המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
התגובות הפלסטיניות להסכם ז'נווה (א)
16/10/2003

 

 

התגובות הפלסטיניות להסכם ז'נווה (א)

 

הקדמה

לאחרונה הגיעו אישים ישראלים ופלסטינים להבנות בנוגע להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים המכונה "הסכם ז'נווה" לאחר שיחות שנערכו למעלה משנתיים. ההסכם, שטרם התפרסם אמור להיחתם בטקס בינלאומי במהלך חודש נובמבר בז'נווה בנוכחות נציגים ישראלים פלסטינים ערביים ואירופאים. 

 

קדורה פארס, חבר המועצה המחוקקת ובכיר בתנועת הפת"ח, שהיה חבר בצוות המו"מ הפלסטיני ויש שטענו כי נשלח כנציגו של מרואן אל-ברע'ותי[1] אמר כי מטרת ההסכם היא "להפריך את טענות ממשלת הימין בישראל, לפיהן אין שותף פלסטיני אשר ניתן להגיע עמו לפתרון של שלום לסכסוך הפלסטיני-ישראלי וכן כדי לאפשר דיון פנימי ישראלי שיעמוד נגד התוכנית היחידה של ממשלת אריאל שרון המתגלמת בהרג, הרס ומלחמה ואינה מציעה שום פתרון מדיני לסכסוך הזה." [2] השאם עבד אל-ראזק, השר לענייני אסירים לשעבר שהשתתף גם הוא בצוות המו"מ הפלסטיני אמר בראיון ליומון הלונדון בשפה הערבית "אל-שרק אל-אוסט" כי "המטרה היא להוכיח לשני העמים הישראלי והפלסטיני כי ניתן להגיע להסדר מדיני וכי כל טענה כי בלתי אפשרי להגיע להסכם היא שקר גדול". [3]

 

א. פרטי ההסכם כפי שמדווח בתקשורת הערבית

ההסכם טרם פורסם באופן רשמי לפיכך התקשורת הערבית בכלל, והפלסטינית בפרט, ניסו לעמוד על פרטיו. ההתבטאויות והראיונות שנערכו עם חברי צוות המו"מ הפלסטיני בתקשורת הערבית חשפו פרטים מעניינים בנוגע לפרטי ההסכם אשר במקרים רבים עומדים בסתירה למדווח בתקשורת הישראלית. להלן כמה מפרטי ההסכם כפי שדווח בתקשורת הערבית:

 

עקרונות הבסיס להסכם

בראיון לטלוויזיה הפלסטינית אמר קדורה פארס: "ניסינו להפיק תועלת מן העקרונות עליהם נשענו [סיבובי] המו"מ הקודמים. כלומר, החלטות האו"ם 242 ו-194 היוו עקרונות מנחים לסיכומים אליהם הגענו. שנית ניסינו להפיק רעיונות חיוביים אפשריים מההסכמים בקמפ-דיויד, בטאבה, מסמך ביילין אבו מאזן ומסמך קלינטון שישתלבו עם [החלטות האו"ם] 242 ו-194 ועם העיקרון של 'שטחים תמורת שלום'.[4]   

 

גבולות

בראיון ליומון הפלסטיני "אל-איאם" אמר קדורה פארס: "על פי ההסכם והמפות שגיבשנו ישראל תיסוג מן השטחים שנכבשו ב-1967 ותוקם מדינה פלסטינית על 97.5% [מהשטח]. לגבי 2.5% האחוזים הנותרים, יהיו חילופי שטחים. המדינה הפלסטינית תפוצה עליהם באדמות [שישראל תיתן לה] בדרום רצועת עזה ודרום מערב חברון. כך תהיה המדינה הפלסטינית בשטח של 2600 קמ"ר שהוא היקף השטחים שנכבשו בשנת 1967. [5]

 

על אזור לטרון אמר פארס בראיון לטלוויזיה הפלסטינית: "הכפרים עמואס, יאלו ובית נובא יהיו שייכים למדינה הפלסטינית. יכול להיות שחלק מהאדמות בצד הדרומי של עמואס ייפגעו מאחר והם [הישראלים] ביקשו ששם יהיה אזור מפורז ושאזור המגורים הפלסטינים יהיה מרוחק מהכביש הראשי ת"א- ירושלים."[6]

 

היומון "אל-חיאת" דיווח מפי פארס כי "מעברי [הגבול] והגבולות יהיו תחת שליטה פלסטינית מלאה. תהיה תקופת מעבר במהלכה יפקחו כוחות משטרה בינלאומיים על הבדיקה במעברים להעברת סחורות. ישראל תוכל לפקח על פעילות כוחות המשטרה [הבינלאומיים] מגבולותיה. במידה והיא תחשוד כי חבילה או סחורה מסוימת מכילים נשק לדוגמא, תהיה לה זכות לבקש בדיקה חוזרת של חבילה מסוימת פעם אחת בלבד. תקופת המעבר תהיה בין 3 ל-5 שנים.

 

מערכת ביטחון ישראלית תישאר בשתי נקודות בעלות חשיבות בגדה המערבית, למרות ש[נקודות אלה] תועברנה לריבונות פלסטינית. [שתי הנקודות יהיו] בפסגת הר עצור [בעל חצור] באזור רמאללה ובהר גריזים בשכם.  הדבר יהיה לזמן מוגבל שישתרע על חמש עד שבע שנים."[7]

 

התנחלויות

בראיון ליומון הפלסטיני "אל-איאם" אמר קדורה פארס: "ישראל תפנה יותר מ-142 התנחלויות הנמצאות על האדמות הפלסטיניות. יישארו שני גושי התנחלויות שיכללו את ההתנחלויות סביב ירושלים. גבולותיהם [של גושים אלה] יהיו גבולות ההתנחלויות עצמן כולל הדרך אל אזור המנהרות החדשות [שיוקמו כדי לחברן לירושלים]. ההתנחלות גילה תישאר [בריבונות ישראלית] אזור ראפאת, בית צפאפה, הר חומה, גבעת המטוס  וכביש המנהרות המוביל לחברון יהיו תחת ריבונות פלסטינית... הרוב המכריע של ההתנחלויות יפונו ויעשה בהם שימוש, במסגרת הפתרון, עבור הפליטים שרוצים לשוב למדינה הפלסטינית. לפי ההערכות הן תשמשנה כחצי מליון פליטים."[8]

 

היומון הלונדוני "אל-חיאת" דיווח מפי פארס כי "הוסכם שהגבעה הצרפתית ומעלה אדומים יישארו בריבונות ישראלית חוץ ממישור אדומים... לגבי אזור צפון ירושלים היה ויכוח סוער והוחלט, בסופו של דבר, שפסגת זאב וגבעת זאב יישארו תחת ריבונות ישראלית בעוד נבי סמואל יהיה בצד הפלסטיני. כל שאר השכונות הערביות בירושלים המזרחית יהיו תחת ריבונות פלסטינית."

 

בנוגע לכביש מס' 1 בירושלים דיווח העיתון מפי פארס כי "באמצע הכביש תיבנה גדר שתתחיל באזור שמתחת לגשר שועפאט ותימשך עד מלון נוטרדאם שיהיה על קו התפר בין ירושלים המזרחית והמערבית ערב מלחמת 1967. הצד המזרחי לגדר יהיה תחת ריבונות פלסטינית [חוץ מהתנחלויות] והצד המערבי יהיה תחת ריבונות ישראלית... 

 

הערים חברון, שכם ורמאללה יהיו נקיות מהתנחלויות - חוץ מגבעת זאב - כולל [פינוי] קריית ארבע וקבוצת התנחלויות בשומרון, כולל אריאל. ההתנחלות אלפי מנשה תישאר בריבונות ישראלית והיא תיכנס לשטחי המדינה הפלסטינית העתידית בצורת לשון [קרקעית בתוך השטח הפלסטיני]. בתמורה לאדמות הפלסטיניות שכבשו ההתנחלויות ואשר יסופחו למדינה העברית יפוצו הפלסטינים [באדמות שינתנו להם] לאורך הגבול מזרחית לרצועת עזה ו-50-60 קילומטר דרומית מערבית לחברון [הנמצאות כיום] בתוך גבולות ישראל." [9]

 

בראיון לטלוויזיה הפלסטינית אמר פארס: "גבעת זאת ומעלה אדומים תהיינה כבלון נפוח באמצע אזור ערבי. התנחלויות אלו יהיו בגבולות הנוכחיים שלהן. הן לא יוכלו להתפתח או להתרחב... נוה יעקוב ופסגת זאב תשארנה תחת ריבונות ישראלית בגבולותיהן. כלומר, לאחר ההסכם הן לא תוכלנה להתפתח ולהתרחב. אנו לא מבינים את ההתעקשות והקשיחות [של הצד הישראלי על כך שהתנחלויות אלו יישארו תחת ריבונות ישראלית] חוץ מכך שהדבר נובע [מהעניינים הפנימיים] בתוך ישראל. כולם יודעים שכל עוד ההתנחלויות האלו לא תוכלנה להתרחב ולא יהיו בהם מקומות עבודה לתושבים, אז הם יהיו רק בגדר בתי מלון שנועדו לשינה... עתידן יהיה קיפאון והתמוססות."[10]      

 

ירושלים

השאם עבד אל-ראזק שהשתתף בשיחות אמר ליומון "אל-ביאן" מהאמירויות: "לפלסטינים תהיה  ריבונות מלאה על השטחים הפלסטינים כולל ריכוזי האוכלוסין הפלסטינים בירושלים ומסגד אל-אקצא. רחבת החרם[11] תהיה תחת ריבונות פלסטינית מלאה ללא [שום] הבנות בנוגע למה שמעל ומה שמתחת לרחבה."[12]

 

דברים דומים אמר קדורה פארס בראיון ליומון "אל-איאם": "ההסכם מורה שהשכונות הערביות יהיו במדינה הפלסטינית והשכונות בהן יש יהודים יהיו שייכות למדינת ישראל. כל העיר העתיקה תהיה בריבונות פלסטינית למעט הרובע היהודי והכותל המערבי. באשר למסגד אל-אקצא, למעט הכותל המערבי, הריבונות - הן מעל למסגד והן מתחתיו - תהיה בידי המדינה הפלסטינית."[13]

 

היומון הלונדוני "אל-חיאת" דיווח מפיו של  פארס כי "היה ויכוח סוער לגבי השטח הדרומי של החרם בו עורכת ישראל חפירות, והוכרע שלצד הפלסטיני תהיה ריבונות מלאה [על שטח זה], ארגון יונסקו השייך לאו"ם יפקח על האזור ההיסטורי הזה ולא ייערכו בו חפירות נוספות. לגבי השטח המחבר בין שער יפו לשכונת המוגרבים [הרובע היהודי] הוחלט שהוא יהיה בריבונות פלסטינית בתנאי שליהודים תהיה "זכות שימוש". הרובע הארמני היווה גם הוא מוקד ויכוח שלישי ולבסוף הוכרע כי הוא יהיה בריבונות פלסטינית מלאה."[14]

 

פליטים

על פי דיווח של היומון הפלסטיני "אל-קדס" "המונח 'זכות השיבה' לא יופיע בהבנות. לא תותר שיבה לשטח ישראל למעט מספר קטן מאוד [של פליטים] שיוערך בעשרות אלפים בלבד. לכל מי שמוכר כפליט תהיה זכות להשתכן במדינה הפלסטינית או במדינות אחרות חוץ מישראל."[15]

 

השאם עבד אל-ראזק, השר לענייני אסירים לשעבר, אמר בראיון ליומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-שרק אל-אוסט" שהפליטים הפלסטינים יכולים לשוב  "לשטחים שיוחלפו ויסופחו למדינה הפלסטינית כפיצוי על סיפוח חלק מההתנחלויות בגדה המערבית לישראל." כמו כן בתשובה לטענה כי עמדה זו מהווה נסיגה מהעמדות הפלסטיניות השיב עבד אל-ראזק כי "מדובר בפתרון מדיני שלא יכול לרצות את כולם." [16]

 

דברים ברוח שונה אמר במסיבת עיתונאים השר לשעבר וחבר הועד הפועל הפלסטיני , יאסר עבד רבו, שהיה בצוות המו"מ: "הודגש כי מקורות הסמכות לפתרון [בעית] הפליטים יהיו החלטה 194, יוזמת השלום הערבית וחמשת האופציות המופיעות בתוכנית קלינטון עליהן הסכמנו - כרשות הפלסטינית וכאש"פ: 1) שיבת הפליטים לישראל 2) שיבתם למדינה הפלסטינית 3) שיבה לשטחים שיוחלפו 4) פיצויים והישארותם [של הפליטים] במקום מושבם הנוכחי 5) מעבר למדינה שלישית".[17]

 

קדורה פארס דיבר על נוסחה דומה באומרו בראיון לטלוויזיה הפלסטינית: "הוסכם לגבי הפליטים כדלהלן: ראשית, יש הסתמכות על החלטה 194 כבסיס לפתרון. שנית, פליטים יחזרו לארבעה מקומות: 1) מדינת פלסטין 2) ההתנחלויות שישראל תפנה והמקומות שיסופחו לגבולות המדינה הפלסטינית 3) ישראל 4) מדינה שלישית. הכוונה ב[מינוח] מדינה שלישית היא כל מדינה שתהיה מוכנה לארח פליטים ושהפליט יביע את רצונו לגור בה...

 

מה תהיה המכסה של [הפליטים שתקבל] ישראל? מאחר והיה קשה לדבר על מספרים, הוסכם שתוקם ועדה שתבדוק את העדיפויות של כל פליט לגבי המקום אליו הוא רוצה לשוב. המכסה של ישראל תהיה הממוצע של מה שיקבלו כל המדינות, בין אם מדובר במדינות המארחות את הפליטים כעת או במדינות אחרות בעולם. אף אחד אינו יכול לדעת כעת מה המכסה. זה יכול להיות 100, 150 או 50 אלף, או יותר או פחות. אף אחד לא יכול לקבוע את המספר אבל ישראל תחויב לקבל את המספר הזה.[18]

 

בראיון ליומון "אל-חיאת", היוצא לאור בלונדון, חזר פארס על כך שעל פי ההסכם ישראל מחויבת לקבל את ממוצע הפליטים שיגיעו לשאר המדינות: "פתרון בעיית הפליטים כפי שהורה ההסכם מדבר על החלטת האו"ם 194. בהסכם יוצגו לפליטים הפלסטינים אופציות לחיות בכמה מדינות כמו ארה"ב, אוסטרליה, מדינות סקנדינביה ו[מדינות] אחרות, בתנאי שישראל תסכים שממוצע הפליטים שיעברו לגור במדינות אלה ישוב [לתחומיה]. כלומר, אם לדוגמא 100,000 פליטים פלסטינים יבחרו לחיות במדינה זו או אחרת כמו סוריה, ישראל תהיה מחויבת להשיב את המספר הממוצע של [פליטים] אלו לתוך מדינת ישראל. [כמו כן] לכל פלסטיני שיבחר לגור מחוץ לגבולות המדינה הפלסטינית העתידית תהיה זכות לאזרחות פלסטינית." פארס ציין כי באמצעות נוסחה זו תיושם זכות השיבה גם אם אין הדבר כתוב מפורשות.[19]

 

דברים דומים אמר פארס בראיון שהעניק ליומון הפלסטיני "אל-איאם": "לגבי השיבה למדינת ישראל נכתב [בהסכם] כדלהלן: האופציה הזו [לשוב לישראל] תהיה בשליטה ישראלית. הדבר יקבע על פי מספר [פליטים] שישראל תגיש לועדה בינלאומית. מספר זה יהווה את מספר כלל הפליטים שישראל מסכימה [לקבל]. כבסיס לכך, ישראל תיקח בחשבון את ממוצע הפליטים שהמדינות השונות האחרות יציעו לקבל בפני הועדה הבינלאומית... יש זכות שיבה וזה מה שהורה ההסכם. העניין חוזר לישראלים והם יכולים לפרש את הסעיפים האלה כרצונם אבל עבורנו יש זכות שיבה. "[20]

 

לעומת זאת, יאסר עבד רבו טען במהלך מסיבת עיתונאים ברמאללה כי נושא מספר הפליטים כלל לא נידון  בשיחות: "[נושא] מספר הפליטים לא נידון מפני שאיננו יכולים לפסוק בעניין זה מבעוד מועד, אלא הדבר ידון בשלב מאוחר כאשר יהיה ניתן ליישם את הפתרון."[21] 

 

בעניין הפיצויים לפליטים אמר יאסר עבד רבו במסיבת עיתונאים ברמאללה: "תהיה ועדת פיצוי בינלאומית [שתשמש] לא רק את אלו שרוצים להישאר במקום אחר. אדרבה, לכל פליט תהיה הזכות [לקבל] פיצויים על כל הנזקים שנגרמו לו החומריים והמוראליים אפילו אם הוא שב למדינה המקורית שלו."[22]

 

מים 

יאסר עבד רבו אמר במהלך מסיבת עיתונאים ברמאללה כי "גובש עיקרון לפתרון הבעיה [בנושא המים] לפיו מי התהום תחת האדמות הפלסטיניות שייכים לפלסטינים ואלו שמתחת לאדמות הישראליות שייכים לישראלים... בנוגע לשטחים המשותפים המים יחולקו באופן שווה בין הצדדים ובהתאם לחוק הבינלאומי."[23]

 

אסירים

בראיון לטלוויזיה הפלסטינית אמר קדורה פארס: "[שחרור] האסירים מחולק לשלושה שלבים. ההסכם באופן כללי צריך להיות מיושם מרגע חתימת ההסכם תוך 30 חודשים כלומר, שנתיים וחצי. האסירים מתחלקים [לשלוש קבוצות]: הקבוצה הראשונה על פי נוסח [ההסכם] תשוחרר ביום חתימת ההסכם. היא תכלול את האסירים שנעצרו לאחר ה-4 במאי 1994, הנשים, החולים, הצעירים, הזקנים והעצירים המנהליים ומספרם יגיע ל- 2000-2500 [אסירים]. הקבוצה השניה תשוחרר לאחר שיוגדר מי [האסירים הנכללים] בקבוצה השלישית. הקבוצה השלישית תשוחרר ביום האחרון ליישום ההסכם והיא תישאר בכלא שנתיים וחצי. זו קבוצה קטנה של מי שביצעו פעולות נגד הכיבוש. לאחר שיקבע מספר [האסירים בקבוצה השלישית] תשוחרר הקבוצה השניה 18 חודשים מיום תחילת יישום ההסכם."[24] 

 

דברים דומים אמר גם יאסר עבד רבו במסיבת העיתונאים ברמאללה: "כל העצורים ללא יוצא מן הכלל ישוחררו. שחרור יותר מ-90% מהעצורים יתבצע תוך 12 החודשים הראשונים של יישום ההסכם."[25]

 

פירוז המדינה הפלסטינית

יאסר עבד רבו אמר במהלך מסיבת עיתונאים ברמאללה: "המדינה הפלסטינית תהיה ללא חימוש. ימצאו בה כוחות משטרה שיגנו על ביטחון האזרחים וישמרו על הסדר ויישמו את החוק."[26]

 

ישראל כמדינה יהודית

בראיון ליומון הלונדוני "אל-חיאת" הכחיש פארס כי ההסכם מורה שישראל היא מדינה יהודית. כמו כן אמר כי רוב הפלסטינים, והוא ביניהם, מתנגדים ל"מסמך נוסיבה-אילון" "מפני שהוא מכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ומתעלם מהימצאותם של יותר ממיליון פלסטינים."[27]  

 

סופיות ההסכם

הבכירים הפלסטינים לא ציינו כי ישנו סעיף העוסק בסופיות ההסכם אם כי הגדירו אותו "הסכם סופי".[28]

 

ב. התגובות הפלסטיניות להסכם

1. קריאות תמיכה בהסכם

עד עתה טרם גובשה עמדה פלסטינית רשמית לגבי ההסכם אמנם השר הפלסטיני לשעבר, יאסר עבד רבו, ציין כי ההסכם זכה לברכתו של יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת, ושל מרואן אל-ברע'ות'י[29], אך ערפאת, שלדברי יועצו הצבאי, ממדוח נופל, "ידע על הכינוס מבעוד מועד והיה מעודכן במסמכים הקשורים לו, בסוגיות שהועלו ובעמדה לגביהן" ,[30] הביע מצדו תמיכה מסויגת בהסכם. הוא אמר כי המסמך "אינו מסמך רשמי" וכי "המדיניות שלנו היא לא למנוע שום ניסיון להגיע לשלום אמיצים שאני השגתי עם שותפי המנוח רבין."[31] 

 

התייחסות דומה נשמעה מפי נביל שעת', שר החוץ הפלסטיני, שאמר כי "הממשלה תקבע את עמדתה בנוגע למסמך לאחר שתקבל אותו ותלמד אותו."[32]

 

עמדה נלהבת יותר נשמעה מפי ממדוח נופל, יועצו הצבאי של ערפאת שאמר: "מה שהוצע בטאבה יותר טוב ממה שהוצע בקמפ-דיויד אבל מה שהוצע בים המלח [הכוונה להסכם ז'נווה] מהווה התקדמות פי שתיים יותר משניהם וגם יותר מיוזמת הנשיא לשעבר ביל קלינטון." [33]

 

חבר המל"פ הפלסטיני החי בירדן, חמאדה פראענה, שהיה בקשר מתמיד עם חברי המשלחת הפלסטינית אמר: "נכון שאישים אלו ומה שהם מייצגים אינם בעמדת קבלת ההחלטות בישראל, אבל אף אחד בישראל גם אינו יכול להטיל ספק באישיותם ובתפקידים בהם כיהנו במוסדות הישראלים השונים. לכן, הם מהווים פגיעה בתוכנית הימין וממשלת שרון בכך שהם מציגים לישראלים חלופה ופותחים פתח לתקווה לעבר הגעה להסכם, הבנה הדדית והסדר בין שני העמים, [הסדר שתוכנו] מנוגד למלחמה, לכיבוש, להתנחלויות ולהתנקשויות." [34]

 

בעל הטור אשרף אל-עג'רמי הדגיש במאמר פרי עטו ביומון "אל-איאם" את חשיבות המסמך בדרך להפלת ממשלת שרון: "נכון שחברי הצד הישראלי החותם - אם תהיה חתימה בפועל - על מסמך שוויץ משתייכים ברובם לאופוזיציה ואין להם כוח אקטיבי ליישם את מה שהוסכם מאחר והם מחוץ לממשלה. אבל, הסכם כזה ישיב את התקווה לישראלים בכך שיש מוצא מן המשבר בו הם מצויים והוא יאפשר שינוי פוליטי אמיתי בישראל שיפיל את הימין הישראלי וישיב את מפלגת העבודה, חוגי השמאל, והשמאל המרכזי אל השלטון. זו אפשרות מציאותית לאור צניחת הפופולריות של שרון ותחושת הציבור הישראלי בחוסר האונים שלו בכל המישורים...

 

מה שחשוב במסגרת הזו הוא שחוגי השמאל הישראלי יפיצו את ההסכם בקרב דעת הקהל הישראלית בתפוצה רחבה ויתרכזו בכך ששינוי השלטון בישראל הוא שיוביל לשלום אמת, בר קיימא וצודק. הפלסטינים יכולים באמצעות עמדות פוליטיות קונסטרוקטיביות לתרום ולהשפיע על הציבור הישראלי בכך שהם יודיעו על אימוץ המסמך ויתרחקו מסיסמאות לא מועילות, במיוחד לנוכח המצב הבינלאומי הנוכחי."[35]

 

התייחסות חיובית למסמך הופיע במאמר פרי עטו של בעל הטור תופיק אבו בכר ביומון "אל-איאם":

"לא אכביר בפרטים על אופי ההסכם ואני מקווה כי לא יצאו בקרבנו רבים שיאמרו כי ההסכם הזה טוב יותר מיוזמת קלינטון ומהסכם טאבה. דבר זה, גם אם הוא נכון, מציב את שותפי השלום מהצד השני בפני בעיה מול הציבור שלהם ומספק סחורה לשרון להמשיך את התקפותיו המילוליות הברבריות נגד אנשי השלום הישראלים.

 

המסגרת הכללית של ההסכם ברורה. הבסיס שלו הוא יוזמת קלינטון, אותה האפשרות שאנו החמצנו וטבחנו בדם קר לגמרי, למרות שנטען כי לא כך הדבר. [עקרונות] המסגרת הזו: מדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967; הסרת ההתנחלויות; החלפת שטחים עם גושי התנחלויות; כל מה שהוא ערבי בירושלים - הבירה של המדינה הפלסטינית- לערבים; פתרון צודק לבעיית הפליטים במסגרת חמש אופציות שהוסכם עליהן בטאבה וביניהם האופציה של השיבה לישראל אבל בתנאים מסוימים. למי שלא קראו את יוזמת קלינטון הרי שגם היא דיברה על שיבה לישראל.

 

זו המסגרת הכללית של ההסכם, אולי מדובר על תיקון פה ושם אבל מעתה ועד להודעה חדשה אין שום פתרון אחר למעט שפיכות דמים [שיראו] על גבי המסכים של תחנות הלווין, כריית יותר קברים מצדנו ומצדם במידה שווה ומתן אפשרות למהפכנים הערבים לכנס עוד פסגות מילוליות כדי לתמוך בעם הפלסטיני."[36] 

 

2. התנגדות להסכם

ראש הלשכה המדינית של אש"פ, פארוק אל-קדומי, אמר כי המו"מ בירדן הוא "שולי והוא שואף להשיג כמה שיותר תמיכה מישראלים שהשלום [הוא נושא] שמטריד אותם. הדבר בא מן האופוזיציה ולא מהממשלה." לדבריו, מי שצריכים לנהל מו"מ הם הרשות הפלסטינית וממשלת ישראל.[37]

 

ג'מאל אל-שאתי, ראש ועדת הפליטים במועצה המחוקקת, תקף בחריפות את המשתתפים במו"מ. ואמר כי המועצה המחוקקת תיקרא להם, תתשאל אותם ותדרוש מהם הבהרות לגבי מה שהושג. לדבריו, כל פתרון שלא יכלול את זכות שיבת הפליטים ויישום החלטת מועצת הביטחון 194 ייחשב ל"פתרון חלקי ולא מחייב את העם הפלסטיני. וכי חובה לאומית להתנגד לו בכל הכוח." [38]

 

צאלח זידאן, חבר הלשכה המדינית של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין האשים את הצד הפלסטיני בויתור על ארבעה עקרונות בסיסיים והם: הדרישה להסיר את כל ההתנחלויות; יישום זכות שיבת הפליטים; ריבונות פלסטינית על ירושלים המזרחית והקמת מדינה פלסטינית על כל השטחים הפלסטינים שנכבשו ב-1967.[39]

 

"הצבא העממי- גדודי השיבה" , אחד מהזרועות הצבאיים של תנועת פת"ח, פרסמו גילוי דעת בגנות ההסכם בו נכתב: "מי שמרוויח מהסכמים אלו הם אויבי עמנו הפלסטיני בכך שישנה נסיגה מהדרישות והעקרונות הפלסטינים. מי שחתם על [ההסכם] אינו מייצג אלא את עצמו ואין לו שום זכות לייצג אף אדם, במיוחד בכל הנוגע לזכות הפליטים הפלסטינים שנעקרו מבתיהם."[40]

 

החזית העממית לשחרור פלסטין פרסמה גם היא גילוי דעת בו נכתב: "אנו מדגישים את הגינוי וההסתייגות שלנו מכך שהרשות ממשיכה לדון בסוגיות הלאומיות שלנו בדרך אשר נעדרת כל בסיס דמוקרטי בסיסי והסכמה פלסטינית, מה שמאפשר ויתורים לחינם בסוגיית הפליטים."[41]

 

הכוחות הלאומיים האסלאמיים פרסמו גילוי דעת בו נכתב: "הכוחות הלאומיים האסלאמיים מדגישים את הסכנות הממשיות הקשורות לפגישות המתנהלות כיום באמתלה של חיפוש והסכמה על פתרונות שקשורים לסוגיות הסדר הקבע. פגישות אלו משקפות [את עמדותיהם] של גורמים שהתכחשו לזכויות עמנו הפלסטיני כאשר היו בשלטון. זהו ניסיון להעניק ויתורים חצי רשמיים תמורת חזיון תעתועים וערפל המכסה את הפשעים המתמשכים מצד ממשלת רב המרצחים שרון. לפיכך הכוחות מדגישים את התנגדותם למו"מ הזה מבחינת התזמון והתכנים."[42]

 

בכיר בחמאס, עדנאן עצפור, אמר שהמסמך הוא "חלק מן הרמאות המופעלת על העם הפלסטיני מזה זמן רב באמצעות אשליות של שלום." לדבריו "המסמך לא יעבור בשל והויתורים הגדולים שיש בו ובמיוחד בנושאי ירושלים והפליטים... מי שחתמו עליו הציבו עצמם כנציגי העם הפלסטיני בעוד הם למעשה אנשי שוליים שאינם מיצגים את העם הפלסטיני." [43]

 


 


[1] קדורה פארס ייצג את מרואן אל-ברע'ות'י גם בשיחות שנערכו בין הפלגים הפלסטינים על ההודנה.

[2] אל-חיאת (לונדון), 14.10.2003.

[3]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2003.

[4] הטלביזיה הפלסטינית (רש"פ), 14.10.2003.

[5] אל-איאם (רש"פ), 14.10.2003.

[6]  הטלביזיה הפלסטינית (רש"פ), 14.10.2003.

[7] אל-חיאת (לונדון), 14.10.2003.

[8] אל-איאם (רש"פ), 14.10.2003.

[9] אל-חיאת (לונדון), 14.10.2003. על פי דיווח של היומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" בשטחים שיסופחו למדינה הפלסטינית מזרחית לרצועת עזה ובדרום מערב חברון ישראל תקים שתי ערים גדולות ושם ישוכנו כחצי מיליון פליטים. ראה: אל-שרק אל-אוסט 11.10.2003.

[10] הטלביזיה הפלסטינית, (רש"פ), 14.10.2003.

[11] אזור המסגדים בהר הבית.

[12] אל-ביאן (אמירויות), 14.10.2003.

[13] אל-איאם (רש"פ), 14.10.2003.

[14] אל-חיאת (לונדון), 14.10.2003

[15] אל-קדס (ירושלים) 13.10.2003.

[16]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2003.

[17] אל-קדס (ירושלים), 16.10.2003.

[18]  הטלביזיה הפלסטינית (רש"פ), 14.10.2003.

[19]  אל-חיאת (לונדון), 14.10.2003.

[20] אל-איאם (רש"פ), 14.10.2003.

[21] אל-קדס (ירושלים), 16.10.2003.

[22]  אל-קדס (ירושלים), 16.10.2003.

[23]  אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 16.10.2003.

[24] הטלביזיה הפלסטינית (רש"פ), 14.10.2003.

[25] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 16.10.2003.

[26]  שם.

[27] אל-חיאת (לונדון), 14.10.2003.

[28] כך למשל יאסר עבד רבו במסיבת העיתונאים ברמאללה. ראה: אל-חיאת אל-גדידה (רש"פ), 16.10.2003.

[29] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 14.10.2003.

[30] אל-ראי (ירדן), 13.10.2003.

[31] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 15.10.2003.

[32] שם.

[33] אל-ראי (ירדן), 13.10.2003.

[34] אל-ראי (ירדן), 13.10.2003.

[35] אל-איאם, (רש"פ), 13.10.2003.

[36] אל-איאם (רש"פ), 15.10.2003.

[37]  אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 15.10.2003.

[38]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2003.

[39]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2003.

[41]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 14.10.2003.