהודים; אדרבה, עלינו לגנות זאת בבירור ולעמוד לצד המדוכא - ללא קשר לשיוכו - ונגד המדכא". אלא שהשיח' מנצור הסביר כי הבעיה היא עם "המערב, שנוקט גישה מאובנת, נוקשה וקפואה כאשר מדובר על ההיסטוריה של היהודים עם הנאציזם וכופה על ממשלות ועמים כאחד לחנך על היסטוריה אחת [ספציפית] של השואה. בנוסף, מבסס המערב את [הנרטיב] הזה באמצעות היסטוריונים ציוניים, כדי להביאו לדרגה של אקסיומה, שאיש אינו רשאי לערער עליה".

 

"במקביל", מוסיף השיח' מנצור, "הם רוצים שאנו נתגבר ונשכח את כל מעשי הטבח, את עשרות אלפי הקורבנות, את מיליוני המוגלים, את ארצנו המופקעת, את אדמתנו הכבושה, ואת דמנו שממשיך להישפך... היהודים מגייסים את מה שמכונה העולם החופשי והתרבותי כדי שירכין ראש על קורבנותיהם, יתנצל על ההיסטוריה שלהם, ויתחייב לרווחתם ולשמירה על עוצמתם בעתיד, וכל זה בגלל פשע שביצע משוגע, שהיווה אויב לעולם כולו ולא רק ליהודים ושאפילו רצח, במו ידיו, עשרים מיליון רוסים."[18]



[1] הארץ, ישראל, 5.2.2003.

[2]  כשנשאל על התרשמותו מהביקור ענה אל-ח'טיב כי נקודת מבטו רחבה ואינה מוגבלת להתנכלות לעם היהודי. הוא דחה את הטענה כי לא ניתן להשתתף במשלחות אלה, משום שהיהודים מבצעים פשעים דומים נגד העם הפלסטיני, והסביר כי השתתף במשלחת מטעמים הומניים ותרבותיים, אך הוא מתנגד לשימוש הנעשה בטרגדיה של היהודים באירופה "כדי להעניק לגיטימציה למעשים המתרחשים כיום בגדה המערבית, בעזה ובתוך ישראל." ר' כל אל-ערב, ישראל, 5.5.2000.

[3] אל-חיאת, לונדון, 27.2.2003.

[4] פצל אל-מקאל, ישראל, 7.3.2003.

[5] אל-משהד אל-אסראילי, מוסף אל-איאם, רש"פ, 11.2.2003.

[6] פצל אל-מקאל, ישראל, 28.4.2000.

[7]  הארץ, ישראל, 5.2.2003

[8] אל-חיאת, לונדון, 11.2.2003.

[9] הארץ, ישראל, 5.2.2003.

[10] הארץ, ישראל, 5.2.2003.

[11] אל-קדס אל-ערבי, לונדון, 11.4.2000.

[12] אל-רסאלה, רש"פ, 13.4.2000

[13] אל-רסאלה, רש"פ, 13.4.2000.

[14] אל-אסתקלאל, רש"פ, 20.4.2000.

[15] אל-רסאלה, רש"פ, 13.4.2000.

[16] אל-אסתקלאל, רש"פ, 20.4.2000.

[17]  אל-אסתקלאל, רש"פ, 20.4.2000.

[18] אל-רסאלה, רש"פ, 13.4.2000.