הערבים במבחן הביקורת העצמית בנושא הפיצויים לנפגעי אסון לוקרבי
במאמר תחת השם "ההתמודדות עם העצמי וההתמודדות עם העבר" בוחן בעל הטור הד"ר אנור מחמד קרקאש ביומון אל-אתחאד, היוצא לאור באמירויות המאוחדות, את יכולתו של העולם הערבי לעמוד במבחן הביקורת העצמית לאור פרשת לוקרבי והפיצויים הלוביים. להלן עיקרי המאמר:[1]
"הצלחתה של לוב להגיע לפשרה שתשים קץ לסנקציות הבינלאומיות [המוטלות עליה] בשל מעורבותה בפיצוץ מטוס 'פאן אמריקן'...תאפשר לסתום את הגולל על דף עצוב ומביך [בתולדות לוב] ולהתחיל עידן חדש ביחסיה עם המערב. הפשרה...מבטאת את נחישות לוב לשים קץ לפרק העבר ההרפתקני, מתוך הבנה גדלה והולכת מצדה, כי בעולם חד קוטבי אין [עוד] מקום למעשים מסוג זה...
גם אם יש לברך על האוריינטציה הלובית החדשה, ועל הרציונליות שהפגינה בהתייחסותה לפרשת לוקרבי בשלביה האחרונים, מחובתנו לדרוש ממנה דין וחשבון מלא המקיף את המדיניות [שאפיינה את] השלב שחלף, כאשר לנגד עינינו [עומדות] תוצאותיהם של מעשי הרפתקנות אלה.
חשיפה שכזו אינה מצטמצמת ללוב בלבד. חובה שהיא תכלול מדינות ערביות רבות שדחפו את העולם הערבי לתוך עלטה, המיטו עליו עימותים רצחניים והרסניים ועימותים דון-קישוטיים אחרים עם המערב. [אלו הן] רפובליקות שהזדקנו בלי להפוך לנבונות יותר ונקטו מדיניות מבלי להבשיל. במצעדן לאחור הן קידשו את ערכיה של השקפת עולם מונוליטית, הפעילו דיכוי וחיסלו את הכלכלה, חרדו מן הטכנולוגיה ונמלטו אל שלטון המשפחה, השבט והמפלגה.
חשיפה כזו נחוצה מכיוון שהיא מתחשבנת עם שלב שהערבים משלמים עדיין ביוקר את מחירו. לכן, אסור לנו לעבור אל העתיד מבלי שנפיק את הלקחים מן העבר. חובתנו לבחון מושגים רבים שהמדינאות והשלטון [הערביים] הקלו בהם ראש ואשר חיפו על דלות ההישגים. [חובתנו] לחקור [את מושגי] ההתנגדות, העמידה [האיתנה] והכבוד, שרפובליקות מהפכניות [ערביות] התרברבו בהם ולתהות באשר למידת הצלחתן... בעודן פוגעות בכבוד אזרחיהן באופן יום יומי. כן, לא ייתכן שננוע קדימה בצורה חיובית מבלי שנלמד לקחים ממעשינו הקודמים ברוח ביקורתית ובעין קפדנית.
למרבה הצער, אנו מגלים כי ההצהרות הלוביות הרשמיות המצדיקות את הסכם [הפיצויים לקורבנות] לוקרבי רחוקות מכך לחלוטין. אין סימן לשום ביקורת עצמית על דרכי הפעולה הקודמות ולמשגי העבר אין פתרון זולת [הנכונות לתת] כסף [הפיצויים לקורבנות]... מן הראוי היה שצעד מעין זה ייעשה במסגרת מהלך עמוק יותר [של] ביקורת עצמית שתתמקד בייחודיותם של יחסי החוץ של לוב... אך [המציאות] המרה היא כנראה שמסורותינו המושרשות, המהללות את השקפת העולם המונוליטית המאמינה בהחלטה המתקבלת למעלה, יישארו מנצחות ושולטות בכיפה.
החזרה אל כישלון העבר והערכתן מחדש של התנסויות העבר מחייבים שיפוט חד משמעי. שכן, כיצד נדע ונכיר בכך שאוריינטציה זו או מדיניות זו כשלו..? התשובה...היא שאבני הבוחן וקני המידה בהם יש לדבוק בבחינת העבר הם פשוטים וישירים: מה השיגו קווי המדיניות של העבר עבור האזרח הערבי, יהא זה לובי, סעודי או עיראקי? מהן הכנסתו ומשכורתו ומה באשר...לעתיד ילדיו? האם תשלוט בחברה שלנו [מערכת] משפט חופשית ועצמאית..? מה בדבר חירות התנועה והנסיעה של האזרח? האם הוא חי בחברה הנשלטת על ידי שחיתות כספית ושלטונית? מה בדבר זכותו [של האזרח] לבטא את השקפותיו בחירות גמורה, ללא מורא ופחד? האם הממשל [השולט בארצו] מכבד את אנושיותו?
שאלות כאלה ואחרות יקבעו אם עולמנו הערבי מסוגל לעבור לשלב חדש. שכן, העימות עם העצמי ובחינת העבר חשובים מן העימות עם המערב והעולם".
