המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אחריות האליטות הערביות למצב העיראקים והפלסטינים
29/7/2003

 

על אחריותן של האליטות  הערביות למצבם של העיראקים והפלסטינים

 

נוכח הקולות הנשמעים בעולם הערבי המברכים על הפעולות נגד הכוחות האמריקניים בעיראק פורסמו ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" היוצא לאור בשפה הערבית, שני מאמרים של בעל הטור ח'אלד אל-קשטיני, עיראקי במוצאו, המותחים ביקורת על תופעה זו. להלן עיקרי המאמרים:

 

"אחד מקוראיי שלח אליי אי-מייל... שבו הוא מאשים אותי על כך שהצטרפתי אל המאשימים את הפלסטינים באחריות לכל הבעיות של העולם הערבי. [אני סבור כי], מקור בעיותיו של העולם הערבי אינו הפלסטינים אלא הפיגור והאנוכיות. אבל הבעיה הפלסטינית, לא הפלסטינים, הוסיפה לסיבוכן. מרבית הערבים מבינים זאת כיום והם מתרעמים על כל [הסבל] שבא על ארצם בעטיה של הבעיה הפלסטינית, ואינם רוצים להמשיך ולהקריב קורבנות למענה.

 

דייקתי בדברי: איני מאשים את הפלסטינים אלא את המשכילים הפלסטינים ואת הנהגתם, כמובן... איני מאמין בנאמנות לשום מולדת ולשום לאום. נאמנותי היחידה נתונה לאדם ולא לכל אדם אלא לאדם הרמוס והמנוצח. [מכיוון] שזהו האופן שבו ראיתי את העם הפלסטיני הקדשתי שנים ארוכות מחיי ללימוד בעייתו ולהגנה עליה... וארבע שנים למחקר ולכתיבת ספרי 'מהות הציונות'. אני מרגיש כיום מרירות רבה...

 

מרירות זו נובעת מכך שהבנתי כי, בסופו של דבר, למשכילים הפלסטינים לא איכפת באמת סבלו של עמם. רובם מתגוררים בבתים מפוארים בארצות הברית או באירופה, [נוהגים] במכוניות שרד וילדיהם לומדים בבתי ספר יוקרתיים. ובכל פעם שהועלתה הצעה לפתרון הבעיה הפלסטינית הם אמרו 'לא' [ובחרו] בעמידה, בהקרבה ובשהאדה. ומיהו השהיד? לא אחד מבניהם. כלל לא, אלא אחד מילדיהם של [הפלסטינים] בישי המזל.

 

מזה חמישים שנים אנו רואים את תמונותיהן של האמהות הבוכיות והמתאבלות ואת תמונות בתיהן ההרוסים, ואף אחד אינו חושב לשים קץ לסבל הזה. האבן הפכה להיות חשובה יותר מן האדם במקום שהאדמה תשרת את האדם - האדם הפך לקורבנה של האדמה. ההיסטוריה של פלסטין היא מאה שלימה של מעשי הטמטום של משכיליה, של האנוכיות, זחיחות הדעת והאווילות הלאומנית, אשר קרעו את ארצם והמיטו על עמם אסונות.

 

עתה הם רוצים לגרור את עיראק ואת העם העיראקי אל אותו גורל באמצעות אותן סיסמאות, אותם מעשי סכלות ואותה אגוצנטריות... כל טיפה מדמו של פלאח עיראקי יקרה בעיני מכל מה שיש בעיראק, על הריה, נהרותיה, הנפט שיש בה או מכל תור זהב, תור כסף או  תור פח שהיו בתולדותיה.

 

[קורא] יקר... מדוע שלא תצטרף אלי בגינוי המשכילים הערביים, שעדיין תומכים בסדאם וממתינים לשובו, ובהבעת תודה למדינות שהקריבו את בניהן על מנת להפיל את משטרו? [מדוע שלא תצטרף אלי] בגינוי פיגועיהם [של תומכיו] המיועדים למנוע תחייה מעיראק ולהשיב את סדאם אל שלטון הרשע שלו..?"[1]

 

"כל האנשים המדברים בשמן של הערביות, של הלאומית הערבית, של הריבונות והעצמאות כיום נעשו לרוצחיו של הדבר שהם מדברים בשמו. הם כבר עשו כך בעבר, שכן מרבית האסונות והתבוסות שניחתו עלינו [הערבים] מקורם באנשים אלה שהוליכו אותנו שולל באמצעות סיסמאות האחדות והלאומיות הערבית. עתה, כשהם מתערבים בעניין העיראקי, הם תוקעים את המסמר האחרון בארון הקבורה של [ערביות זו].

 

 

בספר שיצא לאחרונה שואלים מומחים אמריקנים שאלות אודות הפלישה [לעיראק]. מדוע אין המשטר הדמוקרטי מצליח להכות שורשים בעולם הערבי? אפילו במדינות הנחשלות ביותר באפריקה התחילה כבר לצמוח ולהתייצב [דמוקרטיה], אבל לא בעולם הערבי, והם תוהים: האם יש תקווה שהדמוקרטיה תזכה [להתגשם] בעולם הערבי?

 

בימים אלה החלו משכילים ערבים להציג [לעינינו] את אישיותו של הדיקטטור, על גילוייה השפלים ביותר. לא זו בלבד [שהמשכיל הערבי] תומך בדיקטטורה בארצו ונוטל חלק בבניינה, לא זו בלבד שהוא נוהג באופן דיקטטורי באישתו (או נשותיו), בילדיו, בתלמידיו בבית הספר ובפקידיו במוסד [הציבורי], אלא שאנחנו יכולים לראותו כיום מנסה לכפות את רצונו גם על עמים אחרים.

 

[באחרונה] התפרסמו מספר דו"חות סטטיסטיים מטעמם של מוסדות מחקר עצמאיים. סקרים אלה גילו כי 80% בקירוב מן העיראקים תומכים בהישארות כוחות הקואליציה בארצם למשך שנתיים ויותר ממחציתם תומכים בכך שהאו"ם ייטול לידיו את ניהולה של ארצם.

 

[ואם כך,] באיזו זכות [יכול] לבוא עיתונאי פלסטיני המתגורר בלונדון, ואשר הפנה את גבו לחיים בארצו ובעולם הערבי על מנת להתענג מן החיים בחסותה של המלכה אליזבת', או [באיזו זכות יכול לבוא איש] טלביזיה בקטר או בלבנון, ולעודד את המחבלים, הגנבים והרוצחים שבעיראק להמשיך את פעולותיהם ולהאציל עליהן צביון של התנגדות לאומית? מי נתן לאנשים אלה... את הזכות לקרוא תגר על רצונם של שלושה רבעים מן העם העיראקי, על האינטרסים שלהם, על זכותם לחיים בביטחון, על נחישותם לשוב ולבנות את ארצם בצלו של הכוח היחיד המסוגל לכפות ביטחון ושלום [הכוונה לארה"ב], לשמור על אחדותה של הארץ ועל שלימות גבולותיה, ולהגן עליה מהתפוררות חברתית וממלחמת אזרחים?

 

אם כוחות הקואליציה ייסוגו עכשיו ויעזבו את הארץ הרי שההנהגות [השונות] בעיראק תכתושנה זו את זו, כדרכן מזה 13 שנים, שכן הן אינן מסוגלות להגיע להסכמה כלשהי ביניהן. ואם התקוטטות זו תביא למלחמת אזרחים ולהתנגשויות מזוינות, כפי שאירע בסומאליה, בלבנון ובמדינות מרכז אפריקה, מי יהיה זה אשר ייחלץ לכיבוי הלהבות? עמרו מוסא? יאסר ערפאת? הליגה הערבית? רבותי, אף לא אחד מכם [יעשה זאת, ולכן] הישארו רחוקים. אנו [כבר] התנסינו בכם לאור היום ובמחשך. 

 

כוחות הקואליציה לא ייסוגו מעיראק עד שישלימו את שליחותם. הם נמצאים בעיראק מרצונו של הרוב המוחץ של העם ושליחותם היא שליחות נאצלת ומבורכת. כוחות אלה הפילו את המשטר הגרוע ביותר על פני הארץ ושיחררו עם משעבוד, ממחסור וממוות. הם מחזקים את נוכחותם [בעיראק] מדי יום, באמצעות כוחות ממדינות אחרות שהבינו את [מידת] האצילות במשימה שכוחות הקואליציה מבצעים. משימה זו היא זריעת זרעי הלגיטימיות של המשטר והמשפט, הקמת משטר דמוקרטי, שחרור האישה מן השעבוד והפיגור שהיא נתונה בהם, הפצת השקיפות במנהל [הציבורי] והפצת הרציונליות ורוח המדע בחינוך ובהגנה על זכויות האדם.

 

יש לגרש את המחבלים, את שכירי [החרב] והנחשלים. אל תשמחו לאיד על פעולות השוד החולפות הללו. בקרוב יעמוד העם העיראקי על רגליו כדי לרשום [לעצמו] לקח אחר... שיהווה נקודת פתיחה למצעד אל חירות המחשבה והבחירה... ומחשיכה זו שעיראק חיה בה כעת יקרין האור שיאיר את האזור באורה של האזרחות המודרנית, של שלטון העם ושל שלטון השכל והמדע..."[2]

 

 



[1]  ח'אלד אל-קשטיני, "ראשית - פלסטין ושנית - עיראק", אל-שרק אל-אוסט (לונדון) 23.7.2003.

[2] ח'אלד אל-קשטיני, "היי שלום, ערביות" , אל-שרק אל-אוסט (לונדון) 20.7.2003.