המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סופר סעודי תובע לדין אדם שהאשימו ב"חילוניות"
26/10/2003

 

סופר סעודי תובע לדין אדם שהאשימו ב"חילוניות"

 

תביעה משפטית ראשונה מסוגה הוגשה באוגוסט 2003 בסעודיה על ידי הסופר הסעודי אבראהים שחבי נגד אדם שהאשים אותו ב"חילוניות". שחבי שנתבקש על ידי קבוצת אנשים להנהיג תפילה כאמאם, הותקף מילולית על ידי אדם שטען כי אסור להתפלל מאחורי אדם כמותו שהוא "חילוני וסוטה מדרך הישר".

 

בחוגי המשכילים בסעודיה יש הקוראים להסרת התביעה כדי לעודד אוירה של שיח וסובלנות בין גורמים שונים בחברה הסעודית. כך למשל דווח כי בישיבה הראשונה של בית המשפט נעשו ניסיונות לשכנע את שחבי לסגת מן התביעה, אך הוא ותומכיו נחושים בדעתם להמשיך במהלך "למען האינטרס הציבורי" וכדי לשים קץ "להאשמות חסרות הבחנה המטילות ספק באמונתם של אנשים."[1]

 

הסופרת והעיתונאית היאם אל-מופלח, למשל, כתבה ביומון הסעודי "אל-ריאץ'" כי התביעה "ראויה לתמיכתם של כל המשכילים... משום שהיא בעייתם של מרבית המחברים. אנו חיים בתקופה שבה לאחר שסופר מפרסם את שכתב הוא מופתע ממבול של האשמות וכינויים המגיעים עד כדי האשמתו בכפירה והוצאתו מכלל עדת המאמינים... העניין אינו מוגבל עוד להוצאת דיבה באינטרנט ובשמות בדויים, אלא מעזים לגדף את הכותב בפומבי במועצות ומעל בימות המסגדים... שתיקתם הכללית של הוגי הדעות, הסופרים והיוצרים על היותם מותקפים בידי החצופים והבורים... אפשרה לכל אדם להטיח בהם האשמות... חלק [מהמתקיפים] אינם בקיאים בהלכה המוסלמית ואין להם הוכחה לדבריהם. [המתקיף במקרה של הסופר שחבי] הוא אדם בן חמישים בעל תעודה של בית ספר יסודי. אילו הוכחות יש לו לדבריו?... מי נתן לו חוות דעת הלכתית כי מותר לפגוע בכבודם של אחרים ובאמונתם?..."

 

"שחבי מעולם לא כתב דבר המצדיק התקפה עליו" כותבת אל-מופלח ומצטטת את שחבי שאמר: "אני מוסלמי מכף רגל ועד ראש. אין ברעיונות שאני כותב או אומר דבר המצדיק האשמה [בחילוניות ובסטייה מדרך הישר], משום שמעולם לא כתבתי או אמרתי דבר הפוגע באמונתי. אדרבה, אני מגן עליה ועל עקרונותיה..."[2]

 

תגובה חריפה במיוחד לפרשה השמיע הסופר הסעודי, עבדאללה ת'אבת, אשר ניצל את ההזדמנות כדי  למתוח ביקורת נוקבת על מערכת החינוך בסעודיה. במאמר שכותרתו "לשעיר לעזאזל יש מה לומר ויש שתי שאלות"[3] בחר עבדאללה ת'אבת לאמץ, כביכול, את זהותו של המתקיף המנסה להסביר לסופר המותקף את מניעיו: "...האם אינך יודע שאני - כמו מיליונים אחרים – למדתי מאז ילדותי כי מי שאינו איתי הוא אויבי ואויב אללה ושליחו?... הרי אתה בן של [אותה מערכת] חינוך המחנכת כי מי שמגלח את זקנו, משנה את [סגנון] לבושו ומדלל את שפמו הוא חילוני המנסה לכבוש אותי, את משפחתי, את חברתי ואת מולדתי ברעיונותיו המערביים וכל מי שחולק על הקדמונים בדבר מה וקורא למשהו שונה הוא מודרניסט התוקף את האמונה [המוסלמית] וזומם להורסה יומם ולילה.

 

חונכתי לשנוא כל מי שאינו מוסלמי ואף כל מי שאינו סוני. אדרבה, [חונכתי] לשנוא כל מי שאינו בעל אותה דעה ודרך כשלי ולראות בהם טועים וסוטים... אתה יודע כמה פעמים שמענו [בדרשת] יום שישי, בהרצאה, בבית ספר או באוניברסיטה את הקריאה להודות לאללה ולסגוד לו מתוך הכרת טובה ושמחה על חורבנם של אחרים ועל רצח חפים מפשע ולאהוב את הפושעים העוסקים ברצח ובהתרת דמו של מי שלא אומר 'אין אל מלבד אללה' [קרי: להתיר דמו של מי שאינו מוסלמי] וגם של מוסלמים חילוניים ומודרניסטים, שהרי הכפירה [לדעתם] היא אחת [קרי: הלא מוסלמים והמוסלמים החילוניים הם הינו הך]. יתרה מזו, נאמר לנו שהם [המוסלמים החילוניים] מסוכנים יותר, שכן הם אומרים [את השהאדה] כמסווה [לכוונתם] לתקוף את דתו של אללה.

 

[עיקרון] 'הנאמנות לאומה המוסלמית וההתנתקות מן הלא מוסלמים' ['אל-ולאא' ואל-בראא' הוא אחד מעקרונות האמונה האסלאמית לפיו חובה על המאמין לאהוב את אללה, את הנביא ואת המאמינים ולשנוא כל מי שחולק עליהם]... מצדיק שנאה אפילו כלפי משפחתי. האם לא פירשו לנו כי [הפסוק הקוראני 109: 2] "אמור הו הכופרים, אינני עובד את אשר אתם עובדים" פירושו נטישת החוטאים והתעמרות בהם? [והאם לא לימדו אותנו] כי הראשונים שהאדם חייב להיזהר מפניהם... הם הקרובים ביותר מקרב המשפחה והאנשים [שסביבו], משום שיש להם מידה רבה של חטאים חמורים בהיותם מאזינים לשירה, צופים בסדרות [טלביזיה] ומזלזלים בענייני התפילה וכיסוי הפנים... [על פי גישה זו] המעשן, המוותר על חלק מלבושו, נוטש התפילה, הגנב והרוצח [נחשבים כולם כהולכים] באותה הדרך, גם אם אחד מהם מגזים יותר מהאחר.

 

ויש גם מי שאמר לנו כי מותר לנו לשאת יהודיות ונוצריות מקרב 'אנשי הספר' ובה בעת לשנוא אותם. היא אשתי כדי למלא את תאוותי, אך היא כופרת המתגרה באללה, בשליחו ובמאמינים, גם אם היא אם ילדיי... האם אינך יודע כיצד מקללים חלק ממפיצי האמונה המוסלמית הן את הלא מוסלמים והן את המוסלמים החלוקים עמנו בדעתם או באסכולה הדתית לה הם משתייכים? האם בתפילות ועל בימות המסגדים בימי שישי ו[בימים] אחרים הם לא חוזרים [וקוראים] שאללה יהפוך את נשותיהם לאלמנות, יהרוס את כוחם, ישתק את גפיהם ויקפיא את הדם בעורקיהם? האם הקנאים אינם צועקים את הקללות והגידופים... אפילו ברגעים הרוחניים היפים ביותר הן בימי שישי , הן בחגים והן בלילות רמצ'אן?...

 

אני הושפעתי מתרבות זו... מדוע, איפוא, אתם מטילים עלי בלבד את תוצאותיה... קצרה ידכם מלהעמיד למשפט את אלה העומדים מאחורי תרבות זו... ואתם מוחלים למחברי הספרים והדרשות [העוסקים] בהאשמה בכפירה וביצירת הבחנה [בקרב המוסלמים בין מי שהם מאמינים למי שהם כופרים]... כיצד אתם מבקשים ממני להיות שונה מסביבתי?... וכיצד לא אאשים אותך בחילוניות בשעה שאתה צופה בערוצי הלוויין ומאזין לשירה ועובד ברשות השידור ובטלביזיה וכותב בעיתון שכל מעינו הוא לתקוף את הטוב? כיצד לא אאשים אותך בשעה שאתה קורא ללמד את השפה האנגלית וללמד נשים לנהוג... ואתה טוען כי הפנים והידיים אינם [חייבים להיות מכוסים] בצעיף, כי מותר לצלם וכי [גידול] זקן הוא מנהג רצוי בלבד ואתה מתיר להאזין לשירה. כיצד לא אאשים אותך כשאתה מזלזל ביסודות אלה עליהם מבוססים דרכי ודתי... ומדוע שלא ייתבעו לדין את כל אלה שבודדו אותנו מהעולם ושכנעו אותנו כי עובדי האלילים שולטים בו ואנו הקבוצה שתינצל [ביום הדין][4]..." 

 



[1]  אל-אהראם אל-ערבי, מצרים, 2003 .30.8.

[2] אל-ריאץ', סעודיה, 22.8.2003.

[3]  אל-וטן, סעודיה, 1.9.2003.

[4]  הכותב רומז למסורת שבה אומר הנביא כי לאחר מותו תתחלק אומתו לשבעים ושלוש קבוצות ורק אחת מהן תינצל.