המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
חה"כ טיבי על מדינה דמוקרטית מן הים עד לנהר
31/7/2003

 

חה"כ אחמד טיבי על אפשרות הקמת מדינה דמוקרטית אחת מן הים עד לנהר

 

חבר הכנסת, אחמד טיבי, פרסם מאמר ביומון הסעודי-לונדוני "אל-חיאת" וביומון הירדני "אל-דסתור", תחת הכותרת  "או מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67  או..." ובו כתב:

 

"...ההיבט השלילי הבולט ביותר [של מפת הדרכים] הוא הרעיון הנוגע ל'מדינה זמנית' פלסטינית על 42% אחוזים בלבד משטחי הגדמ"ע ורצועת עזה. הזמני במדיניות ישראל במסלול הסכסוך הערבי-ישראלי ובעיקר הישראלי-פלסטיני הוא הקבוע ביותר. לפיכך, ההסתייגות העיקרית היא שהדבר יהפוך למציאות אפרטהייד ב'הסכמה' פלסטינית ובינלאומית, בעיקר נוכח המשך העבודה על הקמת גדר ההפרדה הגזענית שהפכה, ובצדק, לאבן נגף נוספת בפני הקמת מדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967.

 

למרות הסתייגויותינו הידועות על 'מפת הדרכים', אנו מבינים את התנאים הבינלאומיים ואת ההתפתחויות הגיאופוליטיות באזור ובעולם שדחפו את ההנהגה הפלסטינית לקבל את התוכנית... אנו משוכנעים שלהנהגה הפלסטינית יש הסתייגויות רבות... הצד הפלסטיני קיבל [את 'מפת הדרכים'] כצעד ליציאה מצוואר הבקבוק הפוליטי והצבאי ואולי לשיפור תנאי [המחייה] של האנשים...

 

המשך הקמת הגדר הגזענית היוצרת בית כלא גדול המונע מן האזרח הפלסטיני מלחיות בכבוד, לעבור מהכפר לעיר כדי לקבל טיפול בבתי החולים, או לנוע לצורך לימודים, יוצר גבולות קבועים, בסתירה לטענותיו של אריאל שרון, וזאת בנוסף להפקעת אלפי דונמים מהפלסטינים. המשך בניית הגדר, בנוסף להמשך פעילות ההתנחלות... מהווים את המכשול העיקרי בפני הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967. לפיכך, אחד מן השניים: או שתוקם מדינה פלסטינית לאחר הסתלקותו של הכיבוש מכל האדמות הכבושות בשנת 1967 כפתרון של פשרה היסטורית בין התנועה הלאומית הפלסטינית מצד אחד ובין ישראל מצד שני, או שיוקמו בנטוסטנים דוגמת הבנטוסטנים של השחורים בדרום אפריקה בימי ההפרדה הגזעית; כלומר, יהא זה פתרון של 'ארגון מחדש של הכיבוש'.

 

נוכח המציאות הזו, אנו אומרים שאנו, למרות תמיכתנו האידיאולוגית והפוליטית המתמשכת בהצעה הקובעת כי יש להקים שתי מדינות זו לצד זו, פלסטין וישראל, בגבולות הארבעה ביוני, ונוכח המשך העלאת הרעיון של 'מדינה זמנית' – שיש להתנגד לו – והקמת גדר ההפרדה והמשך קיומו של מפעל ההתנחלות ניאלץ להציג אתגר ולהציע את הרעיון של הקמת מדינה אחת דמוקרטית מהנהר עד לים שבה ייהנו הכל, כל האזרחים ערבים ויהודים, מהזכות של 'איש אחד-קול אחד'. המדינה הזו תכלול את שתי הקהילות האנושיות שכל אחת מהן מלוכדת על ידי תכונות תרבותיות מאחדות. הקהילה הראשונה היא הערבים הפלסטינים שמלכדת אותם התרבות הערבית אסלאמית – ובכללם הערבים הנוצרים בני התרבות האסלאמית – והקהילה השניה הם היהודים הישראלים שמלכדת אותם התרבות הישראלית העברית החדשה.

 

ההצעה הזו נתקלת בהתנגדות גורפת בכל חוגי החברה הישראלית כמעט. בהעלותנו אותה היום, אין אנו עושים זאת כאלטרנטיבה לרעיון של שתי המדינות אליו אנו עדיין שואפים ושיתכן וניתן לקבוע בודאות שהוא קרוב יותר מבחינה מציאותית למימוש מבחינה מקומית, בינ"ל, אזורית, ערבית, וישראלית. אנו מציעים זאת בניסיון לדחוק לפינה את האידיאולוגיה של הימין הישראלי ואת ההתפשטות ההתנחלותית המתכחשת למדינה הפלסטינית מחד גיסא ולקיום הלאומי הפלסטיני מאידך גיסא ואולי ליצור מעין ויכוח עממי, ולו רק בשורות האליטה הישראלית, כדי לדחוף אותם למסקנה הבלתי נמנעת כי אין מקום להמשך תוכנית ההתנחלות וההתפשטות באדמות הפלסטיניות שנכבשו בשנת 1967 וכי לפלסטינים אין אפשרות להסכים למצב חדש של אפרטהייד גזעני שהשחורים בו יהיו בני העם הפלסטיני ושהמשמעות הפוליטית שלו היא אותו סעיף ב'מפת הדרכים' המדבר על 'מדינה פלסטינית זמנית' שאין אפשרות שהיא תשקף את תקוותיו של עם המבקש להשתחרר מן הכיבוש ונאבק למען החירות והעצמאות."[1]



[1] אל-חיאת (לונדון), 30.7.2003.