המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המאבק הפנים פלסטיני והתפטרות אבו מאזן
17/9/2003

המאבק הפנים פלסטיני והתפטרות אבו מאזן

 

לאחרונה התפטר מחמוד עבאס "אבו מאזן" מתפקידו כראש הממשלה הפלסטינית על רקע המשבר החריף בתנועת הפת"ח. אבו מאזן טען כי גורמים ישראלים, בינלאומיים ובעיקר פנים פלסטינים הם שגרמו להתפטרותו.

 

במכתב ההתפטרות שהגיש אבו מאזן ליו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת, נכתב: "התאמצתי ככל יכולתי להגיע להישגים מדיניים ופנימיים, שאת חלקם סקרתי בדו"ח שהצגתי בפני המועצה המחוקקת. אבל, נראה כי אין זו שאלה של הישגים אלא של פעולות [שנעשו] בכוונה תחילה כדי להכשיל את הממשלה הזו בכל האמצעים, הלגיטימיים והבלתי לגיטימיים, כולל התרת דם, השפלה, האשמה בבגידה ופגיעה במוניטין ובמוסר שלנו... אם אתם משוכנעים שאני קרזאי פלסטין, שמעלתי באמון ושאני חסר אחריות - אני מחזיר לכם [את האמון הזה] כדי שתעשו בו כראות עיניכם."[1]   

 

מינויו של "אבו מאזן" לראש הממשלה הפלסטיני, שנעשה למורת רוחו של ערפאת, החריף את המחלוקות הקיימות בתנועת הפת"ח עד לכדי פילוג לשני מחנות – מחנהו של יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת, ומחנה של ראש הממשלה הפלסטיני אבו מאזן. בשל כך, היו אבו מאזן וממשלתו נתונים לביקורת קשה מצד מחנהו של ערפאת במהלך כהונתה של ממשלת עבאס, הן בנוגע לאופי ניהול התהליך המדיני והן בנוגע לניהול ענייני הפנים. יתרה מכך, ערפאת לא הכיר בסמכויות הממשלה הפלסטינית ופעל להצרת צעדיה.

 

שיאה של המחלוקת בין שני המחנות היתה חילופי ההאשמות הפומביים בין ערפאת ואבו מאזן. ערפאת אמר במהלך כינוס "הועדה המרכזית של הפת"ח" ב-3 בספטמבר 2003: "אני לא המולא עומר אבל הוא בוודאות קרזאי. הוא מעל באמון שלנו ולא נהג באחריות"[2]. אבו מאזן מצדו התלונן בפני הסנטור האמריקאי, ג'ון מקיין, שערפאת מנסה לחתור תחת סמכותו.[3] אחמד קריע, "אבו עלאא" , יו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית שמונה לתפקיד ראש הממשלה החדש, אמר במהלך ישיבת המועצה המחוקקת כי ערפאת ואבו מאזן "החלו לשנוא אחד את השני... והגיעו לשלב שהם אינם יכולים לעבוד יחד. התחרות הזו משפיעה באופן שלילי על כל תחומי החיים הפלסטיניים, על התהליך המדיני ועל כל המצב הפנימי. אין עוד התעניינות בפעולות הדיכוי הישראליות נגד העם הפלסטיני."[4]

 

להלן סקירה של המחלוקות בתוך תנועת הפת"ח שגרמו להתפטרותו של אבו מאזן הן בנוגע לסוגיות המדיניות והן בנוגע לסוגיות הפנים פלסטיניות.

 

מחלוקות לגבי ניהול העניינים המדיניים

א. המגעים עם ישראל

אישים בפת"ח הביעו חוסר שביעות רצון מן הדרך בה ניהלו אבו מאזן וממשלתו את התהליך המדיני עם ישראל. ביקורת קשה נמתחה על אבו מאזן לאחר פסגת עקבה שהתקיימה ב-4 ביוני 2003. אבו מאזן הואשם כמי שויתר על העקרונות הלאומיים של הפלסטינים והוא נאלץ בשל כך לערוך מסיבת עיתונאים להבהרת עמדותיו המדיניות.

 

הביקורת כנגד אבו מאזן וממשלתו מצד חברי הפת"ח גברה עקב פגישות שערכו אבו מאזן ושרי ממשלתו עם בכירים בממשלת ישראל. ב-8 ביולי 2003 נערכה ישיבה סוערת של הועדה המרכזית של הפת"ח במהלכה הטיחו אנשיו של ערפאת האשמות קשות באבו מאזן. על פי דיווח של היומון הסעודי "אל-וטן" חברים במועצה המרכזית של אש"פ אמרו לאבו מאזן: "אתה נפגש עם שרון בחדרים מרווחים ואנשיך יושבים עם שרים ישראלים במלונות פאר בעוד האסירים נרקבים בכלא. עליך להילחם בנחישות גדולה יותר למען שחרור האסירים... לאחר 55 שנה של מאבק לאומי אתה הפכת אותנו לטרוריסטים. שרון מדבר אליך בהתנשאות ומאז שנבחרת לראשות הממשלה דבר לא השתנה. הערים עדיין נתונות תחת סגר, הפועלים אינם יוצאים לעבודה וערפאת במצור." כמו כן, האני אל-חסן, מקורבו של ערפאת אמר במהלך הישיבה: " אינך מתבייש להסכים ששניים משריך [הכוונה לשר לענייני אסירים, השאם עבד אל-ראזק, ושר המשפטים, עבד אל-כרים אבו צלאח] יפגשו עם שר המשפטים הישראלי [יוסף טומי לפיד] במזרח ירושלים הכבושה? אפילו שרי החוץ של אירופה נמנעים מלערוך שם פגישות."[5]

 

צחר חבש, חבר בועדה המרכזית של הפת"ח, המקורב גם הוא לערפאת אמר ליומון הלונדוני "אל-קדס אל-ערבי" כי הועדה המרכזית של הפת"ח מתחה ביקורת חריפה על "עמידת אבו מאזן ושרון מאחורי [סמל] המנורה היהודית… היעדר פרוטוקול פלסטיני בביקור שנחשב לרשמי והימצאותו של דגל ישראל בהיעדרו של הדגל הפלסטיני."[6]

 

על פי דיווח של אתר האינטרנט www.palestine-info.info המקורב לתנועת ה'חמאס' יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת, התערב גם הוא בויכוח ואמר כי המו"מ מתנהל בדרך של "חובבנים" ולא של "מקצוענים" וכי שרון מנהל את המשחק בדרך שהוא רוצה.[7] דברים דומים אמר ערפאת גם לשליח האו"ם למזה"ת טריה לארסן: "אבו מאזן בוגד באינטרסים של העם הפלסטיני. הוא מתנהג כמו טירון שאינו יודע מה הוא עושה. איך הוא מעז לעמוד ליד דגל ישראל וליד אריאל שרון ולהתחנחן לאדם שההיסטוריה שלו ידועה לכל העולם."[8]

 

ביום התפטרותו, ה- 6 בספטמבר 2003, התייחס אבו מאזן לביקורת זו, בנאום שנשא בפני הישיבה הסגורה של מועצה המחוקקת הפלסטינית: "רבים מדברים על אובדן העקרונות [הלאומיים] הפלסטינים... האם הממשלה הזו איבדה את העקרונות הפלסטינים? [האם היא] איבדה את [עקרונותיה בנוגע ל] מדינה, זכות השיבה, ירושלים וההתנחלויות... כל אלו בגדר חזיונות המקננים בראשיהם של אלו המפיצים את ההאשמות האלו...

 

כל מה שנעשה במו"מ היה בהוראת ערפאת. אף מילה, אות או נושא אינם עולים מבלי שהוא נותן לכך את הסכמתו. לכן, המו"מ אינו מענייננו ואינו מעניין הממשלה, אלא הוא רק מעניינו של אש"פ המתווה את המדיניות וכן מעניינה של ועדת המו"מ המיישמת מדיניות זו.

 

כמו כן, הועלתה סוגיה שאנו רוצים לשים לה קץ. והיא [הטענה] שהעלו כמה מחברי המועצה [המחוקקת] לפיה אנו באנו עקב רצון ודרישה אמריקאית- ישראלית. כולם שכחו או העמידו פני שוכחים שאני מוניתי בקונצנזוס של הוועד הפועל, הועדה המרכזית של הפת"ח והמועצה המרכזית, וכן שאני מוניתי ב[רוב של] 51 קולות במועצה המכובדת שלכם... אז מי אמריקאי? מי הם האמריקאים אשר באו לממשלה הזו?

 

אני מבין שהטלביזיה שייכת לממשלה ולמדינה, ואני מבין [גם כן] שאני ראש הממשלה ושהגוף התקשורתי הראשון שיסקר את החדשות, הועידות והפגישות שלנו הוא אמצעי התקשורת שלנו. כאשר נפגשתי עם [מזכיר המדינה האמריקאי], קולין פאול, הטלביזיה הפלסטינית סיקרה את  מסיבת העיתונאים באופן מצומצם. כל סוכנויות הידיעות והטלביזיה בעולם שידרו את הפגישה חוץ מהטלביזיה שלנו. חלפו ימים, והנאום שנשאתי בפניכם [המועצה המחוקקת] שודר בשידור חי בשלוש תחנות טלביזיה או יותר ואילו בטלביזיה שלנו הוא [כלל] לא שודר. שאלתי את שר ההסברה [בעניין זה] – ואני עוקב מעט מאוד אחר אמצעי התקשורת- והוא אמר: שיש הוראות - והוא מתכוון לנשיא- לשדר סרטים מצויירים במהלך הנאום [שלי].

 

בכינוס ההנהגה הפלסטינית... הרגשתי שיש הסתה חסרת תקדים. לאחר מכן היתה ישיבה בועדה המרכזית [של הפת"ח] שם שמעתי האשמות שהפשוטה בהם היתה כיצד מסכימה הממשלה שאבו עמאר יישאר במצור. עברו רק חודשיים [מאז הוקמה הממשלה] ואבו עמאר במצור מזה שנתיים. לא עזבנו שום זירה, מוסד, מקום, אישיות או מנהיג בינלאומיים מבלי ששוחחנו אתו [בעניין זה] אלא אם כן מישהו ביקש ממני לנקוט בדרך אחרת. הרגשתי באותו הזמן שהגורם שאני משתייך אליו ואשר העניק לי ייפוי כוח הוא אותו גורם שמסית נגדי ואומר שאני לוקח בלעדיות על המו"מ, שאין לנו אסטרטגיה ושיש שרים גנבים." [9] 

 

ב. המגעים עם כווית

במסגרת מסע הדילוגים של אבו מאזן בעולם הערבי תוכנן גם ביקור בכווית. ביקור זה היה אמור להיות ביקורה של האישיות הפלסטינית הבכירה ביותר מאז ניתוק היחסים בין אש"פ לכווית עקב תמיכת אש"פ בפלישה העיראקית לכווית ב-1991.[10] כתנאי מקדים לביקור זה, דרשה כווית כי שעות ספורות טרם הגעתו של אבו מאזן יפורסם גילוי דעת משותף בו יאמר: "במסגרת סקירת התפתחויות האירועים בעיראק, הזכירו שני הצדדים את יום השנה הכואב לציון הפשע המחפיר שביצע בשני באוגוסט 1990 המשטר העיראקי שאבד מן העולם נגד כווית ועמה. שני הצדדים גינו את הפעולות הטראגיות שביצע המשטר שאבד מן העולם במהלך השנים וביניהן חילול זכויות האדם ובמיוחד ההתכחשות התמידית להימצאותם של אסירים כוויתים." [11] 

 

ביקורו של אבו מאזן בכווית בוטל ברגע האחרון מאחר ויאסר ערפאת וראש הלשכה המדינית של אש"פ, פארוק אל-קדומי הביעו התנגדות נחרצת לפרסום גילוי הדעת. שר החוץ הכוויתי, השיח' מחמד אל-צבאח, אמר במהלך כינוס הועדה הפרלמנטרית [הכוויתית] לענייני חוץ: "אבו מאזן הכין גילוי דעת [המכיל] התנצלות המתייחסת גם לתוקפנות העיראקית ולסיוע לתוקפנות זו, כדי שהוא ישודר שעות ספורות טרם ביקורו. אבל לאחר הצגת גילוי הדעת לערפאת ואל-קדומי התנגדו השניים באופן מוחלט לניסוחו מאחר וחשבו כי הוא מגנה גם אותם, שכן הם תמכו בפועל בפלישה העיראקית. בשל כך התקשר אבו מאזן להנהגה המדינית הכוויתית והציע להם לחכות עד שיגיע לכווית ואז יכינו טיוטא של הצהרת התנצלות אחרת. כווית דחתה זאת והתנתה את פרסום ההצהרה לפני הגעתו של אבו מאזן לכווית." כמו כן אמר אל-צבאח לחברי הועדה כי בשל כך ההנהגה הכוויתית מסרבת באופן מוחלט לנהל מגעים עם ערפאת ופארוק אל-קדומי. [12]

 

מחלוקות בנוגע לחלוקת הסמכויות ברש"פ

א. ריב על חלוקת הסמכויות בין ערפאת לאבו מאזן

לצד המחלוקות על רקע מדיני, נראה כי עיקר המחלוקות בתנועת הפת"ח עסקו בשאלת חלוקת הסמכויות בין ערפאת לאבו מאזן. שר החקלאות הפלסטיני, רפיק אל-נתשה הודה בראיון לירחון "פלסטין אל-מסלמה" כי ישנה מחלוקת בין אבו מאזן לערפאת ואמר כי שורש המחלוקת הוא "התיקון בחוקה המחלק את הסמכויות בין הנשיא לבין ראש הממשלה."[13] גם ראש הועדה המפקחת במועצה המחוקקת, חסן ח'רישה, אמר: "המחלוקות בין אבו מאזן לערפאת הן מחלוקות על רקע אישי... בעניין הסמכויות שניתנות לאיש זה או אחר."[14]
 

מינוי אבו מאזן לראש הממשלה ברש"פ נתפס בעיני ערפאת ואנשיו כתכתיב חיצוני שמטרתו להפחית את סמכויותיו של ערפאת ולהשאירו בגדר "סמל" לאומי של העם הפלסטיני. זאת הסביר פארוק אל-קדומי בראיון ליומון הסעודי "אל-ריאץ': "אין ספק שהממשל האמריקאי דרש לערוך רפורמות ברשות הפלסטינית שאחת מהן היא מינוי ראש ממשלה. זאת מתוך מחשבה כי [בכך] הם יכולים לגזול מסמכויותיו של האח אבו עמאר, מפקד המהפכה ונשיא המדינה הפלסטינית והרשות הלאומית הפלסטינית. אנו, באופן טבעי, דוחים זאת..."[15]

 

ערפאת, שנכנע ללחצים ומינה את אבו מאזן לראש ממשלה, התנה זאת במינוי שרים ממחנהו - כמו סאאב עריקאת ואום ג'יהאד – בממשלתו של אבו מאזן. ערפאת גם התנה כי מחמד דחלאן לא יכהן כשר פנים. לבסוף הסכים ערפאת להצעת פשרה לפיה דחלאן יכהן כשר הממונה על ענייני הביטחון אך סירב להעביר לידיו את כל מנגנוני הביטחון. כמו כן, כחלק מניסיונו לבסס את מעמדו העלה ערפאת את מנכ"ל התעופה ושניים מיועציו לדרגת שר והכפיף את מושלי הערים לאחריותו הישירה. כצעד נוסף לביסוס מעמדו, נהג ערפאת מאז השבעתה של ממשלת אבו מאזן לכנס פגישה של הועד הפועל לאחר כל פגישה של הקבינט כדי לדון בצעדים שעל הממשלה לנקוט.[16]

 

ביטוי למחלוקות בין אבו מאזן לערפאת בעניין הסמכויות היה סוגיית מינויו של ראש לשכת הסגל. הממשלה הפלסטינית החליטה למנות את צח'ר בסיסו, מושל צפון עזה, לתפקיד זה ולהדיח את מחמד אבו שריעה שמכהן בתפקיד מזה שנים. עקב התנגדותו של ערפאת למינוי זה והתבצרותם של עשרות חמושים תומכי ערפאת בלשכת הסגל בעזה, נשאר אבו שריעה בתפקידו למורת רוחו של אבו מאזן. בראיון לעיתונאים אמר אל-שריעה שערפאת התקשר אליו ואמר לו "הישאר במקומך... אף אחד אינו יכול להחליף אותך."[17]

 

בנאומו בפני הישיבה הסגורה של "המועצה המחוקקת הפלסטינית", התייחס אבו  מאזן לעניין חלוקת הסמכויות בינו לבין ערפאת ואמר: "אינני רוצה להסביר לכם את חוק היסוד שהרי אתם אלו שגיבשתם אותו. אני דבק בו באופן מלא ואם יש חילוקי דעות, מבקש אני מן המועצה שתכריע בעניינן. אני אמרתי לכם יותר מפעם אחת שאני רוצה שתגידו לי היכן אנחנו [עומדים]?... מה הם הסמכויות שלנו ומה לא? אנחנו רוצים לדעת... בכל יום מגיעה החלטה מאבו עמאר ואינני יודע [מה לעשות]. השגרירויות אינן תחת סמכותנו. אז מה, אם כן, תפקידו של שר החוץ? איננו יודעים. המושלים אינם מענייננו, אז מה תפקיד משרד הפנים? שדה התעופה אינו תחת סמכותנו אז תחת סמכות מי? תחת סמכותו של אש"פ? משמעות הדבר כי לאף שר אין סמכות על [אף] פקיד שיוצא או נכנס, ממונה או מתפטר. אין לו שום סמכות בעניין זה והוא מקבל את כל ההוראות מן הנשיאות. אינני מכיר שום מדינה בעולם בה הממשלה והשרים אינם אחראים על הפקידים שלהם...

 

בכינוס האחרון של הקבינט הוחלט למנות את צח'ר בסיסו במקום אבו שריעה. בין אם ההחלטה היתה דבר נכון או משגה, זוהי היתה ההחלטה. אבל למנוע את ההחלטה בכוח הזרוע?... כיצד יתכן הדבר? אם נניח שההחלטה לא היתה נכונה, זו לא דרך לטפל בכך! כאשר קיבלנו את ההחלטה שלחתי לנשיא משלחת של שלושה אנשים: יאסר עבר רבו, עזאם אל-אחמד ונביל עמרו ושלחתי אליו אגרת [בה נכתב] 'האח אבו עמאר החלטנו מספר החלטות: הראשונה לגבי לשכת הסגל, והשניה מינוי עבד אל-פתאח חמאיל לשר הנוער והספורט אנו מבקשים את ברכתכם' הוא כתב לנו [בתשובה] 'זה אינו עניינכם אלא עניינו של אש"פ והחלטה של הנשיא'..."[18]

 

ב. המחלוקת על השליטה בכספי הרש"פ

מוקד מחלוקות נוסף בין ערפאת לאבו מאזן היה השליטה על המקורות הכספיים ברש"פ מאחר ובעקבות מינוי אבו מאזן לראשות הממשלה הוגבל חופש הפעולה של ערפאת בכספי הרש"פ.

בעל הטור סחר בעאצירי כתב ביומון הלבנוני "אל-נהאר" בעניין זה: "כאשר משרד החוץ האמריקאי מעביר 20 מיליון דולר כסיוע ישיר לפלסטינים זהו למעשה סיוע ישיר לאבו מאזן כדי לחזק את מעמדו הפנימי. הפלסטינים והעולם כולו שמעו את שגריר אמריקה בתל אביב דניאל קרצר... אומר כי תמיכה באבו מאזן אינה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להחליש את יאסר ערפאת."[19] 

 

המחלוקות בין מחנה ערפאת למחנה אבו מאזן החריפו כאשר יועצו הכלכלי של ערפאת, ח'אלד סלאם, מחמד רשיד,שניהל את חשבונות הרש"פ ואת חשבונותיו של ערפאת, החל לתמוך באבו מאזן בעודו מחזיק בכסף שניהל עבור ערפאת.[20] על פי דיווח היומון הלונדוני "אל-קדס אל-ערבי", בשל מחלוקות קשות אלו, נמצא רשיד בקהיר תחת אבטחה כבדה ותחת חסות מצרית.[21] רשיד הודיע בתגובה כי הוא כבר "לא מחזיק בכספי ההשקעות של הרשות הפלסטינית וכי כל הכספים הופקדו בקרן תחת פיקוחו של סלאם פיאצ', שר האוצר הפלסטיני." עוד אמר "הנשיא ערפאת כנראה נמצא במצוקה, אבל איני יכול לסייע לו. שר האוצר הוא זה שקובע את תקציב הנשיאות והוא האחראי לכך."[22] משלחת פלסטינית נסעה לאחרונה לקהיר על מנת לפתור את המחלוקת בין השניים.[23] 

 

מחלוקות נוספות היו בנוגע לרפורמות הכלכליות שניסה להנהיג שר האוצר סלאם פיאצ' להן התנגדו תומכי ערפאת. בעל הטור הפלסטיני, אשרף אל-עג'רמי כתב בענין זה: "מה שמסכל את ההישגים של הממשלה ברפורמות רבות הוא במקרים רבים ההתערבות הבוטה והמכשילה [מצד אנשי ערפאת]. אין מנוס מלתת דוגמא חיה: הממשלה רצתה ליישם את הרפורמה הכלכלית במוסדות הרשות והיא הצליחה ליישמה במידה רבה במשרדי הממשלה, במוסדות האזרחיים ובחלק מן המוסדות הביטחוניים שנהיו כפופים למשרד הפנים. אבל היא לא יכלה לכלול  את המוסדות הביטחוניים האחרים. מוסדות אלו עדיין מסרבים להעביר את משכורות המפקדים שלהם לבנקים כדי שניתן יהיה לצמצם את האדמיניסטרציה העובדת בפועל במוסדות אלה."[24]   

 

בנאומו בפני "מועצה המחוקקת הפלסטינית", התייחס אבו מאזן לניסיונות להכשיל את הרפורמות שהנהיגה ממשלתו: ניסינו לקבל כמה החלטות כלכליות, חלקן יושמו וחלקן לא... אמרנו שאין מנוס מליישם "חוק הפנסיה" או "החלטת פנסיה" והיתה [בשל כך] התקוממות גדולה נגדנו שלא שככה... בכל המדינות בעולם יש פנסיה. עד מתי יכולים הסבא, הבן והנכד  לעבוד באותו משרד באותה העת?... העניין הובא בפני הועד הפועל [של אש"פ]. אינני יודע מה הקשר של הועד הפועל לעניין זה אבל הוא משמש כהנהגה העליונה והוא אמר שהחלטה זו תופסק...

 

הפקידים האזרחיים מקבלים את משכורותיהם דרך הבנקים, ומשרד האוצר הציע שכולם – אזרחים ואנשי צבא [כאחד] - יקבלו את משכורותיהם דרך הבנקים. [בשל כך] היתה מתקפה חריפה  נגדנו... עכשיו כאשר אנו מבקשים להכניס את המשכורות לבנקים הם אומרים: הדבר אסור מפני שזה לא לאומי. משרד הפנים הסכים שהמשטרה, הביטחון המסכל, והמודיעין יקבלו את משכורותיהם בבנקים ואילו כל שאר מנגנוני הביטחון מקבלים את משכורותיהם לכיס. מדוע? כל שרצינו הוא שהדבר יוסדר ושאדם יקבל את משכורתו בכבוד מהבנק, יהיה לו פנקס צ'קים וחשבון בנק כי שיוכל לקחת הלוואות מהבנקים ולעשות פעולות דומות...

 

היו הפגנות נגד משרד האוצר. משרד האוצר בעזה הושחת ותכולתו נגנבה. אינני רוצה לומר מאין באו האנשים האלו, מי הסית אותם ומדוע. במידה והחלטה מסוימת אינה מוצאת חן [בעיני מישהו], מגיעים חמושים כדי למנוע אותה בכוח. סלאם פיאצ' [שר האוצר הפלסטיני] נעצב מאוד על שהותקף. הוא אמר: 'אסבול כל דבר שיגידו עלי חוץ מאשר מרגל או בוגד. אינני מרגל בוגד או סוכן."[25]

 

ג. מחלוקת בנוגע לסמכויות הביטחוניות ברש"פ

מחלוקות נוספת בין שני הצדדים עסקה בסמכויות הביטחוניות שהעניק אבו מאזן למחמד דחלאן. בין ערפאת לדחלאן קיימת מתיחות בגינה הטיל ערפאת וטו על מינויו של דחלאן לשר הפנים. כפשרה הוחלט כי אבו מאזן יהיה שר הפנים ואילו דחלאן יהיה שר הממונה על ענייני ביטחון. למרות פשרה זו, סירב ערפאת להעביר את כל מנגנוני הביטחון לידי דחלאן ואבו מאזן, והשאיר בידיו את הביטחון הלאומי, המודיעין הכללי והמודיעין הצבאי.[26]

 

ערפאת ומקורביו חוששים כי דחלאן שביסס את מעמדו במנגנוני הביטחון ברצועה באמצעות מינוי מקורבים רבים יעשה זאת גם בגדה המערבית במטרה לערוך הפיכה בתוך הפת"ח.[27]

ראש הועדה המפקחת של המועצה המחוקקת, חסן ח'רישה הסביר את החשש באומרו: "מקורות הכוח של ערפאת היו באופן רציף הכסף והביטחון. העניין הכספי נלקח ממנו בדרך זו או אחרת על ידי [שר האוצר] סלאם פיאצ' … ועכשיו קיים העניין הביטחוני ויתכן וערפאת יאבד את השליטה והכוח המצוי בידיו כעת."[28]

 

על המאבק בין יאסר ערפאת לדחלאן כתב בעל הטור ביומון הלונדוני "אל-חיאת" , ג'יהאד אל-ח'אזן: "אבו עמאר משחק באש. אינני אומר זאת מתוך ביקורת אלא מתוך חשש. האמריקאים והישראלים מסרבים להתייחס אליו. הם ומדינות ערב רוצים שאבו מאזן יבצע את המוטל עליו. אם ערפאת ימשיך להציב מכשולים הרי שהוא ישלם על כך מחיר אישי כפי ששילם סדאם חוסיין, גם אם הנסיבות שונות...  אם ראש הממשלה מתחרה באבו עמאר בטווח הקצר - או שכך חושב הנשיא, הרי ששר הביטחון [כלומר מחמד דחלאן] מסוכן עוד יותר, מפני שהוא מתחרה בו בטווח הארוך, כמו שרואה זאת הנשיא [ערפאת]... אין להפחית בפטריוטיות של דחלאן רק בגלל דעותיו השונות או רק בגלל שאבו עמאר חושב שהוא יחיה אלף שנה ושכל העניין הוא 'משבר חולף' ולכן, הוא אינו רוצה לחזק את מחמד דחלאן באופן שיוכל לרשת אותו מחר או עוד אלף שנה."[29]

 

מתוך ניסיון להצר את צעדיו של דחלאן, החליט ערפאת לערוך מספר מינויים ביטחוניים. כך למשל במהלך ישיבת הועדה המרכזית של הפת"ח ב-8 ביולי 2003 הודיע ערפאת על מינויו של יועצו האני אל-חסן לתפקיד מזכ"ל תנועת הפת"ח בגדה המערבית וברצועת עזה והעניק לו שישה מיליון שקל כדי לערוך רפורמה במבנה תנועת הפת"ח. רפורמה זו  אמורה היתה לכלול, על פי דיווח היומון "אל-קדס אל-ערבי", מינוי של סגני מזכ"לים בעזה ובגדה, החלפת מזכ"לים בכל המחוזות וכן ביטול "הועדה העליונה של תנועת פת"ח" ומוסדות נוספים בפת"ח והכפפתם תחת גוף אחד שיקרא "הנציגות העליונה של הארגון והמינהל" ויפעל מטעמו.[30]

 

האני אל-חסן אמר בתגובה למינויו במהלך סדנא שארגנה תנועת הפת"ח בבית לחם: "המצב הפנימי בתוך תנועת הפת"ח מחייב נקיטה של מספר צעדים שיסייעו לבניית ארגון חזק שיכול להתמודד עם האתגרים השונים העומדים בפני העם הפלסטיני." וכי בעתיד הקרוב יהיה "טיהור שורות" בתנועת הפת"ח.[31] עם זאת, הכחיש אל-חסן בראיון ליומון הלונדוני "אל-חיאת" שיש קשר בין צעדים אלו לבין המחלוקות בפת"ח: "המחלוקת עם אבו מאזן היא בטקטיקה ולא באסטרטגיה. לגיבוש הבית של פת"ח מבפנים אין קשר לאדם זה או אחר." [32]

 

מחמד דחלאן מצדו קרא בתגובה לערוך בחירות בתוך הפת"ח. בראיון לעיתון הבחרייני "אל-איאם" אמר: "אין זה הגיוני שיעברו בתנועה הענקית 13 שנים מבלי שיהיו בה בחירות אלא רק מינויים."[33] גם קדורה פארס, חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית מתנועת הפת"ח, אמר גם כי הוא וחבריו "דורשים לערוך בחירות בתוך הפת"ח כדי לבחור את חברי המועצה הזו במקום שהם ימונו על ידי הנציג הכללי של התנועה [כלומר האני אל-חסן] כדי לעגן את עקרון הבחירות הדמוקרטיות בשורות התנועה שיעניק יותר לגיטימציה לחבריה ומנהיגיה הנבחרים."[34]

 

ניסיון נוסף מצד ערפאת להצר את צעדיו של דחלאן - למנות את נצר יוסף לתפקיד שר הפנים הפלסטיני - נכשל. לדברי בכיר פלסטיני, "אבו מאזן התנגד למינוי זה בגלל הדרך בה הדבר נודע

 

לו. הוא אמר כי הסוגיה אינה החלפתו של איש [זה או אחר] אלא סוגיה של סמכויות."[35]

 

במאמר המערכת של היומון "אל-קדס אל-ערבי" נכתב: "הידיעות אומרות שאבו מאזן סירב למינוי זה [של נצר יוסף לתפקיד שר הפנים הפלסטיני] בטענה שהוא האחראי משרד הפנים ואין זה הגיוני כי הוא יפטר את עצמו וייתן את התיק הרגיש הזה לאדם אחר שאינו ממחנהו... הנשיא ערפאת יודע טוב מאוד שמנגנוני הביטחון שנשארו בידו הם קלף יקר, וכי ויתור עליהם יגרום להגברת דחיקתו, סילוקו ממטהו בראמאללה וגירושו. זאת, לאחר ש'קלף הכסף' כבר נלקח ממנו ויועצו הכלכלי מחמד רשיד עזב אותו ועבר לצד השני [כלומר לצד של אבו מאזן]... הנשיא ערפאת שלט על העם הפלסטיני באמצעות הכסף, וחיזק את שליטתו בגדה וברצועה לאחר שובו מהגלות בתוניס באמצעות מנגנוני הביטחון..."[36]

 

צעד אחר להצרת צעדיו של דחלאן היה מינויו של ג'בריל רגוב, לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל  לתפקיד היועץ לענייני ביטחון של ערפאת. יש שיגידו כי תפקיד חדש זה נתפר במיוחד עבור רג'וב לאחר שבמקביל הועלתה דרגתו מדרגת לוטינט קולונל – דרגה הזהה לדרגתו של דחלאן – לדרגת קולונל.[37] רג'וב שהסכים למינוי הודיע כי "מועצת הביטחון הלאומי תהיה אחראית לארגן מחדש את כל מנגנוני הביטחון ותפקח על היחסים בין הרש"פ לועדה המרובעת שגיבשה את 'מפת הדרכים' הכוללת את האיחוד האירופי, ארה"ב האו"ם ורוסיה."[38] כמו כן, בראיון ליומון הכוויתי "אל-ראי אל-עאם" אמר רג'וב: "מחמד דחלאן אינו שר הפנים אלא השר לענייני ביטחון. ייפוי הכוח שהעניק אבו מאזן לדחלאן היה טעות מפני שלאבו מאזן אין זכות להעניק לדחלאן ייפוי כוח במשרד הפנים… ישנה החלטה בתוך הפת"ח כי דחלאן לא יהיה מעורב במשרד הפנים. כל המעורבויות של דחלאן [במשרד הפנים] אינן חוקיות."[39] 

 

ביטוי נוסף למאבק על הסמכויות הביטחוניות ברש"פ היה ניסיון ההתנקשות בראש המודיעין הצבאי, מוסא ערפאת באמצעות ירי טילי אר.פי.ג'י על משרדו בשל תמיכתו בערפאת ולא במחמד דחלאן. מוסא ערפאת רמז לאחר ניסיון ההתנקשות כי המתנקשים הם אנשי תנועת הפת"ח: "אינני אומר כי משתפי פעולה ומרגלים ישראלים [עשו זאת] אלא סוכנים ומרגלים בתוך הארץ [כלומר הרש"פ]" עוד אמר: "לפלגי האופוזיציה אין שום קשר לאירוע זה."[40]  

 

בנאומו בפני המועצה המחוקקת הפלסטינית התייחס אבו מאזן לעניין המחלוקות בנוגע למנגנוני הביטחון ואמר: "רבים אומרים שאני רוצה שמנגנוני הביטחון יהיו ברשותי ותחת פיקודי [ושאני רוצה] להפקיע אותם מידי האח אבו עמאר. אלו דברי שקר והדבר כלל לא קרה. אינני רוצה שמנגנוני הביטחון יהיו ברשותי וזהו סיפור ארוך.  חוק היסוד אומר: 'מנגנוני ביטחון הפנים יהיו תחת ראשות הממשלה או תחת שר הפנים' ואני חושב שזה ברור.

 

באשר למפת הדרכים הרי שהיא אומרת: 'כל מנגנוני הביטחון יהיו תחת סמכותו של ראש הממשלה'. אבל אני לא דרשתי אפילו את איחוד המנגנונים. כשנשאלתי השבתי כי כל המאמצים של מנגנוני הביטחון יאוחדו ולא שכל מנגנוני הביטחון יאוחדו. כל מה שביקשנו הוא רק תיאום ולא יותר בין מנגנוני הביטחון השונים. כאשר האמריקאים דיברו על איחוד מנגנוני הביטחון אמרנו להם כי איננו מעונינים בכך.

 

בהזדמנות זו ברצוני לומר: לא אני, ולא ממשלתי, היו אלה שהסכימו למפת הדרכים. הוסכם עליה ב-20 בדצמבר [2002]. הראשון שדיבר על קבלת מפת הדרכים כפי שהיא, היה סאיב עריקאת בשמה של הרשות הפלסטינית ובשם משרדו הקודם. מפת הדרכים כמות שהיא מדברת על איחוד מנגנוני הביטחון ואנו התגברנו על כך. היא מדברת על הכאה ועקירה מן השורש של הארגונים ואנו התגברנו גם על כך מפני שאנו לא יכולים לפול למכשלות האלו. איננו רוצים להיכנס למלחמת אחים ואיננו יכולים לאחד את המנגנונים מפני שהאח אבו עמאר שם תחת סמכותו שלושת רבעי ממנגנוני הביטחון ומסרב לערוך כל סוג של תיאום ביניהם לבין שאר המנגנונים."[41]

 

ד. המחלוקות על הסמכויות במשרד החוץ הפלסטיני

חילוקי דעות קשים שהעיבו על תפקוד ממשלתו של אבו מאזן היו גם בין פארוק אל-קדומי, ראש הלשכה המדינית של אש"פ אשר שימש כמעין שר חוץ של הרש"פ לבין נביל שעת' שמונה לאחרונה לשר לענייני חוץ בממשלתו של אבו מאזן.

 

מינויו של נביל שעת' לתפקיד שר החוץ בממשלה החדשה לא התקבל בעין יפה מצד פארוק

אל-קדומי אשר המשיך לטעון, בגיבוי ערפאת, כי הוא ולא נביל שעת' משמש כשר החוץ הפלסטיני ופועל במסגרת תפקיד זה.  בראיון ליומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" אמר אל-קדומי: "איני מבין מדוע קראו [למשרד] שבראשו עומד נביל שעת' 'המשרד לשיתוף פעולה לענייני חוץ', כלומר, אם ירצה אללה, בעוד כמה שנים תהיה לנו מדינה ו[אז] יהיו לה יחסי חוץ. אני רוצה להצביע על כך שהמועצה הלאומית החליטה במושב ה-19 שלה שנערך ב- 10 בנובמבר 1988 להחשיב את הועד הפועל כממשלה זמנית. אבו עמאר נבחר לעמוד בראש הממשלה ואני נבחרתי להיות שר החוץ שלה... כמו כן, נקבע כי הרכב חברי הממשלה יושלם בעתיד. לכן, כאשר נחתם [הסכם] אוסלו ו[נחתמו הסכמים] נוספים, החליט הועד הפועל שבאופן עקרוני אין מנוס מכך שיהיו שרים או [שיוקם] גוף אחר במסגרת בניית הרש"פ. ל[חברי] הגוף הזה קראנו שרים. אולם, מבחינה עקרונית, הם אינם שרים וגם בהסכמים לא כתוב שהם שרים בעוד שהארגון [אש"פ] הוא מקור הסמכות הפוליטי והחוקתי."[42]

 

בראיון לעיתון "אל-ערב" אמר אל-קדומי: "האמת היא שהד"ר שעת' אחראי על הסיוע האירופאי לרש"פ מפני שאירופה מנהלת מגעים רק עם הרש"פ... רוב האירופאים אינם מכירים באש"פ אלא רק בנציגים פלסטינים. יש [מדינות] שמכירות באש"פ כמו נורווגיה, מלטה וקפריסין וזה דבר חדש, אבל בכל הנוגע להסדר המדיני הם רוצים לפעול מול הרשות הפלסטינית. לכן אמרנו לאח נביל שעת' להיות אחראי על סוגיה זו אבל תוך תיאום עם השגרירויות באירופה הנוגעות בדבר והשייכות למשרד החוץ הפלסטיני." [43]

 

נביל שעת' מצדו, אמר בראיון ליומון הכוויתי "אל-ראי אל-עאם" כי "הרשות הפלסטינית אינה אחראית לדברים שאומר ראש הלשכה המדינית באש"פ האח פארוק אל-קדומי. הוא חי בתוניס רחוק מהאדמה הפלסטינית ולכן איני יכול לשאת באחריות להצהרות שפרסם... הצהרותיו הן על דעת עצמו בלבד."[44]  

 

על פי דיווח בעיתון "אל-ערב", המשבר בין פארוק אל-קדומי לנביל שעת' החריף כאשר שעת' שלח לשגרירויות ולנציגויות מכתבים רשמיים מטעם "משרד ראש הממשלה" בהם נאמר כי הם תחת סמכותו וכי הכינוי הרשמי שלו הוא "השר לענייני החוץ של מדינת פלסטין" ולא של הרשות הפלסטינית. בתגובה, שלח אל-קדומי, בגיבוי ערפאת, מכתב לשגרירויות בו נכתב בין היתר כי "אין לרשות הפלסטינית סמכויות בתחום יחסי החוץ, וביניהם הקמת שגרירויות וקונסוליות בחו"ל או [הקמת] נציגויות שונות... היחסים בין הרש"פ לבין נציגי המדינות הזרות והארגונים הבינלאומיים והקמת נציגויות ברצועת עזה וביריחו... אינם נחשבים ליחסי חוץ." אל-קדומי גם דרש מהשגרירים וממנהלי הנציגויות לדבוק בהוראותיו ולא להפר אותן.[45]

 

אבו מאזן ניסה לפסוק בעניין כאשר שלח מכתב רשמי למזכ"ל הליגה הערבית, עמרו מוסא, בו הודיע כי השר לענייני חוץ בממשלה הפלסטינית הד"ר נביל שעת' הוא הממונה, מאותו רגע ואילך, על ייצוג הצד הפלסטיני בועידות הליגה הערבית ובפגישות שרי החוץ הערביים.[46] בתגובה, שלח ערפאת מכתב לעמרו מוסא בו הודיע כי אל-קדומי הוא שר החוץ הפלסטיני וכי הוא "נציג פלסטין" בישיבות הליגה הערבית בדרגות שרי החוץ.[47] הדובר הרשמי של הליגה הערבית, השאם יוסף שהתייחס לעניין אמר ליומון "אל-שרק אל-אוסט" כי "הליגה הערבית אינה מתערבת בעניין הייצוג של כל מדינה ערבית" אך ציין כי בד"כ "שני השרים אל-קדומי ושעת' משתתפים בכינוסים [של הליגה הערבית] וכי ההזמנות הרשמיות נשלחות באורח קבע לשניהם."[48]

 

אבו מאזן התייחס לסוגיה זו בנאומו בפני המועצה המחוקקת הפלסטינית ואמר: "מאז שהגענו למולדת עמדה בפנינו בעיה [בעניין השאלה] מי מייצג אותנו? שר התכנון דאז [נביל שעת'] או שר החוץ האח אבו אל-לטף [פארוק אל-קדומי]...מי שהיה הכי נבוך מכך הוא יאסר ערפאת. שכן, היו מגיעות אליו תלונות מכל האנשים שאמרו לו: 'יש לנו על שולחן הכינוסים הרשמי שני שרי חוץ, שתי לוחיות [המציינות את תפקידם], שני כסאות, שתי מכוניות, ושתי סוויטות - מפני שיש לנו יותר מראש משלחת אחד ובנוסף לכך יש לנו שני נאומים פוליטיים סותרים. אז מי מייצג את הרשות? מי מדבר בשמך? מי מביע את המדיניות שלך?' אבו עמאר תמיד מתלונן על כך ואומר: 'זו בושה. כיצד אנו יכולים לטפל בעניין? הזה'...

 

לפני שנה או יותר קרא אבו עמאר לועד הפועל והציג בפניהם העניין. [במהלך הישיבה] הועלו ההצעות הבאות: או שהאח אבו אל-לטף יהיה שר החוץ, ונביל שעת' שר המדינה; או שאחד מן השניים יהיה שר החוץ; או שיחולקו ביניהם הסמכויות. לאחר דיון הוסכם שעדיף לחלק ביניהם את הסמכויות. החברים החלו לדון על הסמכויות ואמרו: 'בעניינים הקשורים לליגה הערבית ומוסדותיה באירופה ייצג אותנו האח נביל שעת' ואילו האח אבו לטף ייצג אותנו בפסגת המדינות האסלאמיות, בפסגת מדינות הבלתי מזדהות, באו"ם ובפסגה האפריקאית. כלומר הסמכויות חולקו בין השניים...

 

כאשר הורכבה הממשלה היו ששאלו מה משרתו של נביל שעת' והרכבתי את משרת "השר לענייני חוץ" נביל הלך לאח אבו עמאר שאמר: זו טעות [המשרה היא] שר החוץ מדוע להוסיף את המילה [עניינים]? נביל חזר אלי ואמר: 'אבו עמאר מבקש שאהיה שר החוץ'. אמרתי לו: 'טוב, שר החוץ או השר לענייני חוץ, זה אותו הדבר'. בכינוס המועצה המרכזית למיטב זכרוני [המשתתפים] אמרו: 'לא! [תפקידו ייקרא] השר לענייני חוץ'. ואבו עמאר אמר: 'השר לענייני חוץ'. ואמרתי: 'בסדר'...

 

הוצאתי את רשימת [חברי] הממשלה בה [צוינה משרת] השר לענייני חוץ. אח"כ הלכתי אל האח אבו עמאר ושאלתי אותו 'האם יידעת את אבו לטף על כך'? הוא אמר: 'כן'. חזרתי על השאלה שוב: 'האם ידעת את אבו אל-לטף על כך באמצעות איגרת'? הוא אמר: כן. אמרתי לו: 'אם כן, איידע את הליגה הערבית שמי שמייצג אותנו הוא האח נביל שעת'  ושלחתי מכתב בעניין זה. הדבר עורר סערה שלא שככה, לא בתוניס ולא מחוצה לה. מדוע? הרי הדבר היה בהתאם להחלטת מקור הסמכות שהוא הועד הפועל של אש"פ, ואבו עמאר אמר לי שהוא שלח אגרת לנוגעים בדבר, ועכשיו חובה עלינו ליישם זאת.

 

נפגשתי עם עמרו מוסא שאמר לי: 'אני במבוכה, מי הנציג [של העם הפלסטיני]? סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו: 'אבל אם יגיעו אליך בכתב הוראות סותרות מאבו עמאר הרי שהוא נשיא הרשות והחלטתו היא המחייבת.' עד עכשיו קיימת הבעיה מפני שמשרד החוץ אינו יודע אחרי אלו [ההוראות של] לפעול והקורבן היחיד הוא הדיפלומטיה שלנו השגרירים שלנו השגרירויות שלנו בחו"ל..."[49]

 


[1] אל-חיאת (לונדון), 8.9.2003.

[2]  אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 4.9.2003.

[3] ג'רוסלם פוסט (ישראל), 19.8.2003.

[5]  אל-רסאלה, (רש"פ), 31.7.2003.

[6] אל-קדס אל-ערבי, (רש"פ), 11.7.2003.

[8] הארץ, (ישראל), 11.7.2003.

[9]  אל-חיאת (לונדון), 9.9.2003.

[10] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 10.8.2003.

[11]  אל-קבס (כווית), 11.8.2003.

[12]  אל-ראי אל-עאם (כווית), 14.8.2003.  יש לציין כי בעקבות פרשת ההתנצלות התנהל בכווית פולמוס האם לנהל מגעים עם אבו מאזן כנציג פרגמטי יותר של הרש"פ או לא. במסגרת פולמוס זה, קרא חבר הפרלמנט הכוויתי , מחמד אלצקר, לפתוח דף חדש עם אבו מאזן ולשפר את היחסים בין כווית לבין ממשלתו החדשה מאחר ושיפור היחסים עם אבו מאזן הוא בבחינת "דחיקה אמיתית של ערפאת ואל-קדומי לשוליים." בעוד חברי פרלמנט אחרים סירבו לחדש את היחסים עם הרש"פ באומרם "אנו פועלים עם ארגונים וממשלות ולא עם אנשים אבו מאזן, ערפאת ואל-קדומי בסופו של דבר מייצגים את הרש"פ". ראה: אל-ראי אל-עאם (כווית), 14.8.2003

[13] פלסטין אל-מסלמה (לונדון) אוגוסט 2003

[16] פלסטין אל-מסלמה (לונדון) אוגוסט 2003

[17]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 31.8.2003. אל-חיאת (לונדון), 31.8.2003.

[18] אל-חיאת (לונדון), 9.9.2003.

[19] אל-נהאר (לבנון), 11.7.2003.

[20] אל-רסאלה (רש"פ), 31.7.2003.

[21] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 15.8.2003.

[22] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 18.8.2003.

[23] אל-קדס אל-ערבי, (לונדון), 19.8.2003.

[24] אל-איאם, (רש"פ), 14.7.2003

[25] אל-חיאת, (לונדון), 9.9.2003.

[26] אל-סביל (ירדן), 22.7.2003

[27] אל-סביל (ירדן), 22.7.2003

[29] אל-חיאת, (לונדון), 13.7.2003.

[31] אל-איאם, (לונדון), 24.7.2003.

[32] אל-חיאת, (לונדון), 12.7.2003.

[33]  אל-איאם (בחרין), 13.7.2003.

[34] אל-חיאת, (לונדון), 12.7.2003.

[35] אל-שרק אל-אוסט (רש"פ), 26.8.2003.

[36] אל-קדס אל-ערבי (רש"פ), 26.8.2003.

[37] אל-קדס (רש"פ), 25.8.2003.

[38] אל-שרק אל-אוסט (רש"פ), 26.8.2003.

[39] אל-ראי אל-עאם (כווית), 30.8.2003.

[40]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 26.7.2003. גם בראיון ליומון הפלסטיני "אל-חיאת אל-ג'דידה" ב-26.7.2003 הכחיש כי לישראל יש קשר ישיר לעניין.

[41]  אל-חיאת (לונדון), 9.9.2003.

[42] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 23.5.2003.

[43] אל-ערב (לונדון), 2.6.2003.http://www.miftah.org/arabic/PrinterF.cfm?DocId=247

[44] אל-ראי אל-עאם (כווית), 15.8.2003.

[46] אל-וטן (סעודיה), 26.8.2003.

[47] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 27.8.2003.

[48] אל-שרק אל-אוסט, (לונדון), 25.8.2003.

[49] אל-חיאת (לונדון), 9.9.2003.