המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מאמר במצרים: הנביא מחמד מעולם לא הגיע לירושלים
13/8/2003

 

בעל טור בעיתון מצרי: הנביא מחמד מעולם לא הגיע לירושלים

 

בעל הטור, אחמד מחמד ערפה, כתב בשבועון "אל-קאהרה" היוצא לאור על ידי משרד התרבות המצרי, מאמר המערער על האמונה האסלאמית הרווחת לפיה קיים הנביא מחמד מסע לילי ממסגד "אל-חראם" שבמכה למסגד 'אל-אקצא' שבירושלים. לדבריו, הפסוק הראשון ב"סורת אל-אסראא" – הידועה גם בשם "סורת בני ישראל" ומהווה את האזכור היחיד של מסגד 'אל-אקצא' בקוראן – מתייחס להיג'רה של הנביא לאל-מדינה ולא לירושלים שתושביה באותה תקופה היו נוצרים ויהודים ולא היו בה מסגדים כלל.

 

במאמר שכותרתו "האם קיים הנביא את מסע הליל לפלסטין או לאל-מדינה", כתב ערפה[1]:

 

"אללה אמר: 'השבח לזה אשר לקח את עבדו עם ליל ממסגד אל-חראם למסגד 'אל-אקצא' ["הקיצון ביותר] שאת סביבותיו ברכנו, כדי שנראה לו כמה מאותותינו. הוא השומע-כל ורואה-כל' (סורת אל-אסראא, 1).

 

בפלסטין לא היו מוסלמים ומסגדים

הטקסט קובע שאללה לקח את נביאו ממסגד 'אל-חראם' [שבמכה] למסגד 'אל-אקצא'. קיימים, אם כן, שני מסגדים שהראשון שבהם הוא מסגד 'אל-חראם' והשני הוא המסגד 'אל-אקצא'. 'אל-אקצא' היא צורת ההפלגה שמשמעותה הרחוק ביותר. לפיכך, המקום אליו נלקח הנביא צריך להיות מסגד ולא מקום שבו יוקם לאחר מכן מסגד או מקום שהיה בו בעבר מסגד. על מקום זה להיות מרוחק מאוד ממסגד 'אל-חראם'. אין חובה שהוא יהיה בנוי, שהרי מסגד 'אל-חראם' [עצמו] היה באותה תקופה בסך הכל שטח פתוח מסביב לכעבה.

 

אבל בפלסטין לא היה באותה תקופה מסגד כלשהו שיכול היה להיות המסגד הקיצון [כלומר, הרחוק ביותר] ביחס למסגד 'אל-חראם'. לא היו בה באותה תקופה אנשים שהאמינו במחמד והיו מתכנסים כדי להתפלל במקום ספציפי ששימש כמסגד. מרבית תושבי פלסטין היו נוצרים והיה בקרבם מיעוט יהודי. למרות שהקוראן מתייחס בכבוד לבתי הפולחן היהודים והנוצרים, הוא לא כינה אף אחד מהם בשם מסגד אלא 'כנסיות ובתי כנסת' (סורת אל-חג', 40). בניית המסגד המצוי כיום בירושלים וידוע בשם 'מסגד אל-אקצא' החלה רק בשנת 66 להיג'רה של הנביא, כלומר בעידן המדינה האומיית ולא בעידן הנביא או בימי הח'ליפים ישרי הדרך. עד כאן באשר למסגד.

 

מסע הליל – בריחה מאויבי הנביא

...אם נפתח את הקוראן ונעקוב אחר הטקסטים [בהם נעשה שימוש במילה 'אסראא'], נגלה... שמילה זו מציינת מעבר בהיחבא ממקום סכנה למקום מבטחים. משמעות הביטוי [הקוראני] 'לקח את עבדו' היא ציווה עליו לעבור בהסתר מפני אויבו למקום בו יהיה לו עצמו ולשליחותו ביטחון. במלים אחרות, הטקסט מדבר על ההיג'רה של הנביא ממכה לאל-מדינה ולא על ביקור בפלסטין. [ואמנם], ההיג'רה של הנביא [לאל-מדינה] נעשתה בהסתר מפני אויביו.

 

הבה נשוב פעם נוספת לראשית 'סורת אל-אסראא', שם מוסבר ה'אסראא' בקביעה 'כדי שנראה לו כמה מאותותינו'. הפרשנים ומוסרי החדית'ים פרשו זאת בדרך כלל כאילו מדובר בראיית הנביאים [על ידי הנביא מחמד שגם] הוביל אותם בתפילה. יש מי שמוסיפים את עלייתו לרקיעים וראיית גן העדן והגיהינום. כיצד מפרשים אנו את פסוקיו של אללה בנושא זה? איזה מהפירושים מקובל יותר?

 

אנו מפרשים זאת [כלומר, את ה'אותות'] כביטוי לכך שהנביא ניצל מפני אויביו שטמנו לו פח כדי לרצוח או לשבות אותו, ייסד את המדינה [האסלאמית] באל-מדינה, ניצח בקרב בדר, כרת את הסכם אל-חודייביה, ואח"כ כבש את מכה והפיץ את ה'דעוה' שלו. אלו הם אותות מוחשיים השייכים לעולמם של בני האדם [כלומר, העולם הזה] וכולם היו תוצאה של מעברו של הנביא ממכה לאל-מדינה. לעומת זאת, ה'אותות' שמזכירים הפרשנים אינם מהעולם הזה [כלומר, אלה הם אותות מטאפיזיים]. או שהם מוצגים לנביא בצורת משל או שבטבעו הפיזי של הנביא חל שינוי שמאפשר לו לראות את האותות. בשני המקרים, אין מדובר באות, משום שהתנאי לקיומו של אות הוא שניתן יהיה לראותו כהוויתו ושהאדם הרואה אותו יהיה בטבעו האנושי האמיתי. עצם העובדה שה'אסראא' מנומק במלים 'כדי שנראה לו כמה מאותותינו' מצביע על כך שה'אסראא' מהווה תנאי מקודם לראיית האותות האלה, כלומר הוא לא יראה אף אחד מהאותות האלה אם הוא לא יעבור למקום ספציפי.

 

המסע לאל-מדינה ולא לירושלים

אנו אומרים שניצחון ה'דעוה' של הנביא היה תלוי במעבר לאל-מדינה שבה היו מצויים 'אל-אנצאר' [תומכי הנביא מחמד]; לעומת זאת, נסיעת הנביא לירושלים אינה מהווה תנאי מקודם לכך שהוא יראה את כל הנביאים שקדמו לו או את חלקם, משום שנס תחייתם מחדש או כניסת הנביא לעולם הבא, עולמם שלהם, אינו תלוי במעבר של הנביא לירושלים. גם אם נניח לצורך הויכוח שכל הנביאים [שקדמו למחמד] נקברו בירושלים והפכו את ירושלים למרכז פולחן לאל, מן הראוי שהם יבואו אליו למכה מתוך הערכה כלפיו וכלפי מכה שתהיה מרכז הפולחן החדש לאל.

 

אם נתקדם עוד צעד עם הטקסט, נגלה שנאמר בו כנימוק לאותות שראה הנביא כדלקמן: 'הוא השומע-כל ורואה-כל'. משמעות הדבר היא שאללה לקח את נביאו ממסגד 'אל-חראם' למסגד הקיצון, משום שהוא, אללה, שמע וראה דברים שיש להם קשר לאירוע הזה. האם טוען מישהו שהנביא ביקש מאללה שיראה לו את פלסטין, את המקום בו מצוי מקדש דוד [כך במקור], כמה מהנביאים שנשלחו לפניו, או את עולם השמיים, גן העדן והגיהינום? אם מישהו טוען זאת, הוא טופל שקרים על הנביא.

 

אנו אומרים שאללה הוא השומע-כל ששמע את הנביא נושא תחינה שיגן עליו ממלכודת בני עמו [שבט קורייש] וידאג לו למקום מבטחים בסביבה הערבית עבור ה'דעוה' שלו; אללה הוא הרואה-כל משום שראה את המלכודת שטמנו כדי להרוג את הנביא או לשבות אותו. לכן, התקיים ה'אסראא' (=היג'רה בהסתר) באותו יום שבו הם החליטו להורגו או לשבותו.

 

המסגד באל-מדינה

מסיפורי ההיג'רה של הנביא: לאחר מכן הוא המשיך במהלכו אל אל-מדינה ונכנס אליה בחלוף 12 לילות מחודש 'רביע אל-אול'. ה'אנצאר' התגודדו סביבו וכל אחד מהם אחז ברסן גמל המשא שלו וקיווה שהוא ירד אצלו. הנביא אמר להם: עזבו אותו, יש לו פקודות. גמל המשא המשיך להלך בשבילי אל-מדינה עד שהגיע ל'מרבד' (מקום שמייבשים בו תמרים) השייך לשני נערים יתומים מ[שבט] בני אל-נג'אר, מול ביתו של אבו איוב אל-אנצארי. אמר הנביא: זהו הבית, ברצות אללה. אסעד אבו זרארה השתמש במקום לבית תפילה לפני ההיג'רה של הנביא והוא היה מוביל בו את חבריו בתפילה. הנביא הורה לבנות במקום מסגד... הסיפור הזה מוכיח שהמקום בו הסתיימה ההיג'רה החשאית של הנביא היה מסגד – כלומר, מקום תפילה – באל-מדינה.

 

לסיכום, ה'אסראא' לא היה לפלסטין אלא לאל-מדינה. הוא החל במסגד 'אל-חראם' [במכה], לאחר שהנביא התפלל שם עם חברו[2] והסתיים במסגד אסעד בן זרארה מול בית אבו איוב אל-אנצארי באל-מדינה, שם הקים הנביא מסגד שנודע בשם מסגדו של הנביא. הפרטים של מסע ההיג'רה הם אותם פרטים של מסע 'אל-אסראא', משום ש'אסראא' היא היג'רה בחשאי."



[1] אל-קאהרה (מצרים), 5.8.2003. כותרות המשנה הן של המתרגם.

[2] על פי המסורת המקובלת, אבו בכר.