כללי

המו"מ בין ישראל וסוריה בשנים 96-93

הגרסה הסורית על פי פטריק סיל

 

הקדמה:

פטריק סיל, הביוגרף הרשמי של נשיא סוריה ומקורבו, פרסם באל-חיאת הלונדוני תאור מפורט של המו"מ שניהלה סוריה בשנים 93-96, בתיווכה של ארה"ב, עם ישראל. סיל מבסס את מאמריו על המסמכים והתכתובת המקורית בין ארה"ב לאסד, אותם ככל הנראה קיבל ממקורות סוריים.

 

חשיבותם של מאמרים אלה טמונה בכך שהם נחשבים לתיאור מוסמך של העמדה הסורית הרשמית. לגרסה סורית זו צרפנו רק הערות שוליים מבהירות. ניתוח המו"מ בכללותו יפורסם על ידי MEMRI בנפרד.

 

מאז 1996 תלוי ועומד המו"מ בין ישראל לסוריה על שאלת מעמדו של המסר שהעביר רבין באמצעות שה"ח האמריקאי כריסטופר ביוני 1994. כריסטופר מסר לאסד, כי ישראל תהיה מוכנה לסגת לגבולות ה4- ביוני 1967, בתנאי שיתמלאו תביעותיה בתחומי הביטחון והנורמליזציה.

 

עמדת ישראל היא שמסר זה לא היה בגדר התחייבות בת-תוקף, שכן מלכתחילה הוא היה מותנה במילוי שורה של תביעות שסוריה לא נעתרה להן, ולכן המו"מ אינו חייב להמשיך בהכרח מנקודה זו.

 

עמדת סוריה לעומת זאת, היא שהמסר מהווה התחייבות בת תוקף לנסיגה לגבולות ה4- ביוני 1967 והוא בבחינת "פיקדון" המצוי ב"כיסה" של ארה"ב, ולכן המו"מ חייב להתחדש מנקודה זו. סיל מבהיר שאסד אינו מתכחש לכך שהמסר של רבין היה מותנה. אלא שלטענתו גורם ההתניה אינו מבטל את תוקפה של ההתחייבות הישראלית לנסיגה לקווי הארבעה ביוני 1967, אשר חייבת להתממש כאשר יגיעו הצדדים להסכמה על שאר הפרמטרים שנכללו בהתניה.

 

עמדת ארה"ב, שהובהרה לאחרונה, נוגדת את הטענה הסורית שלהצעת רבין יש תוקף מחייב. פקיד אמריקאי בכיר שנותר בעילום שם – והמזוהה על ידי סיל כדניס רוס -  הכריז על כך ב3- בנובמבר 1999. עמדה זו גובתה על ידי דובר משרד החוץ האמריקאי, ג'יימס רובין, יומיים לאחר מכן שאמר בהתייחסו לחילופי המסרים בין ישראל לסוריה בעבר: "דבר אינו מוסכם עד שהכל מוסכם."[1]

 

סיל מנסה במאמריו להפריך את העמדות הישראלית והאמריקאית על ידי חשיפת המו"מ החשאי. ראשית, הוא מציג את הטענה הסורית כי במו"מ היתה התחייבות ישראלית לנסיגה מלאה לגבולות 1967. שנית, הוא יוצר הבחנה בין "הסכם" ל"התחייבות". לדבריו, אסד אינו מכחיש את הטענה הישראלית – אמריקאית כי הצעתו של רבין היתה מותנית בשורה של גורמים ושהסכם לגבי גורמים אלה לא הושג. עם זאת, הוא טוען שגורם ההתניה בהצעתו של רבין אינו מבטל את התוקף של המחויבות לסגת לגבולות 1967, מחויבות שצריכה להתממש ברגע שיושג הסכם על תנאיו של רבין.

 

להלן סיכום של סדרת מאמריו של סיל.

 

התהליך שהוביל ל"פיקדון של רבין":

על פי דיווחו של סיל, השתנתה העמדה הישראלית בין החודשים אוגוסט 1993 – יוני 1994 מנוסחה מעורפלת אודות "נסיגה מלאה" להתחייבות מוגדרת ל"נסיגה לגבולות הארבעה ביוני 1967", וזאת עקב תביעתו הבלתי מתפשרת של אסד.

פגישת כריסטופר – אסד, אוגוסט 1993:

בארבעה באוגוסט 1993, כותב סיל, נחת שה"ח האמריקאי דאז, וורן כריסטופר, בדמשק "ועל פי מקורות סוריים ואמריקאיים כאחד" אמר לנשיא אסד, שרבין ביקש ממנו למסור ש"ישראל מוכנה לנסיגה מלאה מהגולן בתנאי שצרכיה בתחומי הביטחון והנורמליזציה יענו."[2] סיל מדגיש כי רבין עמד על כך שמסר זה ישמר בחשאיות מוחלטת, מחשש מפני ביקורת פנים – ישראלית והיחיד בצד הישראלי שידע על כך היה ראש הצוות הישראלי למו"מ, איתמר רבינוביץ'.[3]

 

בתמורה לנסיגה וכתנאי למימוש העסקה, תבע רבין הסדרי בטחון בהשתתפות אמריקאית והסכם שלום עם נורמליזציה מלאה, כולל כינון יחסים דיפלומטיים. את הנסיגה מהגולן תבע רבין לפרוס לאורך חמש שנים, כשבשלב הראשון תהיה הנסיגה מוגבלת ולא יפורקו ישובים בגולן. כמו כן העסקה כולה תוצג בסופו של דבר למשאל עם בישראל. רבין גם תבע לדעת האם סוריה מוכנה לנקוט בצעדים נוקשים נגד חזבאללה בלבנון, לגרש את עשרת ארגוני "הסירוב" מדמשק ולנתק את הקשרים האסטרטגיים שלה עם איראן.[4]

 

"נסיגה מלאה" הינו מונח מעורפל, שכן בין ישראל לסוריה קיימת מחלוקת בנוגע לקו הגבול העתידי. בעוד סוריה תובעת שישראל תיסוג לגבול שהיה קיים בארבעה ביוני 1967  - קו גבול המעניק לסוריה גישה ישירה לכינרת – טוענת ישראל שהגבול הרלוונטי להסדר בין שתי המדינות הוא קו הגבול הבינלאומי שנקבע ב-1923.

 

לפיכך, סירב אסד לקבל את הנוסח המעורפל שהציע רבין והציג לכריסטופר שתי שאלות: 1. "האם כאשר רבין מדבר על נסיגה מלאה, הוא מתכוון לנסיגה לעמדות שישראל החזיקה בהן בארבעה ביוני 1967?" תשובת כריסטופר היתה: "יש לי התחייבות לנסיגה מלאה, אבל מבלי להגדיר את קו הגבול." 2. "האם יש לישראל תביעות נוספות לאדמות כלשהן שהיא כבשה בחזית הסורית ביוני 1967?" תשובת כריסטופר: "לא לפי מיטב ידיעתי"...[5]

 

תשובותיו של כריסטופר לא הניחו את דעתו של אסד, שתבע התחייבות מפורשת לנסיגה לקווי הארבעה ביוני 1967. אשר לפרמטרים שתבע רבין בתמורה ל"נסיגה מלאה", טוען סיל שאסד לא התנגד להם לחלוטין אך ביקש לנהל עליהם מו"מ. הוא דחה את ההצעה לכונן קשרים דיפלומטיים גלויים, אבל קיבל את המשוואה היסודית של "נסיגה מלאה תמורת שלום מלא". אסד גם הסכים להשתתפות בינלאומית בהסדרי הבטחון. בנוגע ללו"ז לביצוע ההסכם, הוא הציע ששה חודשים במקום חמש שנים שהציע רבין. אלא שרבין ראה בתשובותיו של אסד משום דחייה של הצעתו.[6]

 

פגישת כריסטופר-אסד, מאי 1994:

בעקבות מסעות דילוגים שקיימו כריסטופר ודניס רוס בחודשים אפריל-מאי 1994, העביר רבין לאסד באמצעות כריסטופר הצעה נוספת, שלדברי סיל לא היתה שונה בהרבה מהצעתו הראשונה. לפיכך, שב אסד והציג לכריסטופר את שתי שאלות ההבהרה שהציג לו בפגישתם עשרה חודשים לפני כן. כריסטופר נאלץ להודות פעם נוספת שאין הוא יודע לאיזה קו גבול מתכוון רבין לסגת אבל הוסיף ש"הוא חושב שרבין מתכוון לגבול הבינלאומי מ1923-." הנשיא הסורי דחה עמדה זו מכל וכל והצהיר באוזני שה"ח האמריקאי שמבחינתו גבולות אלה אינם אלא "קו ששורטט על המפה הערבית בידי האימפריאליזם" וסוריה העצמאית לא היוותה צד בשרטוטם. אסד אמר לכריסטופר שלא יהיה כל תהליך שלום בין ישראל לסוריה עד שרבין לא יתחייב לנסיגה לקווי הארבעה ביוני 1967.[7]

 

פגישת כריסטופר-אסד, יוני 1994:

ההבהרה אותה תבע הנשיא אסד כתנאי פתיחה למו"מ ניתנה לו בסופו של דבר חודש לאחר מכן, בעקבות מסע הדילוגים שקיים כריסטופר בי דמשק לירושלים ב19-22- ביוני 1994. באותה פגישה אמר כריסטופר לאסד ש"רבין התחייב לנסיגה מלאה לקווי ה4- ביוני 1967, בתנאי שיתגשמו תביעותיו במסגרת עסקת השלום".[8] קלינטון וכריסטופר אף טרחו להדגיש בפני הנשיא אסד, אשר חשש כי מדובר בתכסיס, שההתחייבות של רבין הינה כנה.[9]

 

המו"מ על הסדרי הבטחון (1994-5) והשלכותיו על סוגיית "הפיקדון":

ההבהרה שהעביר רבין לאסד באמצעות שר החוץ האמריקאי כריסטופר ביוני 1994, ולפיהן המונח "נסיגה מלאה" מהגולן כוונתו לקווי ה4- ביוני 1967 סללו את הדרך לפתיחת המו"מ על הסדרי הבטחון בין שתי המדינות.

 

רבין – טוען סיל – תבע הסדרי בטחון שיגבילו את יכולתה הצבאית של סוריה ויבטיחו לישראל עליונות לטווח הארוך. אסד, לעומת זאת, "אינו רוצה בשלום שיחזק את עליונותה האזורית של ישראל בכך שיוענקו לה יתרונות אסטרטגיים נוספים. הוא סבור שישראל עודנה מסתירה שאיפות להגמוניה והיא מנסה לממשן תחת מעטה תהליך השלום. לדעתו שאיפותיה אלה של ישראל לא יובילו לשלום אלא לסכסוך נוסף בעתיד." סיל מוסיף שאסד רואה בתהליך השלום, בראש ובראשונה, "אמצעי דיפלומטי להשבת האדמה שסוריה אבדה לטובת ישראל במלחמת 1967."[10] לכן ניסה אסד להגביל את הסדרי הבטחון כדי שיענו רק למה שהוא ראה כצורכי הביטחון "האמיתיים" של ישראל. אסד תבע שהסדרי הבטחון יהיו equal  ['מותסוייה'], mutual  ['מותכאפייה'] ו – reciprocal  ['מותקאבילה'], בהדגישו כי השלום עצמו הוא הערובה הטובה ביותר לביטחון.[11]

 

שני נושאים עיקריים נידונו במו"מ הפרטני על הסדרי הביטחון: האחד, היה תביעתו של רבין שגם לאחר הסכם השלום תישאר בידי ישראל תחנת ההתראה הקרקעית בהר החרמון. השני היה תביעתו של רבין להטיל מגבלות על הפריסה הטריטוריאלית של הכוחות הסוריים לאחר ההסכם.

 

אסד התנגד לתביעה הראשונה, משום שהוא רואה בתחנת התראה סמל לכיבוש.[12] הוא אמר לכריסטופר שהתחייבותו של רבין לסגת לקווי הארבעה ביוני 1967 אין משמעותה שישראל יכולה לתבוע בתמורה כל מה שעולה על דעתה במו"מ על הסדרי הביטחון ותביעותיה של ישראל חייבות להיות בגבולות ההגיון. לטענתו, הצרכים של מדינה אחת צריכים להיעצר בגבולות צרכי המדינה השנייה, כפי שחירותו של אדם נעצרת בנקודה שבה מתחילה חירותו של אדם אחר.[13]

 

אסד דחה בכעס את תביעתו השניה של רבין להגביל את הפריסה הצבאית הסורית ולחלק את סוריה לארבעה אזורים: אזור מפורז מנשק, אזור שיהיו בו הגבלות על נשק, אזור שלישי שבו יותרו רק שתי דיוויזיות ושדה תעופה צבאי אחד, ואזור רביעי שבו לא תהינה הגבלות. הוא אמר שבמקום לסגת מהגולן רוצה רבין לכבוש את כל סוריה, לפרק אותה מנשקה ולמנוע ממנה את האפשררות להגנה עצמית.

 

אסד העביר באמצעות כריסטופר את עמדתו העקרונית, לפיה ההסדרים הביטחוניים יוגבלו לאזורי המגע בין ישראל לסוריה, כלומר לרצועת אדמה צרה שרוחבה בין חמישה לשבעה קילומטרים משני צדי קו הארבעה ביוני 1967. רצועה זו, שבה תיאסר או תוגבל נוכחות כוחות חמושים, זכתה לכינוי האזורים הרלוונטיים". אלא שגם כאן פרצה מחלוקת בין הצדדים, משום שישראל תבעה רצועה רחבה ככל האפשר, בעיקר בצד הסורי ואילו סוריה תבעה רצועה צרה.

 

גיבוש ה”Non-Paper”:

ב24- במאי 1995 הושגה התקדמות חלקית, כאשר סוכם בין הצדדים מסמך בן עמוד אחד, במתכונת של “Non-Paper”, שכותרתו "המטרות והעקרונות של הסדרי הבטחון". סיל מפרסם מסמך זה במלואו ומסביר כי לגבי סעיף 4 במסמך, שלניסוחו היתה השלכה לגבי קו הנסיגה, קדמה מחלוקת ארוכה. בסעיף זה נכתב בין היתר כי  "על הסדרי הביטחון להצטמצם לאזורים הרלוונטיים משני צדי הגבול בין שתי המדינות." לכאורה קיבלה בכך ישראל את עמדתו העקרונית של אסד בנושא עובי הרצועה. אלא שבנושא קו הגבול, אומץ דווקא הנוסח הישראלי המעורפל, "משני צדי הגבול" ולא הגרסה הסורית שתבעה הגדרה מדוייקת יותר: "משני צדי קו הארבעה ביוני 1967". סיל מסביר כי אימוץ הנוסח המעורפל בנושא קו הגבול אינו מעיד על ויתור סורי על קווי הארבעה ביוני 1967, אלא מקורו בכך שהסורים נעתרו ללחצו של כריסטופר להסכים לנוסח זה על מנת שלא לחשוף באותו שלב את ההתחייבות החשאית של רבין.[14]

 

כדי להרגיע את הסורים שהסכמתם לנוסח המעורפל בסעיף 4 איננה מבטלת את התחייבותו של רבין לנסיגה לקווי הארבעה ביוני 1967, עלתה הצעה שהאמריקאים יעבירו לסורים מכתב נלווה למסמך ההבנות הביטחוניות שבו יבהירו שהכוונה ב"גבול" הוא לקווי הארבעה ביוני 1967. אלא שרבין התנגד לרעיון המכתב ורוס הבהיר שלמרות שרבין אינו מתנגד להבהרה בעל פה, הוא מסרב שהדבר ייכתב על ידי האמריקאים – כלומר, הסירוב, קובע סיל, נגע לצורה ולא למהות.

 

בנקודה זו הציע רוס נוסחה חדשה לפיה ישראל מתחייבת בפני ארה"ב ולא בפני סוריה, ובכך יהא זה "פיקדון בכיסה של ארה"ב". לבסוף הסכים אסד שאין צורך באגרת כתובה ושאגרת כזו לא תוסיף דבר על ההתחייבויות שניתנו בפועל על ידי קלינטון, כריסטופר, ורוס עצמו. בסופו של דבר העביר קלינטון, בכל זאת, אגרת אל אסד בנושא זה, למרות התנגדותו של רבין.[15]

 

פגישת הרמטכ"לים שחק ושהאבי וערבויות קלינטון לאסד:

ביוני 1995 האיץ הנשיא קלינטון באסד לשלוח את הרמטכ"ל שלו, חכמת אל-שיהאבי, לוושינגטון כדי להיפגש עם עמיתו הישראלי, ולסכם את המו"מ הביטחוני. אלא שכאן נוצרה בעיה והיא שרבין לא גילה לרמטכ"ל שחק את דבר התחייבותו לנסיגה לקווי הארבעה ביוני. משום כך תבע קלינטון לשמור את הדבר בסוד ולוודא ששיהאבי לא יזכיר את העניין בפני שחק.

 

במקביל לכך וכדי להניח את דעתו של אסד לקראת פגישת הרמטכ"לים, שיגר אליו קלינטון ב6- ביוני 1995 [למרות התנגדותו המפורשת של רבין] אגרת באמצעות רוס שבה נאמר: "כפי שאמרתי לך בדמשק וכפי שאמרתי לשר החוץ שלך, בכיסי מצויה התחייבות של ראש הממשלה רבין לנסיגה מלאה לקווי הארבעה ביוני 1967" אבל הוסיף קלינטון: "אין זה הולם לדבר על כך בפומבי כאשר יפגשו הרמטכ"לים."[16] בנוסף לכך, הסביר רוס לאסד ששחק עשוי להיאלץ להופיע בפני ועדת החוץ והביטחון בכנסת ודבר ההתחייבות החשאית עלול להיחשף.[17]

 

סיל כותב שאסד היה מוכן להמשיך עם ה"פארסה" הזו כדי להגן על רבין מפני יריביו הפוליטיים, אך הוא אמר לכריסטופר ולרוס שלסוריה אין אלטרנטיבה לנסיגה לקווי הארבעה ביוני 1967.[18]

 

המו"מ לאחר רצח רבין:

לדברי סיל, שמעון פרס, ששימש כשר החוץ בממשלת רבין, לא ידע דבר על התחייבותו של רבין ל"נסיגה מלאה" מרמת הגולן, שניתנה באוגוסט 1993, ולא על ה"הבהרה" שנתן רבין ביוני 1994, לפיה כוונתו במונח זה היא לקווי הארבעה ביוני 1967. לפיכך, הופתע פרס כאשר קלינטון התייחס ל"פיקדון" בהלווית רבין. שני הצדדים סיכמו שדניס רוס יבוא לישראל כדי לעדכן את פרס בפרטי המו"מ עם סוריה. לפגישה זו שקיים פרס עם רוס ב4- בדצמבר זומנו גם שחק ודני יתום וסיל כותב שפרס רמז שאילו הוא היה במקומו של רבין, הוא היה מגיע לשלום עם סוריה.[19]

 

כמה ימים לאחר מכן, ב11- בדצמבר, מייד לאחר פגישתו עם פרס בוושינגטון, התקשר קלינטון לאסד ואמר שיש לו "חדשות טובות": ראש הממשלה החדש אימץ את התחייבותו של רבין והביע תקווה למפגש עם הנשיא הסורי בקרוב. לאחר פחות משבוע, הגיע כריסטופר לדמשק ובאמתחתו מסר ברור יותר: "פרס הדגיש בפגישתו, עם הנשיא קלינטון ועמי,, את מחויבותו לנסיגה המלאה שרבין הפקיד בכיסנו. הוא מחוייב לנסיגה מלאה לקווי הארבעה ביוני 1967 בכפוף לאותו התנאי שקבע רה"מ רבין: הנסיגה מבוססת על היענות לצרכיה של ישראל..."[20]

 

אלא שבעוד שרבין התמקד בצרכיה הביטחוניים של ישראל וניסה להשיג הישגים אסטרטגיים, כותב סיל, פרס, הנושא עיניו למזרח תיכון חדש, התמקד בפיתוח כלכלי אזורי ובהבטחת מקורות המים של ישראל. הוא תבע ערבויות סוריות שמימי הגולן הזורמים לכנרת לא ייפגעו ורצה להקים פרוייקטים ישראלים-סוריים משותפים במימון בינלאומי שיהפכו את הגולן ל"אזור משגשג".[21]

 

בתשובה, אמר אסד לכריסטופר שהוא מעולם לא חשב לעצור את זרימת המים מהגולן או לזהם את מימי הכינרת, בציינו כי "בכל מקרה לסוריה יש חלק בכנרת". אשר לרעיון הפרוייקטים המשותפים בגולן, אסד דחה אותו משום שלטענתו דעת הקהל הסורית תראה בכך הנצחה של הכיבוש בדרכים אחרות וסמל להגמוניה של ישראל. כמו כן הוא לא היה נלהב לפגישה עם פרס, שכן זהו קלף שאסד לא רצה להשתמש בו עד שיראה התקדמות ממשית.[22]

 

סיל כותב שכאשר הודיע רוס לנשיא אסד שראש הממשלה החדש של ישראל, בנימין נתניהו, איננו מקבל את המחויבות למה ש"רבין הפקיד בכיסה של ארה"ב", הוא [רוס] המציא ביטוי חדש לפיו "אין הסכם על דבר עד שיהיה הסכם על הכל". ביטוי זה משמש כיום גם את ראש הממשלה ברק בסירובו לקבל על עצמו את התחייבותו של רבין.

 

אלא שהתכסיס המילולי הזה, מסביר סיל, נובע מערבוב בין המונחים "הסכם" ו"מחוייבות".[23] 

הנשיא אסד הבין תמיד שהתחייבותו של רבין היתה מותנית בכך ששני הצדדים יגיעו להסכם על הנקודות האחרות בעסקת השלום. הוא גם מבין היטב ששני הצדדים טרם הגיעו להסכם שכזה. למרות זאת, התחייבותו של רבין עודנה תקפה בעיני אסד. לולא זאת, מסכם סיל, לא היה נכנס הנשיא אסד לתהליך מלכתחילה.[24]

 

אחרית דבר:

חשיפת התכתובת החשאית בין נשיאי ארה"ב וסוריה, על ידי פטריק סיל הינה יוצאת דופן. מטרתה להוכיח כי ההצהרות האמריקאיות על כך ש"אין הסכם על דבר עד שיהיה הסכם על הכל" סותרות ערבויות אמריקאיות ברורות שניתנו לנשיא האמריקאי בעל פה ובכתב. סיל חותם את סדרת מאמריו, בציטוט מכתבו של נשיא ארה"ב לשעבר בוש לנשיא אסד, ערב ועידת מדריד בשנת 1991, ובו התחייבות אמריקאית ל"עקרון האדמה תמורת שלום שיוחל על כל החזיתות, ובכלל זה רמת הגולן."[25] בהתייחסות זו ניתן לראות משום רמיזה המכוונת לבנו של הנשיא בוש, המתמודד כיום על נשיאות ארה"ב, לאחר שההנהגה הסורית נואשה ככל הנראה ממשל קלינטון.