המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתוני המימסד במצרים תוקפים את בוש ערב פסגת עקבה
3/6/2003

עיתוני הממסד במצרים תוקפים את ארה"ב והנשיא בוש, ערב הגעתו לאזור

                 

ערב הגעתו של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, לפגישות הפסגה שיתקיימו בירדן ובמצרים, חידשו עיתוני הממסד במצרים את ההתקפה החריפה על ארה"ב ועל בוש עצמו.

 

הסרת הסנקציות על עיראק מחייבת  את העיראקים להילחם באמריקאים

מאמר המערכת של היומון הממסדי הראשי, "אל-אהראם", קבע כי "לא נותרה ברירה" לעיראקים אלא להיאבק לסילוק הכוחות האמריקאים וכי אין לפסול את הבעת' ממאבק זה: "...נוכח המצב הזה, אין לעם העיראקי ברירה אלא להיאבק כדי להשיג את עצמאותו במקום להמתין לתמיכה בינ"ל שסביר להניח כי לא תגיע. האמת היא שהצעד החשוב ביותר שעל הכוחות הפוליטיים בעיראק לנקוט הוא להקים גוף לאומי עיראקי שיכלול את כל הכוחות הפוליטיים הלאומיים בעיראק, מבלי לפסול שום פלג לאומי [הכוונה לבעת'] ושיפעל כדי לגרש את הקולוניאליסטים... אם יצליחו הכוחות הלאומיים העיראקיים להקים את הגוף הזה, הוא יוכל להוות ממשלה זמנית על אפם ועל חמתם של כוחות הכיבוש. הוא יוכל גם לשמש כהנהגה אמיתית עבור העם העיראקי במאבקו למען החירות והעצמאות... זוהי המשימה הגדולה ביותר הניצבת בפני הכוחות הלאומיים העיראקיים שצריכים לאמץ מידה מקסימלית של תבונה וסלחנות כלפי בני המולדת במקום רוח נקמה ובמקום שכמה כוחות יחסלו את מתנגדיהם המקומיים..."[1]

 

גמאל כמאל, בעל טור ביומון הממסדי "אל-גומהוריה", כתב אף הוא בנושא: "...ההחלטה האחרונה של מועבי"ט... מעוררת עצב וצחוק גם יחד... החלטה זו גורמת ללב לשתות דם, לעיניים לבכות ולמה שנותר מן המוח לעוף. זוהי החלטה המטילה אפלה על ההווה וחושך על העתיד... הם טענו שזוהי החלטה בדבר הסרת הסנקציות על המשטר העיראקי, אך שיכרון הניצחון שלהם ויהירות כוחם לא אפשרו להם להודות שמטרתם היא להעניש את עיראק, את העם העיראקי, את ההיסטוריה וההווה שלו, ואת אומתו...

 

החלטה זו דומה לתנאי הכניעה שכפו בעלות הברית על הגרמנים בעקבות מלחמת העולם השניה, אלא שהפעם יש לה את החותמת של הלגיטימיות הבינ"ל..."[2]

 

לאמריקאים צפויים קורבנות רבים נוספים

במאמר המערכת של היומון הממסדי "אל-גומהוריה" נכתב: "חייל אמריקאי נהרג בקרבת העיר אל-פאלוג'ה ממערב לבגדאד ושבעה חיילים אחרים נפצעו בהתנגשות בין יחידה אמריקאית לחמושים עיראקים אלמונים. בכך, לומדת ארה"ב שפלישתה לעיראק וההרס וההרג [שביצעה בה] לא הצליחו ולא יצליחו לקבור את ההתנגדות העיראקית. הגחלת הזו תמשיך לבעור משום שהעמים אינם מסכימים לכיבוש זר, גם אם הוא מעניק להם משי וארגמן. העמים לא יסכימו בשום אופן לכיבוש, למרות הבטחותיו הטובלות בדבש בדבר דמוקרטיה ורווחה.

 

לכן, על האמריקאים לצפות לקורבנות נוספים. ככל שהכיבוש יתארך, כך יתרבו הקורבנות. בשעה שהאמריקאים השתבחו בניצחונם על הדיקטטורה העיראקית, הם שכחו שהם הביסו את סדאם ואת הבעת' אבל לא הביסו את רוחו של העם הגיבור. העמים אינם מובסים במערכה אחת, בשתיים או בשלוש. התנגדותם של העמים לכל כיבוש הינה סוחפת, גם אם מדובר בכח החזק בעולם.

 

לפיכך, אם האמריקאים לא ימהרו לסגת מעיראק, אין להוציא מכלל אפשרות שהם יספגו תבוסה או אסון נוסף דוגמת האסון של וויטנאם, מידי ההתנגדות העיראקית האמיצה, בעיקר משום שהגנרלים האמריקאים הודו שהם עדיין אינם מכירים טוב מספיק את התוואי של עיראק... מכל מקום, סופו של כל כיבוש ידוע מראש והספירה לאחור לסיום הכיבוש האמריקאי של עיראק החלה."[3]

 

בוש זהה לבן לאדן, גרוע מסדאם, וסובל מתסביך אדיפלי

בעיתונות הממסדית המצרית הופיעו גם התקפות אישות על הנשיא בוש. מחמוד נאפע כתב ב"אל-גמהוריה": "הוכח שבוש וסדאם הם שני פנים של אותה מטבע. שניהם רוצחים, מדכאים, עריצים, עושקים, ודיקטטורים המפנים את גבם לחוקים ההומאניים ולנורמות הבינ"ל.

 

אלא שסדאם חוסיין היה אמיץ יותר מהנשיא האמריקאי, משום שהוא חשף את פרצופו המכוער בפני העולם ללא כל התייפייפות, בשעה שבוש מחליף מסכות בכל שעה משעות היום ביעילות של שחקן הוליוודי. הוא משחק תמיד מעל בימת התאטרון של היקום את תפקיד המלאך הטוב שנשלח מהשמיים כדי להביא שלום, ביטחון, ואהבה לכל שעל מכדור הארץ וכדי לכבוש את בגדאד ולהחליף את לילותיה האפלים, שסדאם כיבה את ירחם וכוכביהם, בבוקר בוהק וזוהר בשמש החירות.

 

ואולם, מה רב היה ההלם כשהתברר שהגיהינום של סדאם הוא גן העדן שהבטיח בוש. הלך זה שהיה הורג עשרות אנשים באמצעות אקדח והגיע זה שחנק אלפים למוות בחוטי משי! סדאם היה עורף ראשים ובוש קוטע את הפרנסה, שהרי הממשל האמריקאי הורה לפזר את הצבא העיראקי  ולבטל כמה ממנגנוני הביטחון ובכך פיטר מעבודתם 400 אלף מעובדי אותם מוסדות. כמו כן, הוא פיזר את משרדי ההגנה והתקשורת, את בתי המשפט הצבאיים ואת [המנגנון] לביטחון המדינה, שמספר עובדיהם מאה אלף. כלומר, ראש המנהל האזרחי [פול ברמר] חתם על החלטה להרעיב חצי מיליון משפחות!!

 

העולם עורר מהומה נגד סדאם משום שהוא לא כיבד את החוק ולא ציית לנורמות הבינ"ל, אלא שהקהילייה הבינ"ל כולה שתקה כאשר בוש קרא תיגר נגד האו"ם – אם החוקים והנורמות – ולחם נגד עיראק בטרם מיצה את דרכי השלום. סדאם גנב את כווית ואילו בוש גוזל את עיראק... אנו כבר מתגעגעים לימי סדאם, בהשוואה לעידן בוש. סדאם הציג את עצמו בפני הכל כעריץ מרושע ושופך דמים, בעוד שבוש התלבש כמלאך לבן ושכנע אותם שהוא איש טוב במשימה מלאכית ומטרתו להצילם מהרשע, לשים קץ להשפלתם ולהאכילם כמעשה חסד אלוהי עליו אין הוא מבקש תגמול או תודה! עם הזמן הם גילו שהשטן והמלאך הם איש אחד הממלא שני תפקידים. סדאם האכיל אותם ברעל אך הוא כתב על הבקבוק בברור מה תוכנו, ואילו בוש נתן להם את הרעל מהול בדבש מתוק!!"[4]

 

אניס מנצור, בעל טור ב"אל-אהראם", כתב: "הנשיא בוש הוא נושא [ראוי] לטיפולם של הפסיכיאטרים האמריקאים. לא משום שהוא אדם משוגע, חס וחלילה... בארה"ב יש מכונים שמשימתם לפרש [את האירועים] מנקודת מבט פסיכולוגית. הנשיא בוש הבן קשור מאוד לאמו ופחות לאביו. אם כן, אנו ניצבים בפני מקרה של תסביך אדיפוס, שאהב את אמו ורצח את אביו. בוש הבן הצטרף לאותם בתי ספר בהם למד אביו. הוא עבד בתחום של אביו: קניה ומכירה של נפט. הקשר שלו אל אמו התגבר כאשר מתה אחותו מסרטן. כאשר היה בן שש. הוא התקרב לאמו שחיבקה אותו ארוכות כאשר שמעה אותו אומר לחבריו: אינני יכול לעזוב את אמי בתנאים האלה.

 

אביו השתמש בסדאם ואח"כ לחם בו, הביס אותו, וגירש אותו מכווית. הכוחות האמריקאים כמעט ונכנסו לבגדאד, אך בוש האב הסיג אותם שבעים קילומטר לאחור. הבן הלך באותה הדרך וניצח.  הוא חיסל את סדאם חוסין. הוא יצליח במקום בו נכשל אביו ויזכה בנשיאות שניה!

 

הפסיכולוגים ההיסטוריים אומרים שבוש הבן שימח מאוד את אמו, אך לא שימח את אביו, שהזהיר אותו מפני המלחמה ומפני המאבק בטרור. הוא ביקש ממנו להסתפק במידה זו של הצלחה, אך הבן חזר על מה שאמרה לו אמו: 'לא!'"[5]

 

ד"ר פתחי עבד אל-פתאח כתב במאמר שכותרתו "מבן לאדן ועד בן בוש": "...בוש האב, בוש הבן, בן לאדן, אל-קאעדה, טאליבאן, שרון, נתניהו, ומפלגת הליכוד מתבססים על מיתולוגיה דתית קיצונית. כל אלו כרתו ברית נגד הרעיונות הסוציאליסטים ונגד הצדק החברתי בתואנות וסיסמאות דתיות וטענו כי הם מחנה האמונה המתמודד עם מחנה הכפירה. יכול אדם לגרד את ראשו בניסיון רציני להבין מי הוא באמת מחנה הרשע..."[6]

 

מחמד סיד אחמד, רמז בסיכום מאמר אנטי-אמריקאי ארוך ב"אל-אהראם", על תקוותו כי בוש לא יבחר לקדנציה שניה: "...האם יש דרך להשפיע על דעת הקהל האמריקאית כדי שהבחירות לנשיאות בשנה הבאה יהוו נקודת מפנה ויחשפו פנים אמריקאיות אחרות? במלים אחרות, האם ארה"ב תשיב את פניה הדמוקרטיות או שהיא תמשיך להתנהג כאימפריה? זהו האתגר שיקבע את עתיד העולם."[7]

 

מדיניות ארה"ב והתגברות הטרור

מאמרים רבים בעיתונות המצרית עסקו בהתגברות הטרור וקבעו כי המדיניות האמריקאית מובילה לתסכול ערבי שמתנקז לפיגועי טרור. עורך אל-גומהוריה, סמיר רגב הזהיר שאם ייכשל מסעו של הנשיא בוש למזה"ת, יתגבר התסכול ועמו הפיגועים נגד ארה"ב: "ארה"ב פלשה לאפגניסטן מבלי שהצליחה להביא ליציבות בה... ארה"ב גם הצליחה לכבוש את עיראק ולהשתלט על המשאבים של עמה בתואנה שהיא יוצרת ביטחון, יציבות, ושלטון חוק עבור העיראקים. אלא שמה שמתרחש הוא, למרבה הצער, שונה לחלוטין. הלחימה כמעט ולא נפסקה בין תושבי המולדת המקוריים לבין אותם אנשים שבאו בכוונה למחוק את הזהות, את ההיסטוריה ואת המורשת. ברור גם שהמצב ילך ויחמיר עם כל זריחת שמש, משום שהעיראקים אינם יכולים להקל ראש באדמתם ובכבודם...

 

לפיכך, מוטב היה שהממשל האמריקאי יחזור ל-11 בספטמבר, 2001, אל אותו יום בו התמוטטו דברים רבים ולא רק שני מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו יורק ומטה הפנטגון בוושינגטון, וישאל את עצמו את השאלה בה הוא מתחבט מאז: מדוע שונאים את מדיניותנו ואולי אף את עצם קיומנו?... בכל פעם שהעמים חשים שענני האפלה המדכאים מכסים על תקוותיהם וחלומותיהם, הם נאלצים, באופן ספונטני, לנקום במי שמתעקשים להמשיך במדיניות השקר...

 

הנשיא ג'ורג' בוש יפגש בעקבה עם ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, ועם מחמוד עבאס... אני צופה שהפגישה הזו לא תוביל לסיכום ברור ושהמפסידה הראשונה מכך תהיה ארה"ב. מדוע? משום שמעגל הקסמים יחמיר את אש האלימות המכוונת נגד האינטרסים שלה בכל רחבי העולם."[8]

 

ואילו במאמר המערכת של "אל-אהראם" נכתב: "...אין ספק שהתגברות תחושות התסכול והעושק והסטנדרטים הכפולים [בהם נוקטת ארה"ב] בנוסף לחוסר האונים [הערבי] הם שהביאו מספר גדול של ערבים ומוסלמים להתאבד באמצעות פעולות טרור גדולות שכוונו בעיקר נגד מטרות אמריקאיות ומערביות, כפי שהיה בריאד ובקזבלנקה. המספר הגדול של המתאבדים שהשתתפו בשתי ההתקפות האלה... מעיד על עומק הרגשות האלה..."[9]



[1] אל-אהראם (מצרים), 28.5.2003.

[2] אל-גמהוריה (מצרים), 29.5.2003.

[3] אל-גמהוריה (מצרים), 28.5.2003.

[4] אל-גומהוריה (מצרים), 29.5.‏2003; צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 30.5.2003.

[5] אל-אהראם (מצרים), 29.5.2003.

[6] אל-גמהוריה (מצרים), 29.5.2003.

[7] אל-אהראם (מצרים), 29.5.2003.

[8] אל-גמהוריה (מצרים), 29.5.2003.

[9] אל-אהראם (מצרים), 29.5.2003