המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואלים ליברליים בעולם הערבי: גמאל אל-בנא
8/6/2003

 

 

אינטלקטואלים ליברליים בעולם הערבי: גמאל אל-בנא

(מתוך הסדרה על אישים ליברלים בעולם הערבי)

 

פרטים ביוגרפיים

הסופר והעיתונאי המצרי, גמאל אל-בנא, נולד ב-15 בדצמבר, 1920. אחיו הבכור, שיח' חסן אל-בנא, ייסד את "האחים המוסלמים" ואחיו האחרים, כמו גם אביו, היו אף הם אינטלקטואלים אסלאמיים.

 

בשנת 1945, פרסם גמאל אל-בנא את ספרו הראשון, "שלושה מכשולים בדרך לפאר: העוני, הבורות, והחולי". בשנת 1946 פרסם את ספרו "הדמוקרטיה החדשה". אל-בנא, שמגיל צעיר גילה נטיות סוציאליסטיות במקביל לנטיותיו האסלאמיות, ייסד מפלגת פועלים בשם "מפלגת העבודה הלאומית החברתית". ואולם, באותה שנה נעצר, לאחר שפרסם גילוי דעת נגד הכיבוש הבריטי.

 

בשנת 1948, הוא נעצר פעם נוספת במסגרת מסע המעצרים בקרב חברי ארגון "האחים המוסלמים", למרות שלא השתייך אליהם מבחינה ארגונית. הוא נותר בבית הכלא עד שנת 1950 ושם למד אנגלית.

 

בשנת 1950, הצטרף אל-בנא לאיגוד המקצועי של פועלי הטקסטיל בקהיר, לאחר שעבד זמן מה במפעל בדים. באותה תקופה, תרגם אל-בנא סדרה של ספרים, מסמכים, והסכמים של ארגון העבודה הבינלאומי, שימש כמומחה בארגון העבודה הערבי וכמרצה באוניברסיטת הפועלים המצרית. הוא הקים את "ההתאחדות האסלאמית הבינלאומית לעבודה" וגיבש את מחשבתו המאחדת את האסלאם וחופש ההתאגדות המקצועית.

 

אל-בנא פרסם ספרים רבים בנושאים אסלאמיים ופוליטיים והוא בעל טור בשבועון המצרי הפלורליסטי, "אל-קאהרה", היוצא לאור על ידי משרד התרבות המצרי.[1]

 

מסמך זה סוקר כמה מעמדותיו של גמאל אל-בנא בנושאי דת, חברה, ופוליטיקה, כפי שבאו לידי ביטוי במאמריו והתבטאויותיו בתקשורת הערבית.

 

האסלאם והדמוקרטיה

אל-בנא מאמין כי אין סתירה בין האסלאם לבין הדמוקרטיה והמחשבה החופשית וכי העובדה שהמשטרים במדינות האסלאם הינם דיקטטוריים במידה זו או אחרת, נובעת מעיוות של האסלאם ולא מעצם מהותו. לדבריו, הדמוקרטיה האסלאמית דומה יותר לדמוקרטיה היוונית, שהתבססה על "שלטון החוק", ולא לדמוקרטיה המערבית, שהיא "דמוקרטיה של שוק" שבה, לדבריו, מתקבלת ההכרעה על ידי רוב של קולות ולא על פי חוק יסוד.

 

בהרצאה תחת הכותרת "האסלאם והדמוקרטיה: נקודות הדמיון והשוני" שנשא בכנס שערך מרכז קהיר למחקרים בנושא זכויות האדם (CIHRS) שמקום מושבו בארה"ב[2], אמר אל-בנא:

 

"...הפילוסופים של אתונה דגלו במודל אחר של הדמוקרטיה, והוא 'שלטון החוק'... אפלטון קבע שמוטב שהחברות יישלטו על ידי החוק ולא על ידי אנשים ושהאזרחים יהפכו למשרתי החוק. לפיכך, הפילוסופים של אתונה רצו משהו אחר, הם רצו את 'שלטון החוק' ולא את הדמוקרטיה של הקולות; לעומת זאת, הדמוקרטיה המודרנית... צמחה כתוצאה מתמורות חברתיות וכלכליות בהן היתה נתונה החברה האירופאית, ומאז הופעת הבורגנות ועד היום היא שולטת בפוליטיקה ובכלכלה...

האסלאם קבע שלושה כללים חשובים למשטר הפוליטי והם: 1) השלטון באמצעות הקוראן. האסלאם העדיף את השלטון באמצעות החוק על פני השלטון באמצעות קולות. 2) הנאמנות לשלטון. השלטון האסלאמי מבוסס על שביעות רצון ולא על הכרעה ומהפיכות. 3) זכותו של העם לפקח על השליט, שהיא זכות שורשית וקבועה של האומה לבוא חשבון עם שליטה. הזכות הזו היתה קיימת בתקופת הח'ליפות ישרת הדרך.[3]

האסלאם יכול להתמזג עם הצורה הטהורה של הדמוקרטיה. הערך העליון בחברה צריך להיות החוק הנבון ולא [רוב] הקולות. בית המשפט באתונה שהורכב מחמש מאות שופטים גזר מוות על סוקרטס משום שהוא נכנע לעקרון הרוב.

האסלאם מציג מודל שלטוני העולה על הדמוקרטיה. הדמוקרטיה של המסגד יותר דמוקרטית מהדמוקרטיה של השוק. דמוקרטיה זו, בפניה היפים, התקיימה רק בתקופת הח'ליפות ישרת הדרך. היא קראה להתרחק מן הסטיות הקיימות בדמוקרטיה [המודרנית], משום שאם החירות תתיר את הופעת הסטיות בלא להגבילן, הדבר יערער את החברה. כמו כן, ההבדלים הברורים בין השכבות מערערים את החברה ורק החוק יכול לרסנם.

...האסלאם אינו צריך להיות מדינה. המדינה שהתקיימה [בעיר]  אל-מדינה בימי הנביא היא תופעה שלא תחזור על עצמה וכל בחינה על פי הסטנדרטים של מדינת  אל-מדינה הינה בלתי אפשרית... לפיכך, יש להימנע ממדינה אסלאמית... דבקותנו באסלאם היא ביסודה שאלה של זהות..."

 

האסלאם והמודרניזציה

אל-בנא קורא להתאמת אורח החיים האסלאמי לעידן המודרני באמצעות קריאה שכלתנית של הקוראן וחידוש ה'אג'תהאד'. מבחינתו, יש ליישם את ההתאמה המודרנית של החוק הדתי ללא מגבלות בכל הנושאים הרגישים בחיים האסלאמיים: הנשים, הענישה האסלאמית, היחסים עם בני דתות אחרות, וההסתמכות על פסקי הלכה בחיי היום-יום.

 

הנשים באסלאם

אל-בנא התייחס למעמד האשה באסלאם בספרו "תביעתנו הראשונה במעלה היא החירות", שהתפרסם באתר האינטרנט שלו.[4]  בפרק העוסק ב"שיחרור האשה", כתב אל-בנא:

 

"...כמעט ואין חוקים השוללים מן האשה את הזכויות והחירויות הבסיסיות... אבל האווירה הסובבת את האשה חשובה מן החוקים... החוק יכול להתיר [דבר מסוים], אבל האווירה תאסור אותו... האשה הערבייה והאשה המוסלמית, אפילו במדינה כמו תוניס שהיתה הראשונה שהגשימה את השוויון בחוק לנשים, אינה מסוגלת לממש את החירות באותו האופן כמו הגבר...

 

אם האח הצעיר במשפחה רואה עצמו כמי שעליו מוטל להגן על אחותו שהיא גם גדולה וגם משכילה ממנו ואם האב מקווה להשיא את בתו לבעל כדי שהיא תהיה תחת 'המשמורת שלו' והוא יהיה אחראי עליה – אין להתפלא שהאשה בחברה דומה לאשה במשפחה המצומצמת, והיא איננה עצמאית.

 

הטענה שהאסלאם נהג בצדק עם האשה והעניק לה זכויות אליהן הגיעה האשה האירופאית רק לאחרונה מהווה הולכת שולל, משום שאין לטענה זו שום משמעות מעשית... כיצד יתכן שקיים שוויון בשעה שהסוגיה האם מותר ללחוץ את ידה של אשה מעסיקה את חכמי הדת – אפילו את הליברלים שבהם – ובשעה שהלבוש וההתערבות [בקרב גברים], שהם הזכויות הבסיסיות והפרטיות ביותר של האדם נאסרים ומותרים חדשות לבקרים...?

 

בעקבות כל שמועה בנוגע לאשה כלשהי, היא נשחטת כדי לטהר את 'כבוד המשפחה', שלא ניתן לטהרו אלא באמצעות שפיכת דם! במרבית המקרים, השמועה שקרית... המוסלמים חייבים להיפטר מן הרגישות החולנית שלהם ביחס לאשה... ולהאמין בדברי הנביא: 'הנשים הן אחיותיהם של הגברים'..."[5]

 

בעניין הרעלה, לדוגמא, מחזיק אל-בנא בדעה כי אין לכפות אותה על הנשים המוסלמיות. "הרעלה נכפתה על האסלאם", אמר אל-בנא באחת ההזדמנויות, "היא הוחדרה לאסלאם ואין שום הוכחה בקוראן או בסונה שהאשה המוסלמית מחויבת ללבוש אותה... הסיבה העקרית לכך היא התבוסה האידיאולוגית שספג המוח המצרי מאז תבוסת 1967. תופעת הרעלה לא היתה מוכרת כאשר האחים המוסלמים הגיעו לשיא כוחם. האסלאם מתקדם יותר מן האנשים המפיצים רעיונות אלה."[6]

 

בהזדמנות אחרת, שב אל-בנא לעסוק במעמד האשה באסלאם וקבע כי סוגייה זו "אינה זוכה לטיפול נכון בחברתנו. אין אפשרות לטפל בה בהתאם להלכה הקיימת; חייבת להיות הלכה חדשה לגמרי שתהיה מבוססת על הקוראן ועל מעשיו המוכחים של הנביא. השכל צריך להיות מקור הסמכות העיקרי בקבלת העובדות ופרשנותן. לעומת זאת, ההלכה המסורתית הקובעת שהאשה היא ערווה שיש לכסותה ולהסתירה ושלגבר המוסלמי יש זכות [לשאת] שתיים, שלוש, או ארבע נשים, כל עוד הוא נוהג בצדק ובתבונה, וכי הגירושין נתונים בידי הגבר בלבד – כל הדברים האלה הם מקורם בתורת המשפט המוסלמי המסורתית והן רחוקים מרוח האסלאם וממה שנאמר בקוראן ובחדית'[7]..."[8]

 

באחד ממחקריו, הציג אל-בנא את ההשתלשלות ההיסטורית שלטענתו הובילה לדיכוי הנשים באסלאם: "אם נבדוק את הקוראן, נגלה רוח של צדק ושוויון בין האשה לגבר. הנביא קבע כללי התנהגות אביריים כלפי האשה, אבל אחריו, החל תפקידה של האשה להצטמצם וחלה בו נסיגה הדרגתית, והוא נכנע למושגים הפונדמנטליסטיים שהחדירו חדית'ים שמהימנותם מוטלת בספק בסוגיית האשה. השלטון עבר מהח'ליפות ישרת הדרך לשלטון אכזרי, מושחת ומדכא ועם הדיכוי, נשללו מן האשה כל זכויותיה והיא נאלצת להיות כלואה בביתה ונאסר עליה לבוא בחברת גברים..."[9]

 

הענישה האסלאמית

גם בנוגע לענישה על פי דיני האסלאם, מתנגד אל-בנא לתפיסה המסורתית. לדעתו, יש לקחת בחשבון את נסיבות התקופה בעת שמנתחים את הטקסטים הקוראניים בנוגע לענישה האסלאמית ואין להחילם באופן אוטומטי באסלאם המודרני. הדוגמא הבולטת ביותר בתחום זה היא עמדתו בשאלת עונשו של אדם שחזר בו מן האסלאם – ה'מרתד'. אנשי הדת המוסלמים המודרניים חלוקים בסוגייה האם דינו של ה'מרתד' הוא מוות מיידי או שיש לאפשר לו פרק זמן לחזור בו, ולא למהר ולהוציאו להורג. לדעת אל-בנא, שני הצדדים טועים ועל השלטון להימנע מלהעניש את ה'מרתד' כלל, משום שהאמונה היא עניין שבין אדם לאלוהיו בלבד והשלטון אינו צריך להתערב בה. לטענת אל-בנא, לאדם יש בחירה חופשית להאמין או לכפור, ובשני המקרים הוא יזכה לגמולו מידי האל ולא מידי אדם.

 

במאמר שכותרתו "אין עונש ל'רדה' [חזרה מן האמונה באסלאם]; חירות המחשבה היא עמוד התווך של האסלאם", כתב אל-בנא לאחר שציטט את כל הפסוקים הקוראניים העוסקים בנושא:

 

"...הפסוקים האלה בהירים בהתייחסותם ל'רדה' באסלאם; הם לא הזכירו במאום עינוי כלשהו בעולם הזה או עונש המוטל על ה'מרתד', בדומה לעונשים המוטלים על הגנב או על הרוצח. העונש המפחיד והמבעית [היחידי] הוא זעמו של אללה. הדבר הולם את מדיניות הקוראן ורוחו ואת הטקסטים הרבים האחרים הנכללים בו, שביססו את האמונה על שכנוע הפרט והכוונתו ללא כל כפייה או לחץ וקבעו כי חירותו היא מקסימלית...

 

די היה בטקסטים אלה ובפסוקים אחרים שקבעו את חירות המחשבה כדי לקבוע עמדה בנוגע ל'מרתד', אבל כמה חכמי דת לא התייחסו לטקסטים הברורים האלה בתואנה כי יש הוכחות בסונה [לענישת ה'מרתד' בידי אדם]... את העונש בעולם הזה על עבירה זו מוכיחים חכמי הדת באמצעות חדית' המספר כי אבן עבאס אמר: הנביא אמר: 'מי שממיר את דתו, הרגו אותו' (נמסר על ידי כלל מוסרי החדית', פרט למסלם).

 

מי שבוחן את החדית' של אבן עבאס מוצא שהוא מעורר בעיה. האם ההכוונה היא למי שהמיר את דתו מקרב המוסלמים בלבד, או שהוא כולל גם את מי שהתנצר לאחר שהיה, לדוגמא, יהודי? האם הוא כולל גברים ונשים כאחד?... האם יש להרוג את ה'מרתד' מייד, או שהוא יכול לחזור בתשובה?...

 

ברצוני להדגיש שכל התערבות של השלטון, יהא שמו אשר יהא, בין האדם לבין מצפונו אינה מקובלת כלל וכלל. האמונה צריכה להיות מבוססת על חירות האדם ושלמות לבו וההוכחות שלי לכך הן:

 

ראשית, הקוראן ציין את ה'רדה' באופן ברור בכמה מקומות, אך לא קבע עבורה עונש. אם הוא היה רוצה בכך, הוא היה מציין עונש.

 

שנית, הקוראן הבהיר, ללא צל של ספק, במאות פסוקים וביחס לכל היבטיה של האמונה, שהבסיס הוא הלב והרצון. הוא קבע שלנביאים אסור להפעיל לחץ או לכפות, כי אין כפיה בדת [האסלאם], ושמי שרוצה יכול להאמין ומי שרוצה יכול לכפור.

 

שלישית, כאשר הקוראן קבע את חירות האמונה, הוא קבע למעשה עקרון יסוד המבטא את טבע הדברים [בעולם]...; ההלכות האלוהיות לא באו כדי להפר אותו אלא כדי להדגישו.

 

רביעית, לא נאמר שהנביא הרג 'מרתד' רק משום שהמיר את דתו, למרות ריבוי הצבועים שחזרו לכפירה באסלאם לאחר שכבר האמינו בו.

 

חמישית, אינני פוסל חדית' כלשהו רק משום שהוא חדית' בודד [הכוונה לחדית' של אבן עבאס בדבר הריגתו של מי שהמיר את דתו] . אני מכבד ומוקיר כל חדית' מוסמך. ואולם, כדי שנחיל אותו כעקרון כללי, עלינו לרדת לעומקו ולהתחקות אחר נסיבותיו. עלינו לוודא כי מה שנמסר היה מילה במילה ולא רק את משמעותו משום שלא יתכן שאנו נתיר דמים או נגביל חירויות כאשר קיימת אפשרות שמדובר במסירה של משמעות [בלבד], שהרי שיטת המסירה הזו עלולה לשנות את הכוונה. כמו כן יש להתחקות אחר נסיבותיו של החדית' שעשויות להפוך אותו לפסיקה פרטית ולא כללית.

 

כל אלה הם ספקות חזקים שפחותים מהם יכולים למנוע את ישומו של עונש שהקוראן מזכיר כי הוטל על אדם ספציפי; כיצד, אם כן, ניתן לאשר [על יסודם] עקרון כללי המיושם על הכל?

 

שישית, רעיון ה'רדה' היה כרוך, בימיו של הנביא, באיבה ובלחימה נגד האסלאם. מי שהאמין, תמכו בו ומי שהמיר את דתו, נלחמו בו... כפי שהיה במקרה של עבדאללה בן סעד בן אבי סרח, שהאמין ואח"כ המיר את דתו והחל להסית את קוריש נגד הנביא. הנביא התיר את דמו וכאשר נכבשה מכה, הוא מצא מקלט אצל עת'מאן בן עפאן שהיה אחיו מינקות והסתיר אותו עד שנרגעו הרוחות. אז הביאו אותו בפני הנביא והוא ביקש מן הנביא לערוב לביטחונו. הנביא שתק ארוכות ולבסוף, ערב לביטחונו ואז הוא התאסלם...

 

...הגבול היחיד שבו מסתיימת חירות המחשבה הוא המהות והישות האלוהית וזאת משום שהמחשבה האנושית אינה מסוגלת להתמודד אתו וכל הפילוסופים והאינטלקטואלים, מארבע כנפות תבל, שניסו לעשות זאת, החל מסוקרטס ועד היום כשלו... מעבר לכך, האסלאם משחרר את חירות המחשבה ללא כל מגבלה או תנאי..."[10]

 

חידוש ה'אג'תהאד'[11]

אמונתו של אל-בנא בכך שחופש המחשבה טבוע באסלאם מובילה אותו לקרוא לחידוש הניתוח השכלתני האישי של הקוראן והסונה ומתן גט כריתות לכל פרשני הקוראן הקדומים והמודרניים. לטענתו של אל-בנא, אדם סביר אינו זקוק לאדם אחר שיפרש עבורו את הקוראן או יתן לו פסק הלכה [פתווא] בכל נושא שהוא.

 

בראיון ליומון "אל-ביאן" (מאע"מ), אמר אל-בנא: "...המאה האחרונה היתה מאה של התעוררות, אבל הקיפאון החל במאה החמישית [להיג'רה] כאשר נסגר שער ה'אג'תהאד'. מאז, לא קמו אסכולות חדשות ויש מי שסוברים כי חטא גדול הוא להשתחרר מן האסכולות [הקדומות] האלה, להנהיג שוב את ה'אג'תהד' ולשוב [ולקרוא] בקוראן ובסונה, מתוך הנחה שהקדמונים הבינו את הדת יותר טוב מאתנו ועלינו לפעול בהתאם לדבריהם.

 

מאז המאה החמישית להיג'רה ועד למאה ה-15, כלומר במשך אלף שנה, שער האג'תהאד סגור. משמעות הדבר שאומתו של מחמד נתנה למוח שלה חופשה בת אלף שנה ועלינו להודות לאללה שאנו מצויים במצבנו היום ושההתעוררות החלה במאה האחרונה על ידי ג'מאל אל-דין אל-אפע'אני וע"י מחמד עבדה, שהחל להכניס רציונליות להלכה האסלאמית. אלא שההטפה שלו לא צלחה, בשל השתלטותה של רוח השמרנות על אל-אזהר. גם שיח' מחמוד שלתות ניסה לחדש...

 

[חידוש ה'אג'תהאד'] היא משימה קשה ביותר, משום שמצודת ההלכה הפונדמנטליסטית קפאה לפני אלף שנה. כל חכמי הדת של העולם האסלאמי השתתפו בבנייתה של המצודה הזו והיא הפכה לחזקה. כעת, המצודה הזו, שבעבר היתה מבצר של האסלאם, הפכה למכשול בדרך התקדמותם של המוסלמים ושינוייה וחידושה הינם קשים ביותר, משום שאלף שנים של שמרנות והימנעות מ'אג'תהאד' עוררו התנגדות במוח המוסלמי. האנשים אינם רוצים בשינוי ובחידוש. ישנם ספקות בנוגע לכל דבר, הקדמונים הופכים לקדושים, ו[פרשנויותיהם] לאקסיומות ולעקרונות מוצקים...

 

בנוגע להלכות האסלאמיות, הרי שהן מכסות את כל תחומי החיים. יש בהן חוק פלילי, מדיניות, כלכלה, נושאי נשים, נישואין, וגירושין. אילו ההלכות האלה היו נבונות, החברה היתה משגשגת מבחינה כלכלית ומדינית בכל התחומים; ואולם, אם פסקי ההלכה האלה הינם מפגרים והבל הבלים, הם יהפכו את החברה למפגרת ויעמדו חוצץ בינה לבין הפריצה קדימה וזוהי המציאות, למרבה הצער, משום שהממסד הדתי דבק בהלכות הבל בלתי נבונות ואינו רוצה להתערב לשינויין בשום פנים ואופן. לכן, אני קורא להתחיל בחידוש ולו מנקודת האפס, כפי שהחלו הקדמונים. יש לנו את הקוראן ולכן איש אינו יכול להטיף לנו מוסר. אבו חניפה אמר לפני אלף שנה: 'הם גברים ואנחנו גברים' [כלומר, אנו שווים להם]. כיום יש לנו אמצעי ידע וחינוך שהקדמונים לא היו יכולים לחלום עליהם.

 

...אני כתבתי ספרים בנוגע לסוגיות האיגודים המקצועיים, הנשים, והג'יהאד אבל אנו חיים בין מתים, בקרב אויבי הקדמה ובמשטרים פוליטיים מושחתים. גם הממסד הדתי מושחת והאנשים עסוקים במציאת פת הלחם ולכן אין היענות לרעיונות שאני מעלה...

 

...האסלאם הוא פשוט ביותר, משום שהוא צמח במדבר, חופשי ומשוחרר ולא באווירה רוויה במשקעים תרבותיים מורכבים. ההבדל בין האסלאם לחילוניות הוא שהאסלאם מאמין באללה וביום הדין והחילוניות מצטמצמת לעולם הזה ואינה מעסיקה את עצמה באל ובמה שאחרי המוות."[12]

 

בהזדמנות אחרת, יצא אל-בנא נגד משטרות הדת הפועלות בכמה ממדינות האסלאם. לדבריו, "חופש המחשבה באסלאם הינו מוחלט ואין כפייה בדת… בעניין זה אין למשטר מעמד, משום שהיא קשורה ללב והשלטונות אינם יכולים לשלוט בלב... אסור בשום פנים ואופן להאשים אדם בכפירה, לאיש אין זכות לעשות זאת. אפילו אם אדם אישר בעצמו שהוא כופר, אין לאחרים זכות לייחס לו זאת. ההאשמה בכפירה היא סמכותו של אללה בלבד ביום הדין...

 

הציווי לעשות את הטוב והאיסור לעשות רע הוא תכונה חיובית ומעלה של האומה האסלאמית לעומת הקפיטליזם והאנוכיות אשר מהם סובלות מרבית מדינות העולם. החברה האסלאמית היא, ביסודה, חברה של שיתוף פעולה וערבות הדדית. זוהי חברה של אחריות משותפת... ואולם, בכמה מארצות האסלאם, הציווי לעשות את הטוב והאיסור לעשות רע לובש צורה של דחיסת האנשים למסגדים והחרמת דברים הנקראים בדע ומעצר המעשנים.[13] הדבר אינו תואם את הדור בו אנו חיים.

 

קיימת טעות בפרוש החדית' של הנביא הקובע: 'מי מכם שראה דבר אסור, צריך לשנותו בידו [כלומר, במעשה], ואם אינו מסוגל [לעשות זאת] אז בלשונו [כלומר בדיבור], ואם אינו מסוגל [לעשות גם זאת] אז בלבו [כלומר, במחשבה], וזו דרגת האמונה הנמוכה ביותר'. משמעות החדית' היא שהתערבות אישית אסורה אלא במקרים מסוכנים ביותר, למשל כאשר אדם רואה שבית נשרף והוא חש לכבותו; לעומת זאת, לשום שלטון ולשום מדינה אין זכות להתערב בחופש המחשבה, משום שהשכל הוא פיקדון שהפקיד אללה בידי האדם."[14]

 

אל-בנא מתנגד לתרבות פסקי ההלכה הרווחת בחברות מוסלמיות בימינו, משום שההזדקקות לפסקי הלכה בכל נושא, גדול כקטן, מובילה לשיתוק המחשבה ולדריכה במקום. בעקבות פסק הלכה שהוציא המופתי של סעודיה האוסר מכירת פרחים בבתי חולים או מתן פרחים כמתנה לחולים, משום שהדבר מהווה "הידמות לכופרים", כתב אל-בנא: "השאלה שהציג בית החולים והתשובה של המופתי מעוררות כמה שאלות. האם צריך אדם לבקש פסק הלכה בנושא מעין זה? האסלאם לא אסר את הפרחים והנביא האיץ באנשים לטפל בחולים. כל מה שנוגע לשני עניינים אלה אינו מצריך פסק הלכה והעובדה שפסק הלכה שכזה נדרש מוכיחה מעל לכל ספק שמאות בשנים של חיקוי ושינון שיתקו את המוחות עד כדי כך שאדם מבקש פסק הלכה בעניינים הברורים מאליהם... הנביא רצה שהמוסלמי יתמודד בעצמו עם עניינים הנקרים בדרכו באמצעות שכלו ולבו... חשיבות פסק ההלכה הזה אינה קשורה למהות שלו; חשיבותו בכך שהוא חושף את הכפילות המצויה בקיום האסלאמי: דו קיום חומרי עם ההווה מחד גיסא ודו קיום רעיוני עם העבר מאידך גיסא, דיבורים אסלאמיים על ערכים ומוסר מחד גיסא ומעשים לצבירת עושר והשפעה מאידך גיסא... תופעה זו היא אחד הגורמים העקריים לאנרכיה ואחד המכשולים בפני ההתקדמות."[15]

 

אל-בנא מתנגד גם לשימוש בחיבורים הקדומים של פרשנות הקוראן [תפאסיר], כפי שבא לידי ביטוי בדיון על ה'אסראליאת' – סיפורים ומסורות קדומים אודות בני ישראל השאובים ממקורות יהודיים. בקרב אנשי הדת האסלאמיים קיימת מחלוקת בשאלה האם יש לנקות את ה'תפאסיר' מאותן 'אסראליאת', או שיש להותיר את החיבורים האלה כפי שהם. אל-בנא מחזיק בדעה שלישית: יש להיפטר לחלוטין מספרי פרשנות הקוראן של ימי הביניים:

 

"ניקוי ה'תפאסיר' האלה הוא בזבוז של זמן ומאמץ; מוטב להשליך אותם לים. אללה העניק לנו שכל וציווה עלינו להשתמש בו. לפיכך, עלינו לפרש את הקוראן באופן בו מכוונים אותנו שכלנו ולבנו. אין סיבה שהדבר יגרום לנו מבוכה. מה שאנו מבינים, נעשה, ומה שאיננו מבינים נשאיר אותו כפי שהוא ולא ננסה להתעקש או להתאמץ כדי להגיע לדברים בלתי מובנים או מופלאים. כל מוסלמי שליבו נכון ושכלו נבון מסוגל לפרש את הקוראן ואם הוא אינו מבין משהו, הרי שהוא אינו נדרש לפרש את כל מה שנאמר בקוראן מאלף ועד תו. התביעה שחכמי הדת של אל-אזהר יספקו 'תפאסיר' חדשים רק תחמיר את המצב החמור ממילא. השיח'ים האלה יפרשו בהתאם לכללים ותבניות קפואות שיחזירו אותנו אל אותה הבעיה."[16]

 

האסלאם והעולם

בסוגיית היחסים בין האסלאם לאומות העולם – ובעיקר בנושא האתגר שמציבה ארה"ב בפני העולם הערבי-אסלאמי – נוקט אל-בנא עמדה אמביוולנטית. מצד אחד, הוא מזדהה עם עקרון החירות הטבוע באורח החיים האמריקאיים ואף מוכן לקבל כמה מהתכתיבים האמריקאים המופנים לעולם האסלאמי בתחום זה, יהיו מניעיהם אשר יהיו; מצד שני, הוא סולד מהקפיטליזם המזוהה עם ארה"ב.

 

על רקע ההתנגדות שנוצרה בחוגים דתיים ולאומניים במדינות האסלאם לתביעה האמריקאית לדמוקרטיזציה ולשינוי תוכניות הלימוד במדינות ערב ובמדינות האסלאם, כתב אל-בנא: "כמוסלמי המבקש תבונה וכפרט המשתייך למין האנושי... אינני רואה כל בעיה בכך שמישהו מכוון אותי אל הפתרון או מעיר לי על טעות; אדרבה, עלי להודות לו, משום שכך לימד אותנו האסלאם... אין זה מוזר בעיני שאמריקאי, סיני, או הודי מעיר את תשומת לבי בנוגע לבלבול בדרך בה אני  מבין את הסוגיות האסלאמיות, משום שגם אם אין הוא מוסלמי, הדבר אינו שולל ממנו את השכל, את הניסיון, ואת התבונה. אדרבה, יתכן שהוא רואה את מה שאנו איננו רואים, בהתאם לפתגם הקובע כי 'העין אינה יכולה לראות את עצמה'.

 

מה שחשוב תמיד הוא תוכן הדברים ולא מי אומר אותם. האמת היא שככלל, מה שהם [האמריקאים] אומרים היום הוא אותו דבר שתובעים כל הוגי הדעות האסלאמיים כיום שקולותיהם נצרדו מדיבורים ועטיהם יבשו מכתיבה אך איש אינו שת ליבו אליהם; אדרבה, נטען נגדם כי אין להם זכות לדבר בנושא, משום שהם אינם משתייכים לחכמי הדת; כאילו האסלאם הפך לחנות שעליה מוצב שלט 'חכמי הדת' ולאיש אין זכות להיכנס אליה... למרות שהמדינה [מצרים], באמצעות הנשיא, דרשה לחדש את השיח הדתי, התביעה הזו נפוצה לכל רוח, משום שהממסד הדתי מתנגד לכל חידוש אמיתי והוא מבוסס כל כולו על התוכן המסורתי של האסלאם..."[17]

 

בהזדמנות אחרת, חידד אל-בנא את עמדתו בנושא: "אני יכול לקבוע בנחרצות שכל פניה שמקורה בארה"ב אינה נעשית למען אללה ולא למען האסלאם, משום ששום מדינה אינה מחפשת דבר פרט לאינטרסים ולמדיניות שלה המבוססת על האינטרסים שלה. הקריאות לחידוש השיח הדתי [באסלאם] מנותקות לחלוטין משירות האסלאם והמוסלמים, אך הדבר אינו שולל את האפשרות לבחון אותן... אם האמריקאים תובעים מאתנו לחדש את השיח האסלאמי או את המחשבה האסלאמית, הרי שזוהי קריאה טובה ואנו מודים עליה לאמריקה, משום שהיא הפנתה את תשומת לבם של הבכירים בארצנו, בשעה שקולנו שלנו נצרד מבלי שאיש יקשיב לנו או יתעניין בנו. אנו מודים לאמריקה על הקריאה הזו, למרות הכל, משום שנימוקיה של אמריקה אינם חסרי ערך; אנו, אכן, מצויים במצב של התאבנות והסתגרות ואנו חייבים להתמודד עם מצב זה.

 

על אף שחכמי הדת שלנו אומרים שהאסלאם מאופיין בגמישות, איש אינו עושה דבר מכל זה ואנו סובלים מתופעה מוזרה וחולנית. דומה הדבר שבעצם זה שאנו אומרים שהאסלאם מביא חידושים..., נפתרה הבעיה; אלא שהאמת היא שאנו לא פתרנו את הבעיה. האמריקאים והאירופאים מתנגדים לעניינים ספציפיים [באסלאם] כמו מעמד האשה, חופש המחשבה, הדמוקרטיה, הג'יהאד, והענישה [האסלאמית]. הם לא אומרים דברים בעלמא... הם, כמובן, אינם עושים זאת מתוך דאגה לאומה האסלאמית אלא כדי לחשוף את ערוות החברה האסלאמית והמחשבה האסלאמית, משום שאלה [אנשי המערב] המעלים את הקריאות האלה אינם פילוסופים אלא פושעים, רוצחים, ושופכי דמים. ואולם, אין הדבר פוסל את האפשרות שכאשר הם מפנים את החצים כלפינו אנו מחויבים להודות במה שהם מאשימים אותנו.

 

לדוגמא, עמדתנו בנוגע לנשים חייבת להיות שונה מזו של חכמי הדת הקדמונים. כתבתי ספר על הרעלה והוכחתי בו שהנשים והגברים היו מיטהרים באגן משותף בימי הנביא והתופעה נמשכה, כפי שנאמר באל-בח'ארי, גם בימי הח'ליפות של אבו בכר ועמר... אלא שלמרבה הצער, העובדות ההיסטוריות נשתכחו מלב האנשים והדבר מחייב אותנו בבחינה מחודשת...

 

בנוגע לדמוקרטיה, הרי שאין 'שורא' אמיתית בשום מדינה אסלאמית; מדובר בסך הכל ב[מועצות] פורמליות, בשעה שהדיקטטורה, שלטון הדיכוי, ושלטון היחיד שולטים בכיפה.[18]

 

בנוגע לג'יהאד, הרי שהרעיון שהעלה סייד קטב שונה תכלית השינוי מהג'יהאד באסלאם, משום שקטב נמנע מלהגיד שהג'יהאד הוא לשם הגנה ותאר את אלו מי שלוחמים מלחמת מגן כתבוסתנים; לטענתו של קטב, מטרת הג'יהאד היא להציל את האנושות מפולחן האדם ולהשיבה לפולחן האל וזוהי המשימה שלנו כלוחמי ג'יהאד. אלא שאללה לא הורה לנביא לבצע את המשימה הזו; אדרבה, הוא אמר לו: 'האם אתה תכפה על האנשים להפוך למאמינים'[19] וכן אמר: 'אילו היה אללה רוצה, היה עושה אותם אומה אחת'[20]. למרבה הצער, ההבנה השגויה של הג'יהאד השתרשה במוחות של כמה מן הקבוצות, למרות שהיא סותרת את פסוקי הקוראן. כל פסוק בקוראן בנוגע ללחימה מסתיים במלים 'כדי שלא תהיה מלחמת אחים' או 'הילחמו בהם כפי שהם לוחמים בכם'. הג'יהאד משמש לתגובה על לחימה או כדי למנוע את התרחשותה של הלחימה. הוא נעשה למען חופש האמונה ולא כדי לכפות את האמונה...

 

לפיכך, אנו מודים לאויבינו, משום שהם הציגו בפנינו את פגמינו. אנו חייבים לבצע דבר הדומה ל'הפיכה' במחשבה האסלאמית ובהלכה האסלאמית; עלינו לחזור לקוראן מבלי שנגביל את עצמנו באסכולות [הקיימות] או בדברי הפרשנים או בפסיקותיהם של אנשי החדית', משום שאלה, גם אם היו אנשים גאונים ונאמנים שהקדישו את חייהם לשירות האסלאם, לא היו מלאכים ולא היו מחוסנים [מטעויות ועיוותים]. מעל לכל, הם היו בני דורם, מה עוד שהח'ליפות האסלאמית הפכה לשלטון דיכוי, כאשר הפכה למלוכה בידי מעאויה בן אבו ספיאן. אווירת הדיכוי הזו היא שהולידה את חכמי הדת. מכל מקום, הם היו גאונים בתקופתם והקדימו רבים אחרים, אבל כיום, יצירותיהם אינן מתאימות לדור הנוכחי. האם אותם חכמי דת קדמונים, שאחד מהם היה נוסע מאל-מדינה לאל-פסטאט [קאהיר] כדי לחפש חדית', העלו על דעתם שיופיע CD שיכלול את כל החדית'ים?!...

 

אם כן, אנו זקוקים לחידוש יסודי וכולל ולא להטלאה או טיהור, אחרת המוסלמים לא יתקדמו. הסוגיה היא סוגיית המוסלמים ולא סוגיית האסלאם. אם האמריקאים הניעו את המים העומדים וגרמו לאוזניים הערלות לשמוע, זהו דבר טוב."[21]

 

בעניין עיראק, תמך אל-בנא במלחמה האמריקאית – עמדה שהפתיעה רבים ואף עוררה את זעמם. "מספר גדול של חכמי דת פסקו כי האסלאם מחייב את המוסלמים לעמוד לצד כל מדינה אסלאמית כאשר היא מותקפת", הוא כתב בימיה הראשונים של המלחמה, "הם החיו את הטקסטים הקדומים המחייבים את הכל בג'יהאד: האשה ללא אישור בעלה, העבד ללא אישור אדונו, והחייבים ללא אישור נושיהם...

 

ברצוני לדון בפסקי ההלכה האלה משני היבטים: ראשית, השכל וההגיון המעשי ושנית, השריעה. אין זה קשה להבין למן הרגע הראשון שמטרת פסקי ההלכה [הקדומים] האלה היא לקדש את הערבות ההדדית בחברה האסלאמית. הם התקבלו לפני שהופיעה המדינה המודרנית בעלת הגבולות הגיאוגרפיים ולפני שהיה צריך ויזה ודרכון כדי לעבור [ממדינה למדינה], בטרם היו צבאות מקצועיים במובן המודרני, כאשר המלחמה התנהלה חרב אל חרב ורומח אל רומח... לפיכך, החלת פסקי ההלכה הישנים על המצב החדש היא בלתי אפשרית ופרסומם מהווה דמגוגיה.

 

לדוגמא, כיצד יכולים ההמונים היום להילחם את הג'יהאד בשעה שהגבולות הלאומיים מפרידים ביניהם? באמצעות מה הם ילחמו את הג'יהאד, בשעה שאין ברשותם תותחים וטילים, אלא סכינים ומקלות? כל מה שההמונים יכולים לעשות זה להפגין... יתכן שניתן לקיים ג'יהאד באמצעות התנדבות, אך האם שכחנו מה עלה בגורלם של הערבים האפגאנים ושל לוחמי הג'יהאד בבוסניה?... לפיכך, מבחינה מעשית והגיונית אין לפסקי ההלכה האלה כל משמעות ומטרתם היחידה היא להסית...

 

את ההבחנה בין התוקפן למותקף ובין העשוק לעושק, כמו גם את אופי ההתערבות בעת פריצת קרבות, הגדירו עקרונות אסלאמיים בברור בחדית'ים מפי הנביא ובפסוקי הקוראן. כאשר אמר הנביא 'תמוך באחיך בין שהוא עושק ובין שהוא עשוק', הוא הבהיר שהכוונה בתמיכה באח העושק היא במניעת המשך העושק שלו ולא בהצטרפות לעושק זה...

 

קנה המידה האמיתי לקביעת המהות האסלאמית של שלטון כלשהו הוא הצדק. אם השלטון צודק, הרי שהוא אסלאמי ואם לא, אין לו כל קשר לאסלאם. שלטונו של השליט העושק אינו שלטון אסלאמי גם אם הוא שם על ראשו מצנפת בגובה הר, מחזיק בידו מחרוזת תפילה באורך מטר... וכותב על דגלו 'אללה אכבר'.[22] שלטונו של השליט השולט בצדק הוא השלטון האסלאמי, גם אם הוא עצמו איננו מוסלמי, משום שהשאלה איננה דתו של השליט, אלא טבע שלטונו והאם הוא מיישם בשלטון שהופקד בידו את הצדק או לא. אבן תימיה אמר כבר ש[עדיף ש]ענייני השלטון ינוהלו על ידי כופר הנוהג בצדק ולא על ידי מוסלמי עושק.

 

האסלאמיות של השלטון שבעטיה יש לתמוך בו ולהילחם את הג'יהאד למענו, נקבעת על ידי יישום הצדק: אם הוא עושק, הרי שהתמיכה בו איננה אלא תמיכה בעושק וזלזול בצדק, ואין בכך דבר מן האסלאם; אדרבה, זוהי סתירה של האסלאם.

 

אני קורא לכל אדם הגון ונייטרלי להעריך את שלטונו של סדאם חוסיין. האם זהו שלטון צודק או שלטון עושק מהסוג הגרוע ביותר? האם הוא השתמש בגזים רעילים נגד הכורדים והשיעים והשמיד עשרות אלפים? האם הוא רצח את אנשי האופוזיציה באופן מיידי וללא משפט? האם הוא עינה אסירים והגלה עם?... האם הוא פלש לכווית וגזל אותה?... האם סדאם חוסיין ציית להכרעת הליגה הערבית שכל מלכיה ומנהיגיה קראו לו לסגת מכווית...? הוא דחה זאת ביהירות ובעיקשות. מוטב היה לחכמי הדת לפסוק שהוא מורד שיש להורגו...

 

סדאם הוא שריד של כנופיית אנשי הצבא ששלטו באזור באש, בברזל, בטרור, ובעינויים, גרמו פיגור למדינותיהם, ודכאו את עמיהם. האם מוסלמי כלשהו צריך לעמוד לצדו או שהאסלאם מצווה עליו להיפטר מאותם אנשים גם אם הוא ייהרג למען זה?

 

מדינת האמירויות הציעה לעריץ החוטא הזה מקלט והציעה להבטיח את כספו ואת פמלייתו. כמו כן, ארה"ב הכריזה עד לרגע האחרון שהיא לא תפתח נגדו במלחמה אם הוא יוותר על השלטון. הם נתנו לו אפשרות להציל את עמו מפני המלחמה... אבל כמו כל העריצים, הוא סירב, נהג ביהירות... והפך את עמו למגן שמאחוריו הוא מסתתר כדי להגן על עצמו. מדוע חכמי הדת אינם מחילים עליו את פסק ההלכה המפורסם של אל-ע'זאלי לפיו מותר להרוג את אלה שהעושק מסתתר מאחוריהם כדי להגיע אליו?

 

יכול לבוא מי ולומר: מה אשמת העם העיראקי ומדוע באים עמו חשבון על חטאי העריץ ומשטר הבעת' שלו? התשובה היא שחטאו [של העם] בכך שהוא נכנע לשלטון העושק ושיתף עמו פעולה באופן פאסיבי... [העם העיראקי] דומה לעם הגרמני שנכנע להיטלר ושילם את המחיר על כך, והוא דומה לעמים ערביים ואסלאמיים אחרים שנכנעו לעריצים... למרות העובדה שהחיים והמוות – תחת שלטון סדאם – חד הם..."[23]

 

ואולם, קיימת מידה של אי-בהירות ואף אמיבוולנטיות בעמדתו של אל-בנא ביחס לארה"ב כפי שמתגלה בהתבטאויותיו בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר.

 

בעקבות הפיגועים, חתם אל-בנא על גילוי דעת של אישים אסלאמיים ולאומניים מצריים שהאשים את מדיניותה של ארה"ב באחריות לפיגועים. גילוי הדעת גינה את "האלימות המזוינת ששמה לה למטרה חפים מפשע בקרב האזרחים, בין אם זו אלימות של פרטים ובין אם אלימות של קבוצות או מדינות... האינתיפאדה המבורכת ומאבקו של העם הפלסטיני הינם מעשי התנגדות לגיטימיים לשיחרור אדמתו הגזולה, והם נהנים מהכרה של כל האמנות והחוקים הבינ"ל.

 

האשמתם של הערבים, מוסלמים ונוצרים, בתכנון הפיצוצים מהם סבלה ארה"ב למן הרגע הראשון ועוד בטרם החלו החקירות, והתרבות מקרי התקיפה הגזענית נגדם בארה"ב ובאירופה, מהווים ניסיון לייצא את כשלונו של הממשל האמריקאי באמצעות יצירה מלאכותית של אויב חיצוני, כדי לספוג את זעמו של העם האמריקאי כלפיו וכלפי המודיעין המרכזי שלו. לפיכך, מדיניות החוץ האמריקאית הנפשעת והגזענית נגד עמי העולם המדוכאים, ובעיקר נגד העמים הערביים והאסלאמיים, היא האחראית לאירועי ניו יורק ווושינגטון, תהא זהותו הלאומית של המבצע אשר תהא..."[24]

 

בחלוף כמה חודשים, שב אל-בנא לכתוב על פיגועי ה-11 בספטמבר והפעם הפנה אצבע מאשימה לגורם אחר: המשטרים הערביים. במאמרו, כתב אל-בנא: "אם נרצה להבין, עלינו להבין את המעשה שהוביל לתגובה. כידוע לכם, קיים דמיון בין המעשה לבין התגובה; אם המעשה מבורך, התגובה לו תהיה מבורכת ואם המעשה הוא רע, התגובה תהיה רעה. אם המעשה הינו שיא הרוע, הרי שגם התגובה תהיה שיא הרוע.

 

את אירועי ה-11 בספטמבר לא ביצע אדם אחד או שניים. נאמר שהם היו 19 ואין ספק שמאחוריהם היו רבים שסייעו, הכינו, ונתנו את השירותים הדרושים. יתכן שמספרם עלה על אלף. הכל החל במצרים, כאשר גמאל עבד אל-נאצר הכריז מלחמה אכזרית נגד האחים המוסלמים בשנת 1954 ושוב בשנת 1965, אז הוא עצר ביום אחד 16 אלף מהם שסבלו משיטות העינויים האכזריות ביותר, הוגלו, ורכושם הוחרם. כתוצאה מהעינויים הנוראיים, נזרעו הזרעים הראשוניים של קבוצות הסירוב, כלומר קבוצות המתנגדות למשטרים הקיימים ורואות בהם משטרים כופרים שמותר להילחם בהם...

 

האשמה אינה נופלת על אותן קבוצות אלא על הטרור הממשלתי שהוא לבדו זכאי לכינוי טרור. לעומת זאת, הם לא רצו בעיקרו של דבר את הטרור אלא רצו יחס הוגן. כאשר ננעלו בפניהם כל הדרכים הלגיטימיות והפומביות, נאלצו לנקוט באמצעים אלימים המחסלים אותם יותר מאשר את מי שנעלו בפניהם את השערים.

 

הפתרון לכל העניין הזה הוא החירות. אם ישלטו בכל האזור משטרים חופשיים, גם אם הם לא ינקטו באמצעים הדמוקרטיים המערביים או האמריקאיים – ניתן יהיה לתקן כל דבר. ואולם, כל עוד שולטים אנשי צבא או שיח'ים שבטיים ימשיך האזור לשמש בית גידול לקבוצות מיואשות המשלמות בחייהן כדי לעשות משהו נגד עושקיהן..."[25]

 

אל-בנא, המודה לארה"ב על פעילותה לקידום הדמוקרטיה בעולם הערבי-אסלאמי ועל מלחמתה להדחתו של סדאם חוסיין, אינו מהסס לקרוא להטלת חרם על אותה ארה"ב. כיו"ר ההתאחדות האסלאמית הבינ"ל לעבודה, כתב אל-בנא:

 

"ישנן אפשרויות רבות לשימוש בשביתה לטובת האינתיפאדה וכדי לתמוך בהתנגדות. ראשית, ההתאחדות הבינ"ל של איגודי העובדים הערביים יכריזו על החרמת האוניות הישראליות והאמריקאיות וכל סוגי הסחורות האמריקאיות. בכך, ישותקו האינטרסים האמריקאים יותר מבכל נשק אחר... התאחדות הפועלים הערבים העבירה את מקום מושבה מקהיר לדמשק במחאה על [הסכם] קמפ דיוויד, אך מה הטעם במעבר הזה אם ההתאחדות אינה נוקטת במדיניות יעילה ואקטיבית כדי לתמוך במאבקו של העם הפלסטיני?

 

שנית, עובדי הנפט במדינות המייצאות נפט יכולים לשבות אפילו אם רק באמצעות האטת התפוקה, כדי לבטא את זעמם על המדיניות האמריקאית שהובילה לרצח זקנים, ילדים ונשים בנשק אמריקאי..."[26]



[1]  הפרטים הביוגרפיים לקוחים מתוך: http://www.islamonline.net/arabic/famous/2003/01/article01.shtml

[3] הכוונה לתקופת ארבעת הח'ליפים הראשונים (632-661 לספירה).

[6] אל-זמאן (לונדון), 7.2.2003.

[7] חדי'ת הוא מסרות אודות דברים שאמר או עשה הנביא מחמד.

[9]  אח'באר אל-אדב (מצרים), 3.11.2002. http://www.akhbarelyom.org/ADAB/issues/486/0102.html

[11] אג'תהאד: החופש לפסוק הלכה תוך הסתמכות ישירה על יסודות המשפט האסלאמי (הקוראן והסונה של הנביא מחמד) בדרך של היקש, ולא מתוך חיקוי פסיקותיהם של חכמי הדת הקדמונים. על פי המסורת, שערי האג'תהאד ננעלו במאה הרביעית לספירה האסלאמית, כלומר במאה העשירית לספירה הנוצרית.

[13] 'בדע': חידושים האסורים באסלאם, במקרה זה – חפצים אישיים שנאסרו לשימוש המוסלמים.

[15] אל-קאהרה (מצרים) 20.11.2001; צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 22.11.2001.

[17] אל-קאהרה (מצרים) 10.9.2002; צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 14.9.2002.

[18]  'שורא': מושג מוסלמי שפירושו מועצה או התייעצות. מוסלמים רבים מתייחסים למושג זה כמעיד על אופיו הדמוקרטי של האסלאם.

[19] קוראן, 10:99.

[20] קוראן, 42:8.

[22] הכוונה לסדאם חוסיין, שהוסיף מלים אלה לדגל העראקי.

[23] אל-קאהרה (מצרים), 25.3.2003.

[25] אל-קאהרה (מצרים) 3.7.2002; צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 6.7.2002.