המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עורך יומון סעודי פוטר עקב מאמר ביקורת על אבן תימיה
30/6/2003

הסיבה לפיטורי עורך יומון סעודי: מאמר ביקורת בעתונו על אבן תימיה

 

ב-27 במאי, 2003, כשבועיים לאחר ליל הפיגועים בריאד, פוטר עורך היומון הסעודי "אל-וטן", ג'מאל ח'אשוקגי, בהוראת משרד ההסברה הסעודי, מבלי שתפורסם הסיבה הרשמית לכך.

 

"אל-וטן" הוא יומון שנוסד בשנת 2000 בעיר אבהא שבאזור עסיר שבדרום סעודיה, אזור המהווה בסיס תמיכה מרכזי של הטרור הפונדמנטליסטי הסעודי. את אבן היסוד למבנה העיתון הניח יורש העצר הסעודי, הנסיך עבדאללה, ובראש מועצת המנהלים עומד הנסיך בנדר בן ח'אלד אל-פיצל. למרות זאת, נקט העיתון קו עצמאי והציג עמדה ליברלית, במושגים סעודים. עמוד המאמרים של העיתון התאפיין בפלורליזם והתפרסמו בו מאמרים המבטאים מגוון של דעות.

 

ג'מאל ח'שוקגי מונה לעורך העיתון רק שבועות ספורים לפני פיטוריו ולפני כן שימש כעורך השבועון הסעודי בשפה האנגלית, Arab News. למרות ששימש כעורך רק תקופה קצרה, הוא הספיק לעורר את זעמם של גורמים פונדמנטליסטים, הן בממסד והן באופוזיציה הסעודית, בשל סדרת כתבות בגנות משטרת הדת הסעודית. בעקבות מאמרים אלה, התפרסמו כתבות נאצה נגד "אל-וטן" ובזכות משטרת הדת הסעודית, על אף היותה גוף ממשלתי, ברבים מאתרי האינטרנט של האסלאמיסטים תומכי בן לאדן ומתנגדי המשטר הסעודי. באתרים אלה, הוצג לוגו מעוות של העתון ובו מופיע השם "אל-ות'ן", כלומר "האליל הפגאני".

 

בנוסף, עסק "אל-וטן" גם בסוגיית חלוקת תעודת זהות לנשים ונהיגת מכוניות על ידי נשים. העיסוק בנושאים אלה הכעיס רבים וגרם לתחלופה תכופה של עורכים ראשיים בעיתון. למרות שהעיתון קיים רק שנתיים, היה ח'שוקגי העורך הראשי השלישי שלו, ומחליפו, טארק אבראהים, הוא הרביעי בסדרה.

 

עתה נודע שהקש ששבר את גב הגמל והביא לפיטוריו של ח'שוקגי היה מאמר פרשנות שהתפרסם ב"אל-וטן", ב-22 במאי, 2003, בנושא פיגועי ריאד ובו נמתחה ביקורת על אבן תימיה, האב הרוחני של התנועה הוהאבית, שהיא אסכולת הדת הרשמית של הממלכה הסעודית.[1]

 

להלן קטעים מן המאמר שמחברו הוא ח'אלד אל-ע'נאמי, וכותרתו "האדם והמולדת חשובים מאבן תימיה":

 

"למותר לציין שהבנת האופן בו חושבים אותם רוצחים שופכי דמים שביצעו את הפשע המקולל של

ה-12 במאי היא הדרך המהירה ביותר להבקיע את דרך פעולתם ולעוקרה מן השורש, או לכל הפחות, לצמצמה. בשום אופן לא יהיה די אם נשתמש עמם בסגנון הדמגוגי ובהטפה השטחית הרגילה. הבעיה לא תיפתר אם לא נשים את האצבע על הפצע וננסה לרפאו.

 

מדוע הם הניפו את דגל הג'יהאד, למרות שהם אנשים חסרי ישות פוליטית?

 

התשובה היא: אבן תימיה, הוגה הדעות של חסידי הג'יהאד, אמר... שאם השליט אינו מקיים את מצוות קידום עשיית הטוב ומניעת החטא, מוטלת חובה זו על חכמי הדת...

 

הדברים האלה [של אבן תימיה] הם בעיה אמיתית. עלינו לוותר על דברי החנופה ולקבוע: הדברים האלה מהווים טעות ואסון אמיתי המוביל לאנרכיה, לאיום על האחדות הלאומית ולחזרת הג'אהליה, משום שכל מי שמחשיב את עצמו לחכם דת, ינסה להסיר את כל מה שהוא חושב לחטא. מי שחושב שהמוסיקה אסורה, יפוצץ את החנויות שמוכרות קלטות; מי שחושב שעישון נרגילה אסור, יפוצץ את החנויות שמציעות אותה, וכולי. אין זו הגזמה; איננו רחוקים מהיום בו תפתח אש על צלחות הלווין.

 

כיצד הם התירו את דמם של מי שאינם מוסלמים?

 

התשובה: משום שהם אינם מייחסים שום ערך לחיי האדם, אם אין הוא מוסלמי, ומשום שהם מתעלמים מדברי אללה 'אין כפייה בדת'. סיבה נוספת היא שהם סבורים שהימצאותם של מי שאינם מוסלמים בחצי האי ערב היא סיבה מספקת להרוג אותם. נשמט מזיכרונם שהיהודים היו מצויים בחצי האי ערב במהלך חייו של הנביא וגם לאחר מותו. ההוכחה לכך היא שהמגן שלו היה ממושכן בידי יהודי אשר ממנו הוא קנה אוכל. הם התעלמו מדברי ג'אבר בן עבדאללה...: 'לא יתקרב [אדם] אל מסגד אל-חראם אלא אם היה עבד או מבני החסות [הכוונה ליהודים ולנוצרים].' בחנו את המסורת הזו ותגלו שהיא התירה למי שהיה בינו לבינינו הסכם חסות להיכנס אפילו למסגד אל-חראם.

 

בקובץ המסורות של אל-בח'ארי נכתב שעבד אל-רחמן בן עוף השליך את עצמו על אמיה בן ח'לף כדי להגן עליו מחרבותיהם של המוסלמים בקרב בדר, ושעבד אל-רחמן נפצע ברגלו בשל כך.[2] על רוצחי הילדים להתבונן כיצד האדם הזה, לו הובטח גן העדן,  לא ויתר על אנושיותו ועל אהבתו לידידו ה'כופר'.

 

מה הסיבה לשנאה הזו למין האנושי?

 

הסיבה היא שהם הבינו את הכלל של 'הנאמנות וההתנערות' בצורה לא נכונה .[3] כלל זה הוא כלל אסלאמי עקרוני, אבל הכוונה ב'התנערות' היא להתנער מהכופרים הלוחמים התוקפים ולהימנע מלעזור להם נגד מדינת האסלאם. בשום אופן לא יכולה להיות נכונה טענתם שעליך לשנוא את כל מי שאינו מוסלמי. הנביא אהב את אבו טאלב שמת בעודו דבק בעבודת האלילים... אחת ההוכחות לכך שהאסלאם בא כדי להפיץ אהבה בין בני האדם היא שהאסלאם התיר למוסלמי לשאת לאשה יהודיה או נוצריה...

 

כיצד התירו הרוצחים האלה את דמם של המוסלמים והילדים?

 

הם עשו זאת על סמך פסק הלכה של אבן תימיה בספרו "הג'יהאד" הקובע שאם הכופרים תפסו מחסה מאחורי מוסלמים, כלומר אם אותם מוסלמים הפכו למגן על הכופרים, מותר להרוג את המוסלמים כדי להגיע לכופרים. אבן תימיה לא הסתמך בפסק ההלכה הזה על טקסט אמיתי מדברי אללה או מדברי נביאו. אני לא חושב שפסק ההלכה הזה מוביל למימוש כוונותיה הנעלות של ההלכה האסלאמית; אדרבה, זהו פסק הלכה שגוי הסותר את דרכו של הנביא מחמד, שהוכח שהוא המליץ ללוחמי הג'יהאד: 'אל תהרגו אשה, ילד, או זקן בא בימים.'

 

הבה נאמר זאת בכנות: הבעיה שלנו היום היא עם אבן תימיה עצמו.

 

כמה מחכמי הדת שלנו הפכו את [דברי] אבן תימיה החנבלי שמוצאו מחראן לגבול שאסור לחצותו בשום אופן. בימינו אלה ובארצנו זו הם יצרו לו מעמד שלא היה לו אפילו בארצו ובתקופתו. חלקם אפילו גוזרים גזירה שווה, מבלי להתכוון, בין כתבי אבן תימיה לכתבי היסוד של ההלכה המוסלמית. הם אומרים לך שאבן תימיה אינו חסין מטעויות, אך [למרות זאת] מרביתם אינם חולקים על דבריו כמעט לעולם ואינם מוכנים לאפשר לך לחלוק על דבריו. מדוע אנו באים בטענות לאחינו השיעים על כך שהם טוענים שהאמאמים שלהם חסינים מטעויות, בשעה שאנו לא שונים מהם מבחינה מעשית?

 

אבן תימיה הוא נפלא, מבריק ומדהים. הציבור הולך שבי אחריו בשל גישתו החד-משמעית, המכרעת, והבטוחה בעצמה ומשום שהוא מתייחס אל מי שחושב אחרת כאל אוויל; אבן תימיה הוא מקסימליסטי וחד מימדי והוא אינו מאפשר דעה אחרת. הוא שונה מחכמי הדת המוסרים דעות שונות מבלי להכריע ביניהן, או שהם מכריעים [לטובת אחת הדעות] אבל תוך ספקנות ויחסיות. לכן, איננו מוצאים איש שיש לו נוכחות כשל אבן תימיה במחשבתם של ההוגים האסלאמיסטים כיום.

 

אלא שבה בשעה, למרות הידע הרב שלו ועל אף שקרא רבות, [אבן תימיה] אמוציונלי ונוטה לרגשנות. פסקי ההלכה שלו מתפרסמים לעתים כתגובה בלתי מאוזנת...

 

אני סבור שעלינו, האינטלקטואלים היודעים בודאות היכן טמונה הבעיה, להרים את קולנו ולהכריז: האדם, מוסלמי או שאינו מוסלמי, חשוב יותר עבורנו מביקורת על חכם דת. המולדת, שאנו חוששים שתהפוך לאלג'יריה שניה, חשובה ויקרה לנו פי מליון מאבן תימיה".[4]



[1]דיווח על כך התפרסם בשבועון "אלקאהרה" (מצרים), 10.6.2003 ובמקורות נוספים בתקשורת הערבית.

אבן תימיה (1268-1328) חכם דת שפעל בדמשק.

[2]  עבד אל-רחמן בן עוף היה מחבריו הקרובים של הנביא ובקרב בדר הגן בגופו על ידידו אמיה בן ח'לף, שבאותה עת לא היה מוסלמי ושנלחם בשורות הצד הנגדי.

[3] במקור "אל-ולאא ואל-בראא". עקרון שעל פי המקורות הפונדמנטליסטים, משמעותו נאמנות אוניברסלית בין המוסלמים לבין עצמם והתנערות מוחלטת של המוסלמים מכל מי שאינו מוסלמי או סוטה מעקרונות הדת.

[4] אל-וטן (סעודיה), 22.5.2003.