המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מצרים: רופאים וחכמי דת דנים בהגדרת המוות
2/8/2003

 

חילוקי דעות בין חכמי דת ורופאים במצרים בנוגע להגדרת המוות

 

המועצה האירופאית למתן חוות דעת הלכתיות ולמחקר (The European Council for Fatwa and Research) בראשות ד"ר יוסף אל-קרצ'אוי פרסמה ביולי 2003 חוות דעת הלכתית המתירה להפסיק הנשמה באמצעים מלאכותיים של אדם שמת מוות קליני. חוות הדעת עוררה ויכוח חריף בקרב רופאים ואנשי דת בעולם המוסלמי, אשר חלוקים בדעותיהם לגבי אבחנת המוות. לגישותיהם השונות בעניין יש השלכה ישירה על עמדותיהם לגבי המתת חסד ולגבי השתלת איברים. השבועון המצרי "אל-אהראם אל-ערבי"[1] שוחח עם השיח' אל-קרצ'אוי והציג את עמדתו בעניין. 

 

המתת חסד פסיבית ואקטיבית:

השיח' אל-קרצ'אוי הסביר כי "ניתוק המכשירים מאדם שמת מוות מוחי מותר מבחינה הלכתית", אך הוא התנה זאת בהסכמת משפחת החולה. לדבריו, "אם משפחת החולה מתנגדת, אסור להפסיק את מכשירי ההחייאה גם אם דעת הרופאים שונה."

 

אל-קרצ'אוי הבחין בין שתי דרכים של המתת חסד שנועדו להקל על סבלו של החולה: המתת חסד בדרכים אקטיביות והמתת חסד בדרכים פסיביות. בהמתת חסד אקטיבית הרופא נוקט אמצעים ממשיים כדי לשים קץ לחיי החולה. לדוגמא, חולה סרטן הסובל מכאבים ואובדן הכרה שהרופא סבור כי ימות בכל מקרה והוא נותן לו מנה גדולה של משככי כאבים העוצרת את נשימתו. המתת חסד פסיבית היא זו שבה לא ננקטים אמצעים אקטיביים לסיים את חיי החולה. מניחים למחלה להתפתח, מבלי שמעניקים לחולה טיפול כלשהו להארכת חייו. לדוגמא, ילד החולה בשיתוק מוחין משותק מבחינה גופנית ושכלית והוא זקוק להשגחה מיוחדת כל חייו. ילד שכזה בדרך כלל לא חי זמן רב והפסקת הטיפול בו היא המתת חסד פסיבית ומניעת הארכת סבלו של הילד החולה והוריו.

 

"המתת חסד בדרכים אקטיביות אינה מותרת מבחינה הלכתית", קובע אל-קרצ'אוי, "משום שיש בה פעולה ממשית של הרופא שכוונתה להרוג את החולה ולהאיץ את מותו באמצעות מתן כמות גדולה של תרופה הגורמת למוות. זהו רצח בכל מקרה בין אם נעשה כך או על ידי מתן סם בעל השפעה מהירה או על ידי מכת חשמל או באמצעות מכשיר חד. כל האמצעים הללו הם בגדר רצח שהוא דבר אסור ואחד מן החטאים החמורים. גם כאשר המניע לו הוא רחמים על החולה והקלת סבלו, הוא אינו חדל להיות רצח, שהרי הרופא אינו יותר רחמן מן הבורא. עליו להשאיר את עניינו בידי אללה שהעניק לאדם את החיים והוא שייקח אותם בבוא הזמן."

 

לגבי המתת חסד פסיבית באמצעות הפסקת טיפול, הביע אל-קרצ'אוי דעה שונה, וטען כי היא מותרת מבחינה הלכתית. לדבריו, רוב חכמי ההלכה באסכולות השונות סבורים כי טיפול במחלה אינו חובה, אלא [רק] בחזקת מותר. מספר קטן של חכמי הלכה מחייבים מתן טיפול ויש החושבים זאת לרצוי בלבד.

 

"כאשר יש תקווה שהחולה יחלים, הטיפול והריפוי הם דבר רצוי או חובה, אך אם אין תקווה להחלמה... איש אינו אומר שהריפוי רצוי, לא כל שכן [איש אינו סבור] שהוא חובה. הטיפול בחולה על ידי כך שמשקים אותו, מאכילים אותו או מזריקים לו גלוקוזה ודברים דומים, או על ידי כך שמחברים אותו למכשיר הנשמה, או על ידי דברים נוספים שהרפואה המודרנית הגיעה אליהם או שהיא עשויה להגיע אליהם לאחר שמאריכים לו את משך המחלה וכאביו נמשכים זמן רב יותר - מן הראוי שלא יהיה חובה ולא דבר רצוי. אדרבה, אולי ההיפך מזה הוא מה שהכרחי ורצוי. סוג זה של הקלה על המוות... הוא הפסקת [טיפול] שאינו בגדר חובה או דבר מומלץ שנענשים על הפסקתו. זהו, איפוא, דבר מותר ולגיטימי, אם לא רצוי. הרופא צריך לבצע זאת כדי לתת מנוחה לחולה ולמשפחתו ואין בכך שום פגם."

 

הפסקת מכונת ההחייאה מותרת כמו שאר המתות החסד הפסיביות, קבע אל-קרצ'אוי והסביר:

"אם הפעולה של הרופא היא רק לעצור את מכונות הטיפול, אין הוא חורג מכך שהוא מפסיק את הריפוי ואין זה שונה משאר הדרכים הפסיביות [להמתת חסד]. אני סבור שיש להוציא מקרה זה ומקרים דומים מהמסגרת הראשונה (כלומר: ממסגרת המתת חסד בדרכים אקטיביות) ולכלול אותם במסגרת הסוג השני (כלומר: במסגרת המתת חסד בדרכים פסיביות). בהתאם לכך הדבר מותר מבחינה הלכתית ואין בו פגם."

 

אל-קרצ'אוי הוסיף גם נימוקים כלכליים ופסיכולוגיים לפסיקתו. לדבריו, באמצעות המכשירים  החולה ממשיך לנשום גם אם הוא למעשה מת, שכן אין הוא מודע לדבר ואין הוא חש בדבר ואין הוא  מרגיש בדבר משום שמוחו נפגע. "הישארות החולה במצב זה מצריכה הוצאות גדולות ללא תועלת. הוא תופס מכשירים שאנשים אחרים זקוקים להם ועבורם יש תועלת בטיפול. כמו כן, הוא אינו מרגיש דבר, אך משפחתו וקרוביו חשים דאגה וכאב כל עוד הוא במצב זה אשר עשוי להימשך עשר שנים ויותר."

 

הגדרת המוות – מות גזע המוח:

על פי פסיקתו של אל-קרצ'אוי המוות חל כאשר גזע המוח מת, ולפיכך מותר להוציא איברים להשתלה מגופו של אדם שמת מוות קליני.

 

תמיכה מוחלטת בעמדה זו הביע ראש היחידה לטיפול נמרץ בבית חולים קצר אל-עיני, ד"ר שריף מח'תאר, שערך מחקר רפואי בעניין. את תוצאות מחקרו הגיש להסתדרות הרופאים המצריים כדי להכלילה בהצעת חוק השתלת האיברים של מועצת העם והשורא. מסקנתו היא כי מות גזע המוח הוא התחנה הראשית במוות.

 

לדברי ד"ר מח'תאר, "בעקבות מות גזע המוח ישנו מוות מלא. כל אמירה שונה אינה נכונה מבחינה רפואית. ידוע בקרב הרופאים כי מות גזע המוח הוא התחנה הראשית במוות, שכן מצב שאר האיברים מתחיל להדרדר ותוך שבוע או עשרה ימים יש ירידה בלחץ הדם והלב מפסיק לפעום. כל מה שניתן לחולה... לא [עוזר ללבו] לפעום יותר מ 12 יום ובסוף הוא מת. ישנם אמצעים חדישים לאבחן מוות. כ-76 מדינות הכירו במות גזע המוח [כמוות מלא] מתוכן 13 מדינות אסלאמיות, אך אנו [במצרים] לא הכרנו בכך."

 

בתגובה לטענה של רופאים כי יש מקרים של מות גזע המוח שבהם החולה שב לחיים, אמר ד"ר שריף מח'תאר: "זו שטות וטעות רפואית גדולה. לעיתים יש טעות באבחון המוות כאשר הרופאים קובעים שגזע המוח מת בשעה שקרום המוח הוא זה שמת... כאשר המוות ודאי יש איברים כמו הלב, הכבד, הכליה, שלא ניתן להעבירם אלא ממי שנפטר לפני זמן קצר ואם הרופאים יחכו שכל האיברים יפסיקו לפעול לא תהיה בהם יותר תועלת."

 

ההגדרה ההלכתית למוות - הפסקת פעולת כל מערכות הגוף:

פסיקתו של השיח' אל-קרצ'אוי הרואה במוות הקליני מוות מלא עוררה התנגדות בקרב חכמי הדת של אל-אזהר שטענו כי הדבר נוגד את החקיקה ההלכתית.

 

בהתייחסו לחוות הדעת ההלכתית של המכון למחקרים אסלאמיים משנת 1997 הזכיר שיח' אל-אזהר, ד"ר מחמד סייד טנטאוי, כי  הגדרת מוות הלכתית היא הפסקה מלאה של כל אברי הגוף מלקיים את תפקידם. מוות של המוח או מוות קליני, קבע השיח' טנטאוי, אינו מקובל מבחינה הלכתית כמוות.

 

גם השיח' מנצור אל-רפאעי עביד, תת שר במשרד ההקדשים המצרי הדגיש כי הגדרת המוות היחידה המקובלת היא ההגדרה ההלכתית. לדבריו, האסלאם אינו מתנגד להשתלת איברים, בתנאי שהמוות ודאי, בתנאי שנתבקשה הסכמת האדם לפני מותו או הסכמת יורשיו ובתנאי שהתרומה היא ללא תמורה.

 

ד"ר עבד אל-רחמן אל-עדוי, פרופ' באוניברסיטת אל-אזהר, חבר המכון למחקרים אסלאמיים וסגן יו"ר הועדה לענייני דת במועצת העם, הדגיש כי הוא אינו מכיר במוות הקליני, משום שאין פירושו מוות מלא. לדבריו, "הרופאים יודעים, לפני כל אחד אחר, כי כל איברי הגוף מפסיקים לפעול והופכים לבלתי ראויים להשתלה דקות ספורות לאחר המוות המלא הנכון וההלכתי, למעט חלקים שממשיכים להיות כשירים להשתלה שש שעות לאחר המוות כמו הקרנית והעור."

 

"ישנם רופאים שהמציאו שמות חדשים למוות כגון: 'מוות קליני', 'מות גזע המוח', או 'מוות של חוסר הכרה', למרות שהמערכות הפנימיות של 'מת' זה - כהגדרתם - ממשיכות לפעול. למרבה הצער, כמה חכמי הלכה נגררו אחרי שמות אלה והמציאו חוות דעת הלכתיות בטענה [שהם דואגים] לאינטרס של הציבור ושהם באו להקל על האנשים. הרופאים מסתתרים מאחורי שמות וחוות דעת הלכתיות אלה כדי לקבל איברים שעדיין מסוגלים לתפקד."

 

ד"ר פח'רי צאלח, בכיר הרופאים ההלכתיים במצרים קבע כי "החולים בגזע המוח עדיין חיים". כדי לקבוע מוות יש לוודא את הפסקת מחזור הדם והנשימה והפסקת פעילות כל אברי הגוף. לאחר מכן מופיעים סימנים ברורים של המוות. יש להניח את הנפטר לשעה שעתיים עד שהרופאים בטוחים שהוא מת, שכן בשעתיים הראשונות אבחנת המוות אינה ודאית. על פי הרפואה ההלכתית מי שמת בגזע המוח, עדין חי למרות שידוע שברוב המקרים אין תקווה להחלמה מפגיעה זו. לדברי ד"ר פח'רי צאלח "יתכן שבעתיד יהיה מרפא לפגיעות בגזע המוח ומי שמתייאש מהריפוי כיום, יתכן ויבריא מחר."

 

הוא ציין כי במקרים של תאונות כאשר מוציאים איברים מהפצוע, קובע דו"ח הרפואה ההלכתית כי המוות נגרם בשל לקיחת האיברים ולא בשל התאונה. בלמעלה מ-95 אחוזים ממקרי המוות של גזע המוח יכול החולה להמשיך לחיות ויש לטפל בו במקום להפיק תועלת מגופו לטובת אדם אחר. המוות פירושו שהגוף מאבד לגמרי את החיים ולכן לא ניתן לראות במוות של גזע המוח מוות מלא. "האם זה הגיוני שנכתוב תעודת פטירה לאדם שליבו פועם עדיין? אדם מחוסר הכרה יכול להישאר בחיים בחדר טיפול נמרץ ארבעה או חמישה חודשים. האם ניקח ממנו את איבריו ונכתוב תעודת פטירה? במקרה כזה הרפואה ההלכתית קובעת כי סיבת המוות היא לקיחת האיברים" – סיכם ד"ר צאלח.

 

העמדה המשפטית-חוקית:

העמדה המשפטית במצרים עולה בקנה אחד עם עמדת הממסד הדתי בסוגיה זו. באסיפה הכללית של מחלקת חוות הדעת ההלכתיות ומחלקת החקיקה בפרלמנט פרסמו חוות דעת הלכתית [בעלת תוקף] משפטי המדגישה כי המוות הוא הפסקה של כל גילויי החיים ומערכות הגוף ואיבריו לפרק זמן שנקבע על פי הניסיון הרפואי. ניתן לקחת איברים רק ממי שמת [על פי הגדרה זו], אחרת מדובר ברצח.



[1]  אל-אהראם אל-ערבי, מצרים, 26.7.2003.