המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
חה"כ ברכה ובשארה על ההתפתחויות בזירה הפלסטינית
18/8/2003

 

 

חברי הכנסת מחמד ברכה ועזמי בשארה על ההתפתחויות בזירה הפלסטינית

 

בשני ראיונות ניפרדים שקיים לאחרונה היומון הסעודי היוצא לאור בלונדון "אל-שרק אל-אוסט" עם חברי הכנסת מחמד ברכה ועזמי בשארה, מתייחסים השניים לתהליך השלום ולהתנהלותו של אבו מאזן מול ארה"ב וישראל. להלן קטעים מן הראיונות:

 

"שאלה: מה עמדתך לגבי ממשלת אבו מאזן? האם אתם חושבים כי היא תתרום להמרצת [תהליך] השלום?

ברכה: את התשובה בנוגע למידת התרומה [של ממשלת אבו מאזן] צריכים לתת האמריקאים וישראל [שכן] הם אלה היכולים להעניק לו את ההזדמנות הזו. הם שהתנו כי  תוקם ממשלה פלסטינית וממשלה זו הוקמה לאחר שזכתה ללגיטימיות מלאה מצד הנשיא ערפאת והמועצה המחוקקת. לכן, קיומה של הממשלה הפלסטינית הוא מבחן לרצינותם של שני הצדדים - הישראלי והאמריקאי- זה מצד אחד. מצד שני, אני ועמיתי אחמד טיבי, נכחנו בהשבעת הממשלה הפלסטינית. בהימצאותנו שם הבענו את תמיכתנו באחדות הלאומית הפלסטינית ובמערכה המונעת את התפוררות האחדות הפלסטינית. הדבר ברור מאוד לאבו מאזן. כל ניסיון להעלות את קרנו על חשבון הנשיא ערפאת יהיה כישלון שלו [של אבו מאזן] בסופו של דבר. אם ערפאת אינו יכול לפעול כעת בפוליטיקה הבינלאומית ללא אבו מאזן הרי שאבו מאזן אינו יכול לפעול בפוליטיקה הפנים פלסטינית ללא אבו עמאר. שניהם מבינים שהם משרתים את אותה התוכנית.

 

שאלה: האם חברי הכנסת הערבים ממלאים תפקיד [כלשהו] ביחסים בין שתי הממשלות - הישראלית והפלסטינית?

ברכה: איננו רואים עצמנו כמתווכים. אנחנו צד [בעניין] ואנו נוטים לצד הזכות הפלסטינית ולצד שלום צודק לטובת שני העמים. כאשר הם [הישראלים] מתקדמים לעבר השלום הם אינם נותנים מתנה לעם הפלסטיני אלא קונים בכך את ביטחונם. לא יתכן שהישראלים ייהנו משלום וביטחון בחיפה, בתל אביב ובירושלים המערבית בעוד העם הפלסטיני נאנק תחת הדיכוי וההרג בירושלים המזרחית, בשכם ובג'נין. אני חושב ששני העמים הם חלק ממשוואה בה שני החלקים משולבים זה בזה. אנו, בתור האיחוד הפוליטי הגדול ביותר של הפלסטינים בתוך ישראל - החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון, איננו רואים עצמנו כמתווכים וכמי שמוטלות עליהם משימות. אנו מנהלים מגעים עם הישראלים מאחר ואנו חברי כנסת, ואנו מנהלים מגעים עם הפלסטינים מאחר ואנו בני העם הפלסטיני. אף אחד אינו יכול להפקיע זאת מאתנו...

 

שאלה: מה דעתך על הניסיונות הישראלים לדחוק את ערפאת לשוליים?

ברכה: מי שרוצה לעשות שלום עם העם הפלסטיני צריך לעשות שלום עם הנשיא הנבחר. הם צריכים לדעת כי פגיעה בנשיא ערפאת היא בבחינת ויתור אמיתי על שלום צודק. העם הפלסטיני אינו זקוק לשלום שיעשו סוכנים שישראל תמנה.

 

שאלה: מה דעתך, אם כן, על השתיקה בנוגע למצור על ערפאת?

ברכה: זוהי עמדה מגונה. התוקפנות כנגד העם הפלסטיני ונגד הנשיא שלו אינה מקובלת לחלוטין.

 

שאלה: מהי עמדתו של מחמד ברכה בנוגע לסוגיית הפליטים?

ברכה: ראשית, עליך לדעת כי שליש מיליון פלסטינים החיים בישראל הם פליטים במולדתם. הם היגרו מכפריהם בשנת 1948 ונשארו בתוך [ישראל]. חצי מ[בני] משפחתי פליטים במולדתם, וחצי מהם [נמצאים] בגולה. הבעיה טמונה בזיוף הישראלי בנוגע לבעיה זו. כאשר הישראלים מדברים על בעיית הפליטים הם טוענים ששיבתם [של הפליטים] תפר את האיזון הדמוגראפי. אנו שואלים כיצד? נניח שהדבר נכון, אז אנו אומרים להם להחזיר [לפחות] את הפליטים שבתוך ישראל... אנו אזרחים ופליטים [בעת ובעונה אחת]. אני לדוגמא איני יכול לשוב לכפר שלי. אם ישראל רוצה שלום - ואין זה נראה אצל ממשלת שרון – עליה להחזיר את הפליטים אזרחי מדינת ישראל לכפריהם. הדבר לא יפר את האיזון הדמוגראפי. אני אזרח ישראלי וגם לאחר שאשוב לכפרי צקורה אשאר אזרח ישראלי ודבר לא ישתנה... בקרב הפלסטינים יש חלק שמתייחס לעניין זה כמותרות ומתנדב להגיש ויתורים בעניין זכות השיבה ללא מו"מ. אינני מעוניין להשתתף במשחק המשפיל הזה. מה שברור הוא שישראל צריכה להכיר באופן עקרוני בזכות השיבה...

 

שאלה: מה בנוגע לסוגיית ירושלים?

ברכה: ... ירושלים המזרחית [תהיה] בירת פלסטין ו[ירושלים] המערבית בירת ישראל. הגבולות בין שני החלקים יהיו פתוחים והריבונות תהיה מחולקת. אבל היהודים מסתמכים על התורה באומרם כי יש להם זכות בירושלים הערבית. אל לנו לדבר על מאבק דתי אלא על מאבק מדיני. אני חושב כי תהיה זו טעות מצד הפלסטינים לדבר על הנושא מנקודת מבט דתית."[1]

 

 להלן קטעים מן הראיון עם  חבר הכנסת עזמי בשארה:

 

"שאלה: האם שחרור קבוצת אסירים [פלסטינים] נוספת נחשבת להתקדמות בתהליך השלום?

בשארה: המטרה של ישראל בשחרור העצורים הפלסטינים היא להעסיק אותנו בעניינים לא מהותיים. שחרור העצורים אינו הבעיה הפלסטינית, ישראל עוצרת במעצר מנהלי מאות ואלפי [אנשים] תוך כמה ימים, אבל היא עושה חגיגה ויוזמה של רצון טוב משחרור כמה מהם כדי לבזבז זמן. כאילו היו העצורים קלף ביחסי ציבור אשר באמצעותו ישראל מסייעת לממשלה הפלסטינית החדשה וטוענת בפני דעת הקהל העולמית שהיא נוקטת בצעדים לביצוע "מפת הדרכים" והמרצת תהליך השלום.

 

שאלה: כיצד ניתן לשחררם?

בשארה: שחרורם הוא צעד בסיסי בהסדר בין הפלסטינים לישראלים. הם נעצרו מפני שהם התנגדו לכיבוש. הכיבוש עודנו קיים, אז כיצד יתכן להסדיר בעיה מדינית בפועל מבלי לשחרר את החיילים שנכנסו לכלא כמחיר ההתנגדות. האם הגיוני שהמנהיגים ינהלו מו"מ ויסכימו על פתרון בעוד החיילים יישארו בכלא?

 

שאלה: מה היא הדרך להפסיק את השלמת [בניית] גדר ההפרדה?

בשארה: זו אינה רק גדר הפרדה גזענית אלא הם [גם] קוראים לה גדר ביטחון. המציאות מוכיחה שמטרת הגדר היא הפרדה גזענית ולא מניעת פעולות מסירות נפש. ההיסטוריה ידעה [מקרים של] הקמת גדר הפרדה בין שתי ריבונויות כפי שקרה בחומת ברלין שהפרידה בין ריבונות גרמניה המזרחית לבין [ריבונות גרמניה] המערבית וכן הגדר בין מקסיקו וארה"ב שנועדה להפסיק את ההגירה. אבל הגדר במקרה של ישראל, נועדה להבטיח שריבונות אחת תרמוס את הצרכים של הצד השני... הפתרון לדעתי הוא ללחוץ על שרון. הפעלת לחצים מטעם הקהילייה הבינלאומית כולה התומכת בפלסטינים תביא לתגובות חיוביות, במיוחד מאחר ונבנו רק 130 קילומטר מהגדר. יש להעמיד את נושא הגדר בראש סדר העדיפויות הפלסטיני והערבי במסגרת המו"מ והיחסים עם הקהילייה הבינ"ל. גדר זו היא סוג ההתנחלות המסוכן ביותר...

 

שאלה: מה דעתך על אבו מאזן?

בשארה: אינני בוחן אותו כאדם או כאיש פרטי, אבל אני חושב כי מאז נאומו בעקבה במאי שעבר בה התייחס להתנגדות כאל טרור, מבקש אבו מאזן לרכוש את אהדתם של ישראל וארה"ב על ידי [הגשת] ויתורים. לדעתי הניסיון לרכוש את אהדתם לא יגרום להם להשתכנע יותר [בצדקת] הבעיה הפלסטינית אלא יקשיח את עמדתם לפיה ככל שיופעל יותר לחץ על הפלסטינים הם ייסוגו יותר [מעמדותיהם]...  

 

שאלה: באיזו מידה המלחמה של ארה"ב נגד עיראק הועילה או הזיקה לבעיה הפלסטינית?

בשארה: המלחמה של אמריקה נגד עיראק היא תוקפנות כנגד האומה הערבית, אבל טעות לחשוב שהמלחמה החלישה את הבעיה הפלסטינית ולדרוש מהפלסטינים להגיש ויתורים. זאת מפני

שהאווירה שקדמה למלחמה חיזקה את הבעיה הפלסטינית ואת מעמדה מפני שמתנגדי המלחמה הניפו את דגל הבעיה הפלסטינית ונהיה קונצנזוס בקרב כוחות השלום בקהילייה הבינלאומית –ובמיוחד השמאל האירופאי שהביע סולידאריות עם ישראל - לפתור את הבעיה הפלסטינית.

ההפסד היה הנסיגה הבלתי מוצדקת של הערבים לאחר המלחמה. הערבים חשבו שהניצחון האמריקאי שהושג בעיראק צריך להיות בכל החזיתות. הם החלו לדבר נגד סוריה מתוך שמחה לאיד ולחזר אחר אמריקה בלי בושה. כך, הנסיגה הערבית הבלתי שקולה היתה הסיבה לכך שהבעיה הפלסטינית איבדה רבות והמאבק הפלסטיני החל להיות [מוגדר] כטרור."[2]


 


[1]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 6.8.2003.

[2]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 11.8.2003.