מאזן הרווח וההפסד של סוריה בהסכם שלום עם ישראל
יו"ר "התאחדות הסופרים הערביים" בסוריה, ד"ר עלי עקלה ערסאן, בוחן את שיקולי הרווח וההפסד במקרה של חתימת הסכם שלום עם ישראל, ומגיע למסקנה כי הסכם השלום אינו כדאי, בשל המחיר האידיאולוגי שסוריה נתבעת לשלם עבור הגולן. במאמר המערכת של בטאון ההתאחדות[1], כותב דר' ערסאן:
"…מה תפסיד סוריה, ומה היא יכולה להרוויח במישורים החומרי והמורלי בטווח הקרוב והרחוק, אם יחתמו סוריה והישות הציונית, חס וחלילה, על מסמך, שיצטרף לשרשרת ההסכמים המסיימים את הסכסוך הערבי- ציוני? […]
ראשית, אמינותה של סוריה בתחום העשייה וההטפה למאבק לאומי פאן-ערבי, בעיקר במישור העממי, תעמוד במבחן קשה, והיא אף עלולה להיפגע מאוד. סוריה, בעלת ההיסטוריה המפוארת והעמוקה בתחומי העשייה הלאומית פאן-ערבית; [סוריה] אשר נאבקה ועודה נאבקת ופועלת בזירה הבינערבית, מנקודת מוצא לאומית פאן-ערבית כדי להביא לתמיכה בסוגיות ערביות חשובות, לאור הרעיון הפאן-ערבי וראייה עתידית כללית; [סוריה] המבססת את האידיאולוגיה שלה על שחרור האדמה הערבית מידי הקולוניאליזם ועל פעולה למען אחדות ערבית... אמינותה והאידיאולוגיה שלה יפגעו מאד כאשר היא תחתום עם הישות הציונית על הסכם שלום, בו היא תשלים עם תוצאות הכוחניות ומזימותיו של הקולוניאליזם.
סוריה תעמוד בפני השלכות קשות ואף גורליות במישור הפנימי והחיצוני כאחד. כאשר היא תכיר בישות הציונית כמדינה על אדמת פלסטין ותכיר בלגיטימיות של הישות הציונית כ"מדינה באזור", היא תשמיט את הלגיטימיות של [העם] הפלסטיני כבעל הזכות החוקית, או שהיא תשלים עם ייצוג הבעיה הפלסטינית באופן מצומצם על ידי הרשות הפלסטינית בלבד [בניגוד לתפיסה הפאן-ערבית, לפיה בעיית פלסטין היא בעייה כלל ערבית]. בכך יבוא קץ להיבט הפאן-ערבי של הבעיה הערבית המרכזית -- בעיית פלסטין. סוריה תמחק בכך במו ידיה מהאשראי שלה את זכותה ההיסטורית [על פלסטין במסגרת האחדות הפאן-ערבית], זכות עליה היא [שילמה] בדם ובקורבנות במשך עשרות ואף מאות בשנים.
כאשר היא תעשה כן, סוריה תעמוד בצומת דרכים, לא עירומה ולא לבושה, ותחפש את דרכה. מה יישאר לסוריה מעצמה, ואילו נימוקים תציג בפני הבית הפנים-סורי ובפני העולם הפאן-ערבי? האם היא תפליג בהצהרות בדבר הפרת מאזן הכוחות [בין ישראל לעולם הערבי], הצהרות אשר למרות אמיתותן... אינן משנות דבר בנוגע להשלכותיו? האם היא תאמר שוב ושוב שהיא נותרה לבדה בזירת העמידה האיתנה, לאחר שהערבים אצו לפתחו של האויב ונטשו את הדרך ושהיא לא יכולה להישאר לבדה לנצח? […]
אם סוריה, חס וחלילה, תקבל את מה שנכתב במסמך שפרדסטאון, איזו לגיטימיות ואמינות יוותרו לדברים שאמרה נגד הסכמי קמפ דיויד , ואדי ערבה ואוסלו? האם תועיל לה עובדת היותה אחרונת החותמות? איזו דרך היא תנקוט בתחום העשייה הפאן-ערבית לאחר מכן, ועל פי אילו עקרונות? האם תישאר בכלל דרך? כיצד היא תוכל לחשוב ולנהוג בעתיד, אם היא תרצה למלא אחר ההסכם עם האויב הציוני? האם ההסכם באמת ימנע ממנה מלעמוד לצד מדינה ערבית או מוסלמית, אם יפרוץ בינה לבין הישות הציונית סכסוך כלשהו המצריך שת"פ ערבי במסגרת הליגה הערבית ואמנתה? […]
האם יוותר שריד ופליט מהליגה הערבית עצמה, בעקבות [מימוש] התכניות המזרח תיכוניות של שמעון פרס, הקורא לחסל את מה שהוא מכנה "ליגת השנאה"? האם תתפוס את מקומה ליגה מזרח תיכונית, שהישות הציונית תהיה אחת ממייסדותיה ותטיל את הגמוניה שלה עליה? האם לא ניתן להחיות את הערכים הפאן-ערביים שאכן נקברו ע"י ארצות ערב זמן רב לפני סוריה, לאחר שכמעט כולם כבר מתנכרים להם?
סוריה עמדה תמיד, ובעיקר מאז ועידת מדריד, נגד המגמה הזו והתריעה מפני תוצאותיה. אם תיפול מצודה זו [סוריה], חס וחלילה, גם העשייה הערבית והגישה הלאומית הפאן-ערבית ייפלו במהירות.
נכון, הגולן הוא אחד הדברים שאנו נרוויח [אם ייחתם הסכם], ואין להפחית כלל מערך חזרתו של הגולן לחיק המולדת. לא תהיה שמחה גדולה בחיינו שתשווה לשמחה על חזרת הגולן […] זהו אחד מחבלי הארץ היקרים ביותר ללבנו ובעלי המשמעות הרבה ביותר בהיסטוריה של הערבים והמוסלמים... זהו אזור בעל חשיבות אסטרטגית בנוסף לחשיבותו הגיאוגרפית. הגולן הוא אחד האזורים הפוריים ביותר בסוריה והוא מהווה מקור מים שאנו זקוקים לו מאד.
הגולן, כידוע... נכבש במסגרת הסכסוך של הערבים עם האויב הציוני למען שחרורה של פלסטין... הנשיא אסד אמר תמיד: "קוניטרה אינה חשובה יותר מאשר חיפה או יפו או הגליל!?". האם החזרת הגולן באמצעות הסכם יהווה אישור ללגיטימיות קיומה של הישות הציונית כמדינה בפלסטין על חשבון תושביה [של פלסטין], ההיסטוריה שלה, השתייכותה הגיאוגרפי לסוריה [אל-שאם] וזהותה הערבית מאז שהציוויליזציה פסעה את צעדיה הראשונים על אדמה זו במישור נטוף שליד יריחו באלף העשירי לפני הספירה? האם החזרת הגולן בנתונים אלה מטה את הכף לטובת האינטרס של סוריה ושל האומה הערבית?
החזרת הגולן היא מהמשימות הנעלות ביותר, ועלינו להגשימה במינימום של אבדות. יכול לבוא מי ולומר: המצב הנוכחי אינו חף מחולשה, רפיון ושחיתות. [לכן] החזרת הגולן עדיפה על אובדנו המוחלט; כמו-כן, כמה מיליארדי דולרים וציפייה למחיקת חובותינו, עדיפים אלפי מונים על חלומות בהקיץ ועל אשליות שיתנפצו; גם הידוק החגורה לא יועיל, מכיוון שלא נשארו לנו מותניים לשים עליהם חגורה! ואילו אני אומר, כי למרות כל זאת, אין איש בזירה הבינלאומית, הערבית, או המקומית שיכול לשנות את העובדה שהגולן הוא אדמה סורית כבושה שלעולם ועד תהיה שייכת לעולם ועד אך ורק לבעליה הלגיטימיים ואת העובדה שרק הכוח של תושביו ונכונותם להקריב למענו תשאיר אותו בידיהם?
לו היה הגולן עומד לחזור היום, היה זה רק משום שדם טהור [שנשפך למען החזרתו] הדגיש את עובדת השתייכותו למולדת ואת הדבקות בו לטוח הארוך; משום שקיים כח סורי אמיתי המסוגל להסב נזק משמעותי לאויב, כח המונע באופן מעשי [מהאויב] מלשכוח את העובדה שהגולן הוא אדמה שתושביה תובעים אותה והם נחושים להשיבה; משום שקיימת הנהגה קשוחה בסוריה המובילה בכח ויודעת את משמעות הזכות הפאן-ערבית והזכות הבינלאומית גם יחד, כמו גם את עמדותיהם ההיסטוריות של העם והאומה.
מי יכול לטעון שלמתנחלים תהיה אי פעם זכות לחיות על אדמת אחרים, כל עוד לאותם אחרים יש קול, ניבים, וציפורניים?! מי ערב לכך שאם לא יהיה לנו כח מספיק כדי להגן על עצמנו, על אדמתנו, על ריבונותנו, ועל עצמאות ההחלטה שלנו, לא תשוב הישות הציונית -- בתמיכת בעלות בריתה ובראשן ארה"ב -- ותכבוש את הגולן ושטחים אחרים אם יעלה בידה, במסגרת תוכנית התנחלותית קולוניאליסטית מתמשכת?! האם אומה יכולה להמשיך להיות נתונה לרחמי כוח אויביה, מפורזת מכל כוח כשכל שנותר לה הוא ליהנות מ"חופש מוחלט" לקבוע את דרכי השלמתה עם הגיון הכוח, הגיונו של האויב?! האם אנו באמת חיים באשליה, שארה"ב תצייד אותנו בנשק ובציוד מתקדם, או שלפחות תרמוז על כך למי מבעלות בריתה? זה לא יקרה, וגם אם זה יקרה, הדבר לא יחרוג מגבולות ההסכמה שלה עם הציונים. הדבר לא יגיע לעולם לרמות הגיוניות ומתקבלות על הדעת עבור מדינה [כסוריה] שיש לה תוכנית ושאיפות שחרור ואחדות פאן-ערביות.
הגולן הוא מצודה שיש להשיבה בכל דרך אפשרית ובכלל זה באמצעות הכוח, ולו בעתיד. אין בפנינו אלטרנטיבה מלהחזיק בכח, בין אם כדי להשיב את הגולן ובין אם כדי להגן עליו, או כדי להיאבק באויב הציוני, בשאיפותיו ובתכניות ההתפשטות המתמשכות שלו, או כדי להתמודד נגד גורמים אחרים שיש להם שאיפות חמדניות נגד האומה. אלו אשר יעניקו לנו סיוע [בינלאומי בעקבות ההסכם] לא ירשו כי יוקם, בכספם או תחת השגחתם, כוח אשר יגן, או ישחרר, או ינוצל למימוש המטרה הפאן-ערבית הגדולה. אלו הם האויבים אשר מחזקים את תכניתם הראשונה [במעלה]: ישראל. הם מחלישים את כל מי שמתנגד לה, לאורכה של אדמת הערבים ולרוחבה. אלו הם האויבים ואסור לנו לשכוח זאת לעולם.
לפיכך, הגולן הוא [עניין של] כבוד על פי כל קנה מידה, ואסור כי השבתו תהיה תלויה ברצון של מי שהוא. זה מוסר ההשכל שעלינו ללמוד מההסכמים אשר הושגו עד כה עם האויב? [הויתור על החזרת הגולן בהסכם] אין משמעותה חוסר דבקות בהשבת הגולן לחיק המולדת בכל האמצעים האפשריים. אלא שאין לעשות זאת במחיר היקר של אובדן תחושת החרות הפאן-ערבית, אובדן מעמדה של סוריה... ואובדן תחושת ההשתייכות והכבוד שהם הערכים הנעלים ביותר בחיי הפרטים, המדינות, והאומות.
באשר לסיוע הכספי עליו מרמזים גורמים מסוימים, הרי שהוא יהווה אזיקים כובלים במידה מסוימת... נכון, אנו נקבל "כמה מיליארדים" של דולרים, כסיוע ממדינות אירופה, יפן ומדינות המפרץ הערביות. אלא שארה"ב לא תיתן לנו דבר, שכן היא נותנת רק לישות הציונית. אין כל אהבה בין הקונגרס האמריקאי לבין סוריה... הקונגרס הוא ציוני והוא מבקש את רשותם של ישראל ואיפ"ק בנושאים רבים הקשורים לאזור... יתכן שה"פרס" שלנו מהממשל האמריקאי יהיה הסרת שמה של סוריה מרשימת המדינות התומכות בטרור -- בשעה שארה"ב עצמה היא מדינה התומכת בטרור-מדינה האכזרי ביותר בעולם, זה של הישות הציונית. היא תעודד אחרים להעניק לנו סיוע, כדי שהיא תישאר הקובעת בנושא המענקים -- ברצותה תעניק וברצותה תמנע.
בזכות הסיוע, יתכן שתהיה הקלה בכמה ממשברינו הכלכליים, באופן זמני, אבל אזיקים יהיו מונחים על צווארינו ועל ידינו בתמורה לסיוע... חשיבותה של הזהירות בתחום זה היא עליונה. מי יכול לטעון שתוענקנה לנו מתנות חינם, מה עוד שאלו המעניקים כפופים להשקפה הציונית? מי יכול לטעון שהסיוע לא ישחית אותנו עוד יותר ולא יגרום לנו לטירוף של השמנה, התפוררות, אפתיה, חלומות נפסדים וגישות משחיתות...
סיוע כספי מהווה במרבית המקרים אזיקים כובלים... אל לנו לשכוח כי כל הסיוע שבעולם לא יבנה את ביתנו אם לא נעשה זאת בעצמנו. הרווחה שהובטחה למדינות ערביות שהקדימו אותנו [בחתימת הסכמים עם ישראל] הייתה בסופו של דבר "רווחה" לאחדים, ומוות לכלל, והתוצאה: מות כבודם של הכל. הכבוד, בסופו של דבר, אינו ניתן לקניה או למכירה. חירותה של אדמתנו ויכולתנו לשחררה... הם הבסיס עליו נוכל לבנות בנין יציב ובר-קיימא. פתגם ערבי אומר: "בגד הבושה אינו מחמם, ואם הוא מחמם אז רק לזמן קצר". אמנם, לכל סיוע יש מחיר, יש תנאים ויש גם סוף. אם נהפוך מדושני עונג... התוצאה תהיה לטובת אויבנו בטווח הרחוק. אויב זה ימשיך להיות אויב כל עוד הוא כובש את אדמתנו ותופס חבל ממולדתנו: פלסטין הערבית, שבירתה ירושלים. הוא דואג לאגור לשם כך את כל סוגי הנשק ולפתח את יכולתו התוקפנית, אפילו בשיחות שפרדסטאון ועל בסיס כל הסכם שעשוי להיחתם.
